בני זוג שעמדו תחת החופה לפני שנת 1974 מצויים במשטר המשפטי של “חזקת השיתוף”. משמעותה שותפות מוחלטת בין בני הזוג בנכסים שהם צוברים במהלך תקופת הנישואין. מדובר בשותפות מלאה במנותק מזהות הרשום כבעל הזכויות בנכס. העובדה שרק אחד מבני הזוג סיפק בפועל את הכסף ששימש לרכישת הנכס, או שהנכס נרשם רק על שמו בלבד, לעתים אינה משמעותית.
מבחינה זו אשת מנהל בכיר שבחרה לא לפתח קריירה אלא לדאוג למשק הבית ולילדי הזוג ובעשותה כך העניקה לבן זוגה את ההזדמנות לטפס בסולם הדרגות למען רווחתה של כלל המשפחה, תהנה ממחצית הזכויות בנכסים שצבר הזוג בתקופת נישואיהם. מדובר לרוב על נכסי נדל”ן, כספים וזכויות סוציאליות. אגב, חוק יחסי ממון יוצר הסדר דומה גם ביחס לזוגות שמיסדו את הקשר לאחר שנת 1974.
עקרון השוויון בנישואין בא לידי ביטוי משפטי באמצעות חזקת השיתוף. מטרתה להבטיח כלכלית, במידת-מה, את הצד החלש – בדרך כלל האישה. הרעיון שעומד מאחורי החזקה הוא יצירת ביטחון כלכלי עבור הצד החלש, כאשר המועד הרלוונטי הוא סיום מערכת היחסים, בין אם בגירושין ובין אם במות אחד מבני הזוג. הדין אינו מוכן להשאיר אישה אשר הקריבה את ההתקדמות האישית שלה ואת סיכוייה לקריירה על מנת לאפשר לבעלה להתקדם בלי כלום. קיום חיי הנישואין ושימורם לאורך זמן נתפס על ידי המערכת השיפוטית כמעין הסכמה במשתמע לחזקת השיתוף ביחסים בין בני הזוג.
על מנת להפעיל את חזקת השיתוף, שמשמעותה היא חלוקת הרכוש בצורה שוויונית, יש צורך לעמוד בכמה דרישות. הדרישה המרכזית היא הוכחת תקינות אורח החיים של בני הזוג, כאשר הבסיס להוכחה הוא חיים משותפים תחת אותה קורת גג, ללא נתק או פרידות. בעיני הפסיקה חיי הנישואין עצמם ושימורם לאורך זמן מהווים ראיה לכאורה לתקינות החיים המשותפים. מי שסבור אחרת עליו החובה והנטל הראייתי לסתור את חזקת השיתוף בנכסים.
למרות החזקה בנסיבות המתאימות בתי המשפט יודעים גם לא להורות על חלוקה שוויונית של רכוש בני הזוג. לאחרונה הובא לפתחו של בית המשפט תיק שבו נדחו הטענות בדבר שיתוף מלא ובית המשפט השתכנע כי באותו מקרה לא מוצדק להחיל את חזקת השיתוף. יוסף וחנה (שמות בדויים) התחתנו בתחילת שנות ה-50 של המאה העשרים. במשך יותר משלושה עשורים התאכזר יוסף לחנה עד שיום אחד החליטה לשים לכך סוף, ועזבה את דירתם המשותפת. לאחר שנים של חיסכון, עזרה כספית מהילדים וכספי ירושה שקיבלה חנה הצליחה לרכוש דירה, והיא התגוררה בה עד יומה האחרון. בצוואתה הורישה את הדירה לילדיה, וכמובן שלא הזכירה את שמו של יוסף.
אך לאחר מותה יוסף לא התמהמה, ותבע זכויות ביחס לדירה. בטיעוניו הוא הסתמך על חזקת השיתוף ודרש לקבל מחצית מהדירה. לגישתו, מכיוון שהוא וחנה מעולם לא התגרשו מן הדין להחיל על המקרה את הלכת השיתוף.
אלא שבית המשפט לא ראה איתו עין בעין. השופט שדאפנה התרשם מהראיות שחנה קנתה את הדירה בכספה ובכספי ילדיה לאחר ניתוק היחסים וללא תמיכתו הכלכלית של יוסף. למעשה, נמצא, יוסף כלל לא היה מעורב בעניין, חנה חיה בדירה בגפה ומטעם ברור זה רישום הבעלות בדירה נערך רק על שמה של חנה.
בית המשפט עמד על כך כי המפתח להחלת חזקת השיתוף הוא אורח חיים תקין של בני הזוג, ואילו במקרה זה התנאי לא התקיים. השניים חיו בנפרד והתמונה המצטיירת מן העדויות מלמדת בבירור על קרע עמוק. תביעת יוסף נדחתה והוחלט כי הוא אינו זכאי לכל חלק שהוא בדירה.
לקריאת פסק הדין לחצו כאן.
מאת עוה”ד יצחק איתן (פרנלדס) וארתור בלאייר
e-mail: alina.k.adv@gmail.com
תגובות למאמר