אין חובה לקבל ירושה וזכותם של ליורשים, לפי חוק הירושה, לוותר על זכויותיהם בעיזבון באמצעות הליך שנקרא “הסתלקות”. אנשים מסתלקים מעיזבונות מסיבות מגוונות. כך, למשל, נהוג שילדים מסתלקים מירושתם לטובת ההורה שנותר בחיים, או לטובת קרוב משפחה נזקק.
אך לפעמים מסתלקים מירושה, לרבות כזו המתקבלת בדרך צוואה, שלא בתום לב. אחד המקרים השכיחים הוא כאשר יורש חייב כספים רבים, וכדי להתחמק מפירעון חובותיו ולמנוע מנושיו הרבים לגבות את חובם מחלקו בעיזבון הוא מסתלק מירושתו לטובת אחד מאחיו, כאשר ברור לכולם של מי באמת כספי העיזבון ונכסיו. 
הסתלקות מירושה מסיבה זו אינה הסתלקות אמת אלא נעשית למראית עין בלבד, כאשר מטרתה הברחת נכסים מנושים והונאתם. אמנם הסתלקות מירושה היא זכות המוקנית ליורש על-פי חוק, אך לפי הדין שימוש בזכות זו – כמו בכל זכות – עליו להיעשות בתום לב. הסתלקות מירושה במטרה לחמוק מתשלום חובות נגועה בחוסר תום לב, על כן בתי המשפט סולדים מכך ורואים בפעולה שימוש לרעה בזכויות משפטיות. מדובר אפוא בהליך שניתן לבטלו מכיוון שנעשה שלא בתום-לב או תוך פגיעה בתקנת הציבור.
לכן נושה יכול לעתור לבית המשפט כדי לחייב יורש לקבל חלקו בירושה ולמנוע ממנו את השימוש בזכות ההסתלקות. כך, לדוגמה, הורה בית המשפט העליון באחד המקרים שהונחו לפניו:
“בעת שהסתלק אביטל מירושתו היה זה ברור כי אינו מסוגל לפרוע את חובותיו לנושיו בלא שייעזר בנכסים הכלולים בחלקו בירושת אמו. בהתאם לכך, משמעותה המיידית והברורה כשמש של ההסתלקות הינה מניעת זכויות אשתו כנושה.
… על-פי פשוטם של דברים – בלא שאביטל יסתלק מירושתו, ייטרף הרכוש מידיו. הדרך להברחת הנכסים מידי הנושים הולבשה בכסות חוקית, מתוך סברה כי בדרך פורמאלית זו ניתן יהא לפעול בחסות החוק. התמורה שניתנה בעבור ההסתלקות הייתה סימולציה בלבד ולא היוותה את מרכז הכובד בשיקולי ההסתלקות.בנסיבות אלו, ההפחתה מיכולת המימוש של הנושים אגב הסתלקות הינה בניגוד לחובת הקיום בתום-לב ושלא בדרך מקובלת – ועל-כן ניתן לבטלה.העולה מן המקובץ הוא שדינו של הערעור להידחות; קרי, הסתלקותו של אביטל מחלקו בעיזבון אינה תקפה, והוא היורש של מחצית מנכסי אמו” [ע”א 4372/91 סיטין נ’ סיטין (ניתן ביום 9/8/95)].
כאמור, הסתלקות מצוואה כתרגיל להתחמקות מנושים היא פעולה שכיחה, אך אם הנושה עולה על התרגיל, יש בידיו הכלים למנוע אותה.
בהקשר זה יש להבחין בין זכויותיו של המוריש לבין חובותיהם של היורשים. אך מובן הוא רצונו הלגיטימי של מוריש לייעד את נכסי העיזבון שלו ליורשיו – ולא לנושים שלהם, ככל שכאלה ישנם. בסיטואציה כזו אפשר לחשוב על פתרונות שיעלו בקנה אחד עם הדין, כגון העברת הנכסים (בעוד המוריש בחיים) רק ליורשיו שידוע לו כי אינם נרדפים על-ידי נושים, תוך שהוא שומר על זכויותיו בהם, למשל במנגנון של הענקת מתנה על תנאי. דרך נוספת היא עריכת צוואה המדירה את בעל החובות מנכסי העיזבון; אך גם זאת בזהירות רבה בגלל מעמדה המשפטי המורכב של צוואה שוללת בישראל.
מאת עוה”ד יצחק איתן (פרנלדס) וארתור בלאייר
alina.k.adv@gmail.com
תגובות למאמר