משרדנו: רחוב ברגמן 2 א׳, פארק המדע, רחובות | טלפון. 08-8598631 | פקס. 08-8599638 | מייל. itsik@i-lawyer.co.il

פניה לעורכי דין

נושא

שם מלא *

טלפון *

דוא"ל *

הודעה *

 

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 34329-10-13 בנק הפועלים הרצליה 12584 ואח' נ' סעדיה ואח'

בפני כב' השופט ישעיהו שנלר, ס"נ-אב"ד, השופט ד"ר קובי ורדי-ס"נ, השופט חגי ברנר

המערער והמשיב שכנגד בנק הפועלים בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד הופטמן
נגד

המשיבה והמערערת שכנגד

המשיבה בערעור ובערעור שכנגד
1. ריקי סעדיה
ע"י ב"כ עו"ד קוגן ועו"ד הראל

2. הראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ברקוביץ

 

פסק דין

השופט, ד"ר קובי ורדי, סגן נשיאה

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בהרצליה (כבוד השופטת, אירית מני-גור) מיום 20.8.13 (ת"א 6001-08-08) [פורסם בנבו] אשר קיבל בחלקה את תביעתה של המשיבה 1 והמערערת שכנגד (להלן: "המשיבה") וקבע כי המערער והמשיב שכנגד (להלן: "הבנק") התרשל כלפי המשיבה ובעלה המנוח – מר אברהם סעדיה ז"ל (להלן: "המנוח") בניהול טפסי הוראת הקבע של ביטוח החיים עליהם חתמו המשיבה ובעלה המנוח להבטחת הלוואה שנטלו.

 

הרקע והמחלוקת בין הצדדים

2. ביום 7.7.99 חתמו המשיבה והמנוח על חוזה הלוואה עם הבנק לצורך מימון רכישת דירת מגוריהם בבת ים (להלן: "הדירה").
במסגרת הסכם ההלוואה ולבקשת הבנק, המשיבה ובעלה המנוח ביטחו את הדירה בביטוח מבנה וכן ביטחו את עצמם בביטוח חיים להבטחת החזר ההלוואה, בחברת הביטוח כלל.
בתחילת שנת 2004 במטרה להוזיל את עלויות הביטוחים ביקשו המשיבה והמנוח להעביר את ביטוחיהם למשיבה 2- חברת הביטוח הראל (להלן: "הראל") באמצעות נציג הראל מר הרצל רודף שלום (להלן: "רודף שלום") שהחתים את בני הזוג סעדיה על טופסי ההצטרפות.

הוראת הקבע לביטוח החיים לא כובדה על-ידי הבנק ובשל כך בחודש ספטמבר 2004 בוטלה פוליסת ביטוח החיים.
בקשתו של המנוח להתקבל מחדש לחיתום ביטוח החיים אצל הראל נדחתה לאחר שבחודש דצמבר 2004 התגלה גידול בלבלב אצל המנוח.

ביום 28.1.08 נפטר המנוח ובסמוך לאחר פטירתו של המנוח פנתה המשיבה להראל בבקשה לקבל את תגמולי ביטוח החיים של המנוח לסילוק המשכנתא, אך הראל סירבה לבקשה זו ובעקבות כך הגישה המשיבה תביעה כנגד הבנק וכנגד הראל.
כנגד הראל, טענה המשיבה בכתב תביעתה שסירובה של הראל לשלם את תגמולי הביטוח מהווה הפרה של חוזה הביטוח שנחתם בין הצדדים בפברואר 2004.

כנגד הבנק טענה המשיבה כי התרשלותו בניהול טפסי הוראת הקבע גרמה לביטול פוליסת ביטוח החיים, ומנגד טען הבנק כי המשיבה ובעלה המנוח הם שהתרשלו משלא מסרו את הוראת הקבע כנדרש ובזמן, לא עקבו אחר תשלומי הפרמיה ולא שילמו את תשלומי הפיגור על-אף התראות שנשלחו להם על-ידי הבנק והראל.

לחילופין, טען הבנק שאין קשר סיבתי בין העדר הביטוח לבין אי תשלום הפרמיה, שכן בלאו הכי הפוליסה לא הייתה תקפה עקב תרמית והסתרת מידע משהמנוח לא גילה בהצהרת הבריאות שהוא סובל ממחלות כרוניות ותורשתיות.

בין המשיבה לבין הראל נחתם הסכם פשרה לפיו התביעה כנגד הראל נדחית בהסכמה לאחר שהראל התחייבה לשלם סך של 55,000 ₪ ישירות לבנק הפועלים לתיק ההלוואה של המשיבה והמנוח וזאת בכפוף לתנאי ההסכם, ובית משפט קמא אישר הסכמה זו בהחלטתו מיום 29.5.12 ודחה את התביעה כנגד הראל (מוצג ד' למוצגי הבנק).

פסק דינו של בית משפט קמא

3. תחילה, דן בית משפט קמא במחלוקת העובדתית בין הצדדים האם הוראת הקבע לתשלום הפרמיה עבור ביטוח הדירה וביטוח החיים הייתה בטופס אחד או שמא היו שני טפסים נפרדים של הוראת קבע, האחד לביטוח הדירה (הוראת קבע שקוימה ללא תקלות) והאחר לביטוח החיים (הוראת קבע שלא כובדה ולא קוימה בפועל), ובית משפט קמא קבע לעניין זה כי הוא מעדיף את גרסת המשיבה והמנוח על-פיה שתי הוראת הקבע נחתמו ביחד על גבי טופס אחד שנמסר לבנק לטיפולו על-ידי הראל ולא מדובר בשני טפסים נפרדים.

בית משפט קמא ביסס קביעתו הנ"ל על הימנעותו של הבנק וכן הימנעותה של הראל להמציא עותק מהוראת הקבע עליה חתמו המשיבה והמנוח. כן ביסס בית משפט קמא קביעתו זו על עדותו של מר גרופמן- מנהל חיתום ביטוח חיים בחברת הראל שהעיד כי ביטוח החיים וביטוח הרכוש נשלחים לבנק בטופס אחד וכן על העתק מהטופס עליו חתם המנוח ביום 16.12.03, טופס שלא אושר על-ידי הבנק, וסומן כת/2 על-ידי בית משפט קמא וממנו עלה כי מדובר בטופס אחד שחציו הימני הינו הוראת קבע לחיוב לביטוח חיים וחציו הימני הינו הוראת קבע לחיוב לביטוח אלמנטרי.

בהמשך פסק דינו, דן בית משפט קמא במחלוקת בין הצדדים באשר למספר הוראות הקבע שנחתמו על-ידי המשיבה והמנוח והועברו לבנק וקבע כי הוא מקבל את גרסת המשיבה על-אף ששינתה את גירסתה במהלך חקירתה הנגדית, שכן התרשם ממהימנות עדות זו שאף קיבלה חיזוק מעדותו של עד ההגנה מר רודף שלום, לפיה המנוח והמשיבה העבירו לבנק שלושה טפסים של הוראת קבע לביטוח חיים, הראשון בדצמבר 2003, השני ביולי 2004 והשלישי בספטמבר 2004 לאחר שהפוליסה כבר בוטלה.

כן קבע בית משפט קמא לעניין זה כי עדות המשיבה לפיה חתמה על הוראת קבע כבר בדצמבר 2003 נתמכה מעצם כיבוד הוראת הקבע של ביטוח הנכס מחודש אפריל 2004, כאשר אין כל היגיון מאחורי המצאת הוראת קבע לביטוח הנכס ולא לביטוח החיים, והסברה שמדובר בטעות או תקלה טכנית בהטמעת הוראת הקבע מתיישבת יותר עם העובדות מאשר הטענה כי המנוח מסר הוראת קבע אחת ולא את האחרת, במיוחד משקבע בית משפט קמא כי מדובר בטופס אחד לשני הביטוחים.

בהמשך פסק דינו, דן בית משפט קמא האם המנוח התרשל או הסתיר עובדות בעת החתימה על הצהרת הבריאות, וקבע כי הוא לא מקבל את טענות הבנק לעניין זה לפיהן המנוח הסתיר את מחלותיו הכרוניות בעת החתימה על תצהיר הבריאות, שכן מר רודף שלום שמילא את הצהרת הבריאות של המנוח, העיד שהמנוח הצהיר בפניו שהוא סובל מ"מחלה רדומה" אך בשל טעות ואי הבנה סימן ההפך מכך בטופס הצהרת הבריאות.

כן קבע בית משפט קמא כי הגידול בלבלב אצל המנוח התגלה רק בסוף שנת 2004 ולפיכך המנוח לא יכול היה לדעת עליו בראשית שנת 2004 עת מילא את הצהרת הבריאות, כאשר אף את מחלותיו הכרוניות לא ביקש להסתיר אלא ציין אותם בפני נציג השירות מר רודף שלום שמילא את הטופס בחוסר מקצועיות, ובהתאם לכך קבע בית משפט קמא כי הוא מקבל את גרסת המשיבה כי המנוח מסר את כל הפרטים הרלבנטיים לגבי מצבו הרפואי בעת החתימה על הצהרת הבריאות.

הוסיף בית משפט קמא כי משחלפו 3 שנים מיום כריתת ההסכם ועד מועד פטירת המנוח, ולא נטען למרמה או כוונת תרמית מכוונת הרי שלפי סעיף 43 לחוק חוזה הביטוח, התשל"א- 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") לא ניתן לבטל את חוזה הביטוח, כאשר בכל מקרה ולפי סעיף 8(2) לחוק חוזה ביטוח, העדר הדיווח הנטען לגבי המחלות הכרוניות מהן סבל המנוח לא הייתה קשורה ולא השפיעה על סיבת הפטירה של המנוח.

עוד קבע בית משפט קמא כי עילת התביעה כנגד הבנק הייתה רשלנות ולא גרם הפרת חוזה, כפי שטען הבנק בסיכומיו, וכי בנסיבות העניין משהוכח כי המשיבה והמנוח חתמו פעמיים על הוראת קבע לביטוח חיים טרם בוטלה הפוליסה ואלה לא כובדו על-ידי הבנק בעוד שהוראת הקבע לביטוח הנכס כובדה כסדרה, הרי שיש בכך כדי להעביר את נטל הראיה על כתפי הבנק להסביר ולהוכיח מדוע הוראת הקבע לא כובדה על-ידו, ונטל זה לא הורם על-ידי הבנק שלא הבהיר ולא הוכיח מדוע הוראת הקבע לא כובדה על-ידו.

הוסיף בית משפט קמא וקבע כי משמדובר בפוליסת ביטוח חיים שנערכה לבקשת הבנק ולטובת הבנק על-מנת להבטיח את השבת ההלוואה, היו המשיבה והמנוח רשאים להניח שהבנק יטפל ביעילות ובזהירות בהוראת הקבע וכי במידה ותהיה תקלה כלשהי הבנק יהיה הראשון לתקנה על-מנת להגן על האינטרסים שלו, אך הבנק לא נהג כמצופה ממנו וזאת על-אף שכבר בחודש יולי 2004 נודע לו על התקלה לאחר שהמשיבה קיבלה מכתב התראה מהראל וחתמה על הוראת קבע חדשה בבנק.

עוד קבע בית משפט קמא לעניין זה, כי אף אם לא הייתה מתקבלת גרסת התביעה כנכונה, הרי שהבנק הודה כי ביום 6.8.04 יידעה אותו הראל שהפרמיות לא שולמו ואם לא ישולם הפיגור תוך 30 יום תבוטל הפוליסה, אך על-אף הודעה זו הבנק לא דאג לכיסוי החוב שהסתכם במאות שקלים בודדים אלא הודיע באופן מטעה למשיבה והמנוח שהפוליסה בוטלה הגם שהראל איפשרה את השלמת סכום החובה שנצבר, וכתוצאה מהתנהלות זו של הבנק בוטלה הפוליסה ועם גילוי מחלתו של המנוח כבר לא ניתן היה לעשות ביטוח חיים חדש.

באשר לאשם התורם, קבע בית משפט קמא כי המנוח והמשיבה תרמו תרומת רשלנות בשיעור של 25% וזאת בשתי נקודות מרכזיות, הראשונה שלא מיהרו לשלם את הפרמיה שלא שולמה על-אף שבתחילת יולי 2004 ידעו שישנה בעיה אקוטית בקליטת הוראת הקבע של פוליסת ביטוח החיים ולא וידאו לאחר שחתמו על הוראת קבע חדשה שאכן ההוראה נקלטה ומבוצעת.

השנייה, המנוח והמשיבה לא מיהרו לבקש פוליסה חדשה אלא רק בינואר 2005, לאחר שמחלתו של המנוח התגלתה כבר והנסיבות השתנו, וזאת על-אף שכבר בספטמבר 2004 נודע להם על ביטול הפוליסה.

בהתאם לקביעותיו הנ"ל קבע בית משפט קמא כי הוא מקבל את התביעה באופן שהבנק חויב בשיעור של 75% מהנזק שהינו 400,000 ₪ על-פי הפוליסה, כך שהבנק חויב בסופו של דבר בתשלום של 300,000 ₪ למשיבה בצירוף הוצאות וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪.

4. לאחר מתן פסק הדין, הגיש הבנק בקשה לתיקון טעות סופר בטענה כי עסקינן בביטוח חסר לפי סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח, וכי המועד הקובע לבחינת ביטוח החסר הוא מועד כריתת החוזה.

מנגד, טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות הן מהטעם שהטענה בדבר ביטוח חסר לא נטענה על-ידי הבנק ולא נדונה על-ידי בית המשפט בפסק הדין והן כי אין מדובר בטעות סופר אלא בטעות מהותית שיש להגיש כנגדה ערעור והיא אינה מתאימה לבקשה לתיקון טעות סופר .

ביום 2.10.13 בית משפט קמא דחה בקשה זו תוך שקבע כי כלל לא נטען לביטוח חסר וכי אין מדובר כלל בטעות משנקבע בכל מקרה בפסק הדין שסכום הביטוח הינו 400,000 ₪ בלבד.

 

עיקר טענות בעלי הדין בערעור ובערעור שכנגד

5. הבנק טוען בערעורו כי שגה בית משפט קמא משקיבל את תביעת המשיבה וכן שגה בית משפט קמא משדחה את בקשתו לתיקון טעות סופר ובדחייתו את התביעה כנגד הראל.
לטענת הבנק בנסיבות העניין, משהמשיבה והראל לא המציאו אישור על העברת הוראת הקבע לבנק, ומשהמשיבה והמנוח לא פעלו לתיקון המעוות על-אף שידעו כי הוראת הקבע אינה תקפה כבר באפריל 2004, לא היה מקום להטיל על הבנק אחריות כלשהי.

כן טוען הבנק כי בית משפט קמא שגה משהתעלם משינוי גרסתה של המשיבה שתחילה טענה כי ביולי 2004 היא נכחה בבנק ומסרה את הוראת הקבע עליה היא חתמה ואחר-כך בחקירתה הנגדית טענה שהראל היא שהעבירה לבנק את הוראת הקבע עליה חתמה.

עוד טוען הבנק כי פוליסת ביטוח המבנה ופוליסת ביטוח החיים הוצאו בהפרש של שבועיים ולכן לא ניתן לקבל את העדות לפיה הבנק קיבל את הוראות הקבע יחדיו.

לטענת הבנק, נשלחו אליו שני חיובים בגין ביטוח החיים באפריל וביולי 2004 בלבד, שלא כובדו על-ידי הבנק וזאת משלא היה בבנק טופס הוראת קבע לביטוח חיים, והמכתב שנשלח אליו מהראל ביום 6.8.04 המודיע על ביטול פוליסת ביטוח החיים תוך 30 יום, הועבר למשיבה והמנוח, ורק ביום 13.9.04 לאחר שפוליסת ביטוח החיים כבר פקעה חתם המנוח על הוראת קבע חדשה.

כן טוען הבנק כי בינואר 2005 לאחר שהמשיבה והמנוח ידעו כי פוליסת ביטוח החיים שלהם בהראל בוטלה הגישו בקשה לשוב למסגרת הביטוח של הראל ונדחו, והחל משנת 2005 המשיבה מבוטחת בביטוח חיים בחברת הביטוח כלל והמנוח לא היה מבוטח בביטוח חיים.

עוד טוען הבנק כי הביטוח שנערך היה ביטוח חסר משהלוואה שנלקחה מהבנק עמדה על סך של 456,000 ₪ בעוד הפוליסה צומצמה לסך של 400,000 ₪ משלא מולא שאלון רפואי מורחב על-ידי המשיבה והמנוח וכי שגה בית משפט קמא משלא קיזז את הפרמיות שלא שולמו על-ידי המשיבה והמנוח בתקופה הרלבנטית עד לפטירת המנוח.
כן טוען הבנק כי שגה בית משפט קמא משדחה את בקשת הבנק לתיקון טעות סופר ומשחישב את סכום הביטוח מיום מועד קרות הנזק ולא ממועד עריכת החוזה.

מוסיף הבנק וטוען כי שגה בית משפט קמא משלא אפשר את צירוף הראל וסוכן הביטוח כצדדי ג', על-אף שההסכם בין הראל לבין המשיבה היה מותנה בהסכמת הבנק.

כן טוען הבנק כי טענתה של המשיבה הינה טענה לגרם הפרת חוזה, ועילה זו לא הוכחה משהמשיבה לא הוכיחה שהבנק ידע על ההפרה של הפוליסה וגרם לה ביודעין והמשיבה אף הסכימה לביטול הפוליסה וזאת משלא ביקשה לבטל את ביטול הפוליסה לאחר קבלת מכתב הביטול ולא פעלה לשינוי המצב, והגישה את תביעתה 4 שנים לאחר ביטול הפוליסה.

עוד טוען הבנק כי הטלת האחריות עליו בלבד בשיעור של 75% אינה מידתית ואינה סבירה וזאת משהוכח שהמשיבה ידעה שהוראת הקבע לא מכובדת כבר באפריל 2004.

לטענת הבנק, טופס הוראת הקבע היחיד שאותר היה טופס הוראת הקבע עליו היה חתום המנוח מיום 13.9.04, כאשר על-פי פרטי הפקס של טופס הוראת קבע זה, הוא היה מצוי בידי המנוח כבר מיום 20.5.04 אך הוא הוגש לבנק רק כארבע חודשים לאחר מכן, לאחר שהפוליסה כבר בוטלה על-ידי הראל, ולאחר שנשלחו למשיבה ולמנוח מכתבי התראה.
לבסוף, טוען הבנק כי בית משפט קמא התעלם מכך שהוכח שהמנוח היה חולה במחלה "פעילה" ולא רדומה כפי שנטען וקבע בית משפט קמא, ומשכך הטעה המנוח את חברת הביטוח הראל והיה מקום לדחות את תביעתו או להקטין את שיעור הפיצוי ב-40%.

מנגד, טוענת המשיבה כי יש לדחות את ערעורו של הבנק, וכי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא שהתבססו על הראיות והעדויות שהונחו בפניו, על-פיהן קבע בית משפט קמא כי הוא מעדיף את גרסתה של המשיבה לפיה היה טופס הוראת קבע אחד הן לביטוח המבנה והן לביטוח החיים.

כן טוענת המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה הוכח בפניו שהבנק התרשל משלא כיבד את הוראת הקבע של ביטוח החיים עליה חתם המנוח.

לטענת המשיבה, הוכח כי טופס ההרשאה לחיוב הוראת קבע הינו טופס אחד לשני הביטוחים, כן הוכח כי טופס ההרשאה לחיוב עבר לחברת הביטוח ולא נמסר למבוטחים- המשיבה והמנוח, וכן הוכח שהמנוח מסר לנציג הסוכן שיש לו מחלה רדומה, אך הנציג בחר שלא לציין זו בהצהרת הבריאות.

כן טוענת המשיבה כי לאחר כחמישה חודשים נודע להם הן מעיון בתדפיסי העובר ושב בחשבון המנוח והן ממכתב שנשלח להם על-ידי הראל מיום 2.7.04 שהוראת הקבע אינה מכובדת, ובעקבות כך חתם המנוח על הוראת קבע חדשה וביקש מהבנק להעביר להראל את התשלומים שלא הועברו, ובחודש ספטמבר 2004 מששוב התברר שהבנק אינו מכבד את הוראת הקבע, חתם המנוח על הוראת קבע נוספת, שלישית במספר ביום 13.9.04, ואף היא לא כובדה על-ידי הבנק.

עוד טוענת המשיבה כי בחודש ינואר 2005 לאחר שפוליסת ביטוח החיים בוטלה על-ידי הראל בשל רשלנות הבנק, המשיבה והמנוח ביקשו להפיק פוליסת ביטוח חיים חדשה, אלא שהן כלל והן הראל סירבו לבטח את המנוח בשל גילוי מחלתו, שעד לינואר 2005 היה אדם בריא שסבל ממחלות סטטיות, שאינן קשורות לסיבת פטירתו של המנוח בסופו של יום.

לטענת המשיבה, הבנק נמנע מלהציג העתק מטופס הרשאה לחיוב הוראת קבע בגין פוליסת ביטוח חיים או מבנה וכן נמנע מלהביא עדים מטעמו להוכחת טענותיו כאשר מנגד, המשיבה הוכיחה במסמכים ועדויות שהבנק התרשל באי כיבוד הוראת הקבע של ביטוח החיים.

מוסיפה המשיבה וטוענת כי צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה מכתבו של הבנק מיום 16.8.04 בו הודיע הבנק על ביטול הפוליסה על-אף שניתן היה לשלם את הפיגורים בתשלום תוך 30 יום, עלה אף הוא כדי רשלנות.
באשר לטענת הבנק לפיה היה על בית משפט קמא לקזז מחיובו בפסק הדין את פרמיות הביטוח שלא שולמו על-ידי המשיבה והמנוח, טוענת המשיבה כי טענה זו לא נטענה בבית משפט קמא ומהווה הרחבת חזית אסורה.

באשר לטענת הבנק לביטוח חסר, טוענת המשיבה כי אף טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, שכן טענה זו נטענה לראשונה במסגרת סיכומי הבנק, לא נדונה בפסק דינו של בית משפט קמא ובדין נדחתה במסגרת הבקשה לתיקון טעות סופר.
עוד טוענת המשיבה כי בצדק דחה בית משפט קמא את טענת הבנק לפיה עילת התביעה כנגדו הייתה גרם הפרת חוזה, שכן עיון בכתב התביעה ובשאר כתבי הטענות מעלה כי עילת התביעה כנגד הבנק הייתה רשלנות בלבד.

באשר לטענת הבנק לפיה המנוח הסתיר את מצבו הרפואי, טוענת המשיבה כי הבנק לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין אי הגילוי לכאורה לבין סיבת הפטירה, כאשר בכל מקרה וכפי שקבע בית משפט קמא אין להחיל את סעיף 7 לחוק חוזה הביטוח לאור סעיף 43 וסעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח שחלים בנסיבות העניין.

בהתאם לכך, טוענת המשיבה כי משלא הוכח קשר סיבתי בין אי הגילוי לכאורה לבין סיבת הפטירה ולאור חלוף הזמן ממועד עריכת חוזה הביטוח למועד הפטירה של המנוח לא היה מקום וטעם לצרף את הראל או את סוכן הביטוח כצדדים שלישיים.

 

6. בערעור שכנגד שהגישה המשיבה, מלינה המשיבה כנגד חיובה באשם תורם בשיעור של 25% וכן כנגד גובה שכר הטרחה הנמוך והבלתי ריאלי שנפסק לזכותה על-ידי בית משפט קמא.

לטענת המשיבה, בהתחשב בקביעותיו החד משמעיות של בית משפט קמא לגבי התנהלותו הרשלנית של הבנק וכן בהתחשב בכך שהבנק לא ציין בפני המשיבה והמנוח כי עליהם לפנות לחברת הביטוח לשם פתרון הבעיה ויצר מצג שווא לפיו הוא ידאג לכיבוד הוראת הקבע, ובהתחשב ביחסי הנאמנות וחובת הגילוי הנאות של הבנק, הרי שלא היה מקום להטיל אשם תורם על המשיבה והמנוח משלא פנו ישירות לחברת הביטוח לאחר שנודע להם בחודשי מאי-יוני 2004 שהוראת הקבע עדיין אינה מכובדת.

כן טוענת המשיבה כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה התרשלה משלא מיהרה לבקש פוליסת ביטוח חדשה מיד לאחר שהפוליסה בוטלה בספטמבר 2004, שכן קביעה זו מתעלמת מעדותה של המשיבה בבית משפט קמא לפיה מיד כשנודע לה על ביטול הפוליסה היא יצרה קשר עם חברת הביטוח והבנק בניסיון לבטל את רוע הגזירה, כאשר המשיבה והמנוח לא ידעו והבנק וחברת הביטוח לא הבהירו להם שיש להנפיק פוליסה חדשה ולא ניתן לחדש את הפוליסה שבוטלה.

בהתאם לכך, טוענת המשיבה כי לא היה מקום לקבוע רשלנות תורמת מצידה ויש להטיל את מלוא האחריות על הבנק.
באשר להוצאות ושכר טרחת עורך דין, טוענת המשיבה כי היה על בית משפט קמא לפסוק לזכותה הוצאות ראליות, ומשכך ובהתאם להסכם שכר הטרחה שצירפה המשיבה לסיכומיה, היה על בית משפט קמא לפסוק לזכותה סך של 20% מהסך שנפסק לזכותה בפסק הדין בצירוף מע"מ.

 

מנגד, טוען הבנק כי דין הערעור שכנגד להידחות.
לטענת הבנק, המשיבה והמנוח היה יכולים למנוע את הנזק לו היו מודיעים לבנק על הבעיה בתשלום הוראת הקבע במועד או שהיו פונים ישירות לחברת הביטוח לתשלום הפרמיה, ולא ממתינים עד לאחר ביטול הפוליסה וזאת על-אף שהיו מודעים לכך שהוראת הקבע אינה מוכבדת כבר מאפריל 2004, ומשכך וכפי שנטען בערעור שהגיש הבנק, חוזר הבנק וטוען כי לא היה כלל מקום להטיל עליו אחריות כלשהי בנסיבות העניין גם לאור רשלנות חברת הביטוח בנסיבות העניין ויש לדחות את הערעור שכנגד שהגישה המשיבה.

דיון והכרעה

10. לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובערעור שכנגד, בעיקרי הטיעון, בתיקי המוצגים ובתיק בית משפט קמא, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור והערעור שכנגד, הכל כפי שיפורט להלן.

הערעור שהגיש הבנק

התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים

11. על מנת להכריע במחלוקת המשפטית בין הצדדים והיא- האם הבנק התרשל כלפי המשיבה בניהול הוראת הקבע וקיומה, נדרש בית משפט להכריע תחילה במחלוקות העובדתיות באשר לנסיבות החתימה על הוראת הקבע על-ידי המנוח והמשיבה.
כך, בית משפט קמא נדרש להכריע האם הוראת הקבע עליה חתם המנוח הייתה ערוכה כטופס אחד הן לביטוח החיים והן לביטוח המבנה או שמא היה מדובר, כפי שטען הבנק בשני טפסים נפרדים האחד, לביטוח החיים והאחר לביטוח המבנה.
כן נדרש בית משפט קמא להכריע בשאלה כמה הוראות קבע שהיו חתומים על-ידי המנוח והמשיבה הועברו לבנק לביצוע ההוראה ולבסוף נדרש להכריע בטענה האם המנוח הסתיר עובדות בעת החתימה על הצהרת הבריאות אם לאו.

בית משפט קמא בחן היטב את המחלוקות העובדתיות הנ"ל וקבע תחילה כי הוכח לטעמו שטופס הוראת הקבע כלל הן את ביטוח המבנה והן את ביטוח החיים בטופס אחד ולא מדובר בשני טפסים נפרדים.
כן קבע בית משפט קמא כי המנוח ואשתו חתמו על שלוש הוראות קבע שונות אותן העבירו לבנק הראשונה בדצמבר 2003, השנייה ביולי 2004 והשלישית בספטמבר 2004.
ולבסוף, קבע בית משפט קמא כי המנוח מסר את כל הפרטים הרלבנטיים אודות מצבו הרפואי בעת החתימה על הצהרת הבריאות.

 

12. קביעותיו הנ"ל של בית משפט קמא הינן קביעות עובדתיות, שהתבססו על הראיות והעדויות שנשמעו לפניו מהן התרשם באופן בלתי אמצעי, תוך שקבע ממצאי מהימנות והעדיף את גרסת המשיבה על-פני גרסת הבנק באשר לנסיבות החתימה על הוראות הקבע והצהרת הבריאות של המנוח.

כך, קביעתו העובדתית של בית משפט קמא שקיבל את גרסת המשיבה לפיה טופס הוראת הקבע כלל הן את הוראת הקבע של ביטוח החיים ואת הוראת הקבע של ביטוח המבנה בטופס אחד, התבססה, בין היתר, על-כך שהבנק נמנע על-אף החלטת בית המשפט מיום 13.12.10 מלהמציא את הוראת הקבע הנמצאת ברשותו וזאת על-אף שאין ספק שהוראת הקבע של ביטוח המבנה מדצמבר 2003 כובדה על-ידי הבנק, כאשר בית משפט קמא קבע למעשה כי הוא אינו מקבל את טענת הבנק לפיה טופס זה לא אותר על-ידו וקבע כי הבנק לא עשה את מירב המאמצים כדי לאתר טופס זה.
בנוסף, בית משפט קמא ביסס את קביעתו העובדתית הנ"ל על עדותו של מר יהודה גרופמן- החתם הראשי באגף ביטוח החיים אצל הראל שהעיד כי הוראת הקבע של ביטוח החיים וביטוח המבנה נעשית בטופס אחד שנשלח לבנק, וכך הצהיר מר גרופמן לעניין זה בתצהירו:

"עם הפקת הפוליסה, וכדבר שבשגרה, שלחה הראל לבנק את טופס ההוראה לחיוב חשבון, אשר כלל, כאמור, הן ההרשאה לחיוב של ביטוח הדירה והן של ביטוח החיים."

כאשר עדות זו נתמכה בהעתק מהוראת החיוב עליה חתם המנוח בדצמבר 2003 (הוראה שאין עליה אישור הבנק), ממנה עולה כי אכן חיוב הוראת הקבע לשני סוגי הביטוחים נעשה בטופס אחד (טופס הוראת הקבע צורף כנספח א' לתצהיר מר גרופמן כחלק מנספחי טופס ההצעה לביטוח עליה חתמו המנוח והמשיבה, וסומן כת/2 על-ידי בית משפט קמא).

כך גם, קביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה המנוח והמשיבה חתמו על שלוש הוראות קבע שונות שהועברו לבנק אך לא כובדו על-ידו, ככל הנראה בשל תקלה טכנית, התבססה על עדותה של המשיבה אותה מצא בית משפט קמא מהימנה ואמינה על-אף השינוי בגרסאותיה באשר לנסיבות החתימה על הוראת הקבע השנייה ביולי 2004 וקבע לעניין זה כי הוא אינו מפקפק בעדות המשיבה ומקבל את עדותה לפיה הן הוראת הקבע הראשונה והן הוראת הקבע השנייה נחתמו בפני הנציג הסוכן- מר רודף שלום (להלן: "מר רודף שלום"), עדות שקיבלה חיזוק מעד ההגנה מר רודף שלום שהעיד בבית משפט קמא כי זכור לו שהגיע פעם נוספת אל המנוח על-מנת להחזיר לו את הפוליסה ולהשאיר לו הוראת קבע נוספת שיחתום עליה ויעבירה לבנק.

בנוסף, בית משפט קמא קבע לעניין זה כי הוא אינו מקבל את עדותה של הגב' אחיאב- מנהלת סניף הבנק הרלבנטי לפיה המנוח והמשיבה המציאו הוראת קבע לביטוח חיים רק בספטמבר 2004, שכן הגב' אחיאב לא עבדה באותה העת בבנק ולא הכירה את המנוח והמשיבה ומשכך עדותה הייתה בגדר מסקנה בלבד.

לבסוף ובאשר לקביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה המנוח לא הסתיר את מצבו הבריאותי בהצהרת הבריאות עליה חתם, הרי שקביעה זו התבססה על עדותו של מר רודף שלום אותה אימץ בית משפט קמא וקבע כי היא מהימנה עליו, לפיה המנוח הצהיר בפניו כי הוא סובל ממחלות כרוניות "רדומות" אך בשל טעות ואי הבנת אופן מילוי הטפסים, מר רודף שלום- שהוא אינו סוכן ביטוח ואינו בעל ידע או הכשרה בתחום הביטוח, לא ציין זאת בטופס הצהרת הבריאות בטעות וברשלנות.

13. עיון בטענות הבנק לפנינו, מעלה כי עיקר טענותיו הן כנגד קביעותיו העובדתיות הנ"ל של בית משפט קמא.
כידוע, רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים. התערבות מסוג זה יוחדה למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על-ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו לפניה.

המקרה שלפנינו אינו בכלל חריגים אלה. כאמור, עיון בפסק דינו של בית משפט קמא, מלמד כי בית משפט קמא נדרש ובחן את העדויות והראיות שהונחו לפניו והעדיף למעשה את גרסת המשיבה על-פני גרסת הבנק ולפיכך, לא מצאנו עילה להתערבותנו בממצאים ובמסקנה אשר גובשה על בסיסם.

יפים לעניין זה דברי כבוד השופט דנציגר בע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.5.08):

"הלכה מושרשת וידועה היא כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות שאותן קבעה הערכאה הדיונית, לאחר שהוצגו בפני הערכאה הדיונית ראיות ונשמעו בפניה עדויות ולאחר שהעריכה את מהימנותם של העדים וקבעה ממצאים העובדתיים, בהתבסס על מארג הראיות הכולל שהוצג בפניה. התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהממצאים שקבעה ערכאה זו אינם מבוססים על פניהם" (ראו גם: ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598, וע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], 8.12.05)).

די באמור לעיל כדי להביא לדחיית טענות הבנק כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, קביעות מתוכן הסיק בית משפט קמא כי התנהלותו של הבנק שעל-אף שהיה מודע לכך שישנה תקלה בביצוע הוראת הקבע לא נקט במשנה זהירות ולא וידא, לכל הפחות מיולי 2004 לאחר החתימה על הוראת הקבע השנייה, שהוראת הקבע מכובדת ואינה "חוזרת" כפי שאירע בעבר, בפרט ובעיקר משהבנק הינו מוטב בלתי חוזר בפוליסה וביטוח החיים נעשה על-פי בקשתו וכתנאי ללקיחת ההלוואה על מנת להבטיח את החזרת ההלוואה במקרה של מוות חלילה.

זאת ועוד, וכפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, מלבד התנהלותו הרשלנית של הבנק בכיבוד הוראת הקבע כמפורט לעיל, הרי שרשלנותו של הבנק באה גם לידי ביטוי בהתנהלותו לאחר קבלת מכתב הראל מיום 6.8.04 שהתריע כי פרמיות ביטוח החיים אינן משולמות וכי: "בהתאם לסעיף 45(ב) לחוק חוזה הביטוח, ניתנת לכם האפשרות לשמור על הפוליסה בתוקפה המלא על כל זכויותיה וחובותיה, בתנאי שהפרמיות תשולמנה.

במידה וחוב הפרמיה לא ישולם ע"י בעל הפוליסה/המבוטח או לא ישולם על ידכם תוך 30 יום מתאריך מכתבנו זה, הפוליסה תבוטל" [הדגשה שלי- ק.ו] (נספח ג' לתצהירה של הגב' יחיאב)

שכן, במקום לפעול במהירות להסדרת המצב ולמנוע את ביטול הפוליסה בין בפנייה ישירה למנוח ולמשיבה שיפעלו ישירות מול הראל לתשלום הפרמיה ובין על-ידי הסדרת התשלום על-ידי הבנק בעצמו, כמוצע במכתב (הצטברות החוב בגין אי תשלום הפרמיה הסתכמה בכמה מאות שקלים בודדים שהבנק יכול היה לפעול בקלות יחסית להשבתם), הבנק המתין זמן רב בנסיבות- כעשרה ימים עד שפנה למשיבה והמנוח להסדרת התשלומים, תוך שציין בניגוד למצוין במכתב הנ"ל ותוך הטעיית המנוח והמשיבה, שהפוליסה בוטלה וכי כתוצאה מכך המנוח אינו מבוטח עוד בביטוח חיים (נספח ד' לתצהירה של הגב' יחיאב), כאשר לו היה פועל הבנק כמצופה ממנו בנסיבות העניין בהתחשב באינטרס של הבנק עצמו בקיומה של הפוליסה ובאחריותו לקליטת הוראת הקבע, יכול היה הבנק למנוע את ביטול הפוליסה.

לאור האמור, הרי שלא מצאתי להתערב בקביעתו ומסקנתו של בית משפט קמא לפיה התנהלות הבנק בנסיבות העניין עלתה כדי רשלנות והצדיקה את הטלת האחריות עליו, בשיעור שקבע בית משפט קמא.

 

כעת אדון בקצרה בטענות המשפטיות של הבנק בערעורו.

ביטוח חסר

14. לטענת הבנק, שגה בית משפט קמא משדחה את בקשתו לתיקון טעות סופר במסגרתה טען הבנק כי משמדובר בנסיבות העניין בביטוח חסר, (סכום הביטוח עמד על 400,000 ₪ בעוד החוב בגין ההלוואה עמד על-סך של 456,000 ₪) היה על בית משפט קמא להפחית את חבותו באופן יחסי כשהמועד הקובע לחישוב יהיה מועד עריכת הביטוח (פברואר 2004) וזאת בהתאם לסעיף 60 לחוק חוזה הביטוח.
אין בידי לקבל טענה זו של הבנק ולא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא מיום 2.10.13 הדוחה טענה זו, וזאת מכמה טעמים:

ראשית, מבחינה פרוצדוראלית וכפי שקבע בית משפט קמא אין המדובר כלל ב"טעות סופר", שכן מדובר בעניין מהותי ולא טכני שאינו בר תיקון במסגרת בקשה לתיקון טעות סופר אלא במסגרת ערעור על פסק הדין.
שנית ולגופו של עניין, טענת הבנק לביטוח חסר מהווה הרחבת חזית אסורה, משנטענה לראשונה בסיכומי הבנק בבית משפט קמא, ודי בכך כדי לדחות את הטענה.

שלישית, הטענה לביטוח חסר המבקשת להתבסס על סעיף 60 לחוק חוזה הביטוח "זרה" לענייננו משהסעיף הנ"ל מתייחס אך ורק לביטוח נכסים ולא לביטוח חיים הנדון בענייננו (ראו: מאיר יפרח ורפאלה חרל"פ, ששון-דיני ביטוח (מהדורה שנייה) עמוד 349 וכן ירון אליאס, דיני ביטוח (מהדורה שנייה, 2009) עמוד 1242) ומשכך אינה רלוונטית ודינה להידחות.
סכום הנזק שנגרם למשיבה כתוצאה מרשלנות הבנק עמד על סך של 400,000 ₪- הסכום המקסימאלי שהייתה הראל משלמת לבנק בהתאם לסעיף ו.ד. לטופס הצעת הביטוח (מוצג יא למוצגי הבנק) לולא התרשל הבנק, ומשכך צדק בית משפט קמא משחייב את הבנק על בסיס סכום זה תוך הפחתת האשם התורם של המשיבה והמנוח.

הפרת חובת הגילוי על-ידי המנוח

15. לטענת הבנק, המנוח הטעה את חברת הביטוח משמסר מידע שקרי אודות מצבו הרפואי בהצהרת הבריאות, ולו הייתה יודעת הראל את המצב הבריאותי לאשורו לא הייתה מבטחת את המנוח בביטוח החיים ו/או הייתה זכאית לפטור מתשלומי הביטוח, ומשכך היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה כנגד הבנק ,שכן לא הוכח קשר סיבתי בין רשלנות הבנק לנזק- העדר הביטוח.

בהקשר זה גם טוען הבנק כי שגה בית משפט קמא משדחה את בקשתו לצירוף הראל כצד ג' בהחלטתו מיום 10.2.13.
דין טענות אלה להידחות.

כאמור לעיל, בית משפט קמא קבע עובדתית כי המנוח לא הסתיר מהבנק את מצבו הרפואי ולא פעל בכוונת מרמה, קביעה עובדתית בה לא מצאתי להתערב, ולכן למעשה הטענה בה נותר לדון היא טענת הבנק המסתמכת על סעיף 7(ג) וסעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, לפיה לו הייתה יודעת הראל את מצבו הבריאותי של המנוח לאשורו לא הייתה מבטחת אותו וכן מבטח סביר אחר לא היה מבטח אותו, ומשכך אף אם הוראת הקבע הייתה משולמת, הראל הייתה פטורה בלאו הכי מתשלום דמי הביטוח.
טענה זו דינה להידחות, שכן כפי שקבע בית משפט קמא, אף אם הייתה מוכחת הטענה הנ"ל (ולא כך, שכן בית משפט קמא קבע עובדתית בסעיף 21 לפסק דינו ש: "…בזמן אמת לו היתה הפוליסה בתוקף, היה המוטב בפוליסה מקבל את הסכום שבסיכון בעת הפטירה." ולמעשה הבנק לא הוכיח כי הראל לא הייתה מבטחת את המנוח לו הייתה יודעת את מצבו הבריאותי האמיתי או מבטח סביר אחר לא היה מבטחו אף בדמי ביטוח מרובים יותר) הרי שהראל בלאו הכי לא הייתה זכאית לתרופת ביטול הפוליסה הן לאור סעיף 43 לחוק חוזה הביטוח הקובע כי בביטוח חיים המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 7 לחוק חוזה הביטוח לאחר שעברו שלוש שנים מכריתת החוזה, כפי שאירע בענייננו עת הביטוח נערך בפברואר 2004 והמנוח נפטר כארבע שנים מאוחר יותר בינואר 2008, ובנוסף הייתה נשללת זכותה של הראל לפטור מתשלום תגמולי הביטוח או להפחתה כלשהי גם לאור סעיף 8(2) לחוק חוזה הביטוח וזאת משלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מצג השווא לכאורה לבין התרחשות מקרה המוות, שכן פרופ' גרוס רופאו של המנוח העיד לעניין זה כשמנגד לא הוגשה חוות דעת סותרת משחוות דעתו של מומחה החיתום ד"ר פרלוק (שהוגשה במקור על-ידי הראל) הוצאה מתיק בית המשפט ובא-כוח הבנק ויתר על עדותו, ובית משפט קמא קבע עובדתית לעניין זה בסעיף 22 לפסק דינו ש: "…מחלותיו הכרוניות שלא צוינו בטופס לא השפיעו על פטירת המנוח".

16. לאור האמור לאור קביעותיו העובדתיות הנ"ל של בית משפט קמא לפיהן המנוח לא פעל בכוונת מרמה ולא הפר את חובת הגילוי, ומשהראל לא הייתה זכאית לפטור או הפחתה מתשלום תגמולי הביטוח אף אם הפוליסה הייתה תקפה, הרי שהבנק לא הוכיח כי נותק הקשר הסיבתי בין רשלנותו לבין הנזק שנגרם למשיבה, ובצדק דחה בית משפט קמא את טענות הבנק לעניין זה.

17. באשר להשגות הבנק כנגד דחיית בקשתו לצרף את הראל כצד שלישי לתביעה, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא לעניין זה מיום 10.2.13 משמדובר בהחלטה דיונית סבירה וזאת בהתחשב בשלב בו הוגשה הבקשה- בסמוך לתום שלב ההוכחות, ובפרט משהתברר בדיון לפנינו מיום 28.5.14 שהבנק הגיש תביעה חדשה ועצמאית כנגד הראל בעניין זה.

 

משמעות ההסדר שהושג בין המשיבה לבין הראל והשפעתו על חיובו של הבנק

18. כאמור לעיל, בין המשיבה לבין הראל נחתם הסכם- "שטר פיטורין והסכם סופי ומלא" לפיו הראל מתחייבת לשלם למשיבה סך של 55,000 ₪ שישולמו ישירות לבנק לתיק ההלוואה וזאת בכפוף למספר תנאים המנויים בסעיף 4 להסכם, שזו לשונו:

"הובהר והוסבר לי כי תנאי לקיומו של השטר קבלה זה עלי להמציא לבכ' החברה את המסמכים הבאים:
א. שטר קבלה זה חתום ומאומת על ידי עורך דין.
ב. מכתב של הפועלים למשכנתאות, שהינו המוטב הבלתי חוזר, המאשר כי עם קבלת הסכום הנקוב בסעיף 1 לשטר זה לא יבוא בטרוניות ו/או בדרישות ו/או בתביעות כלפי החברה בכל הקשור לפוליסה ו/או לאירוע.
ג. צו ירושה ו/או צו קיום צוואה המעיד על היותנו היורשים היחידים של המנוח.
ד. פסק דין הדוחה את התביעה כמפורט בסעיף 9 לשטר זה."
[הדגשה שלי- ק.ו.]

כמו כן, התחייבה המשיבה בסעיף 8 להסכם לשפות את הראל בכל סכום שתדרש לשלם עד לגובה סכום הפשרה במידה והראל תתבע בקשר לתביעה או הפוליסה הנדונה.

לאור הסכם זה, ובהתאם להודעה המוסכמת שהוגשה על-ידי המשיבה והראל לבית משפט קמא, דחה בית משפט קמא את התביעה כנגד הראל בפסק דינו מיום 29.5.12.

19. הבנק מלין בערעורו על-כך שבית משפט קמא לא לקח בחשבון את סכום הפשרה הנ"ל אותו התחייבה הראל לשלם למשיבה (או לבנק ישירות על חשבון ההלוואה) ולא הפחית סכום זה מהנזק.
לטעמי, משאין מחלוקת שהראל לא השלימה את התחייבותה על-פי ההסכם הנ"ל והסך של 55,000 ₪ לא שולם למשיבה ו/או לבנק על חשבון ההלוואה, שכן לטענת הראל מדובר בהסכם שהיה מותנה בהסכמת הבנק, הרי שבצדק בית משפט קמא לא הפחית סכום זה מהנזק ולא הביא אותו בחשבון בפסק דינו, כאשר גם לא ניתן להתעלם מכך שמתנהלת תביעה חדשה בין הבנק לבין הראל בקשר לתביעה זו, ובמידה ולמי מהצדדים טענות באשר לפרשנות הסכם זה וביצועו, הרי שהוא רשאי לפעול כהבנתו אך ערכאה זו ופסק דין זה שבערעור אינו המקום לדיון בשאלות אלה.

20. באשר לטענת הבנק לפיה עילת התביעה כנגדו הייתה גרם הפרת חוזה ועילה זו לא הוכחה ולכן היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה כנגדו, הרי שלא מצאתי להתערב בקביעתו המנומקת והמפורטת של בית משפט קמא לעניין זה הדוחה בצדק טענה זו, שכן עיון בכתבי הטענות מעלה כי עילת התביעה כנגד הבנק הייתה רשלנות ולא גרם הפרת חוזה, ועילת הרשלנות כנגד הבנק הוכחה בנסיבות העניין כמפורט לעיל.

21. כך גם, אני סבור כי דין טענת הבנק לקיזוז פרמיות הביטוח שלא שולמו על-ידי המנוח והמשיבה בתקופת הביניים עד לפטירת המנוח להידחות וזאת משטענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ונטענה לראשונה בסיכומי הבנק, ב"חצי פה" ולא במפורש (סעיף 98 לסיכומי הבנק) ואף לא הוכחה.

22. לאור האמור, דין הערעור שהגיש הבנק להידחות.

 

הערעור שכנגד

23. בערעור שכנגד, שהגישה המשיבה, מלינה המשיבה על-כך שבית משפט קמא הטיל עליה אשם תורם בשיעור של 25%.
בית משפט קמא נימק קביעתו זו בהתנהלות המשיבה והמנוח שלא פעלו לתשלום הפרמיה ישירות להראל על-אף ההתראה שקיבלו על-כך מהראל ביולי 2004 וכן נימק בית משפט קמא את הטלת האשם התורם בכך שגם לאחר ביטול הפוליסה בספטמבר 2004 המשיבה והמנוח לא פעלו להוצאת פוליסה חדשה אלא המתינו עד לינואר 2005, לאחר שהשתנו הנסיבות והתגלה בגופו של המנוח גידול ממאיר.

קביעותיו הנ"ל של בית משפט קמא באשר להתנהלות המשיבה והמנוח הינן קביעות עובדתיות שהתבססו על הראיות והעדויות שנשמעו בבית משפט קמא מהן התרשם באופן בלתי אמצעי ולא מצאתי להתערב בקביעות עובדתיות מבוססות אלה.
לטעמי, קביעות עובדתיות אלה באשר למחדליהם של המנוח והמשיבה שהיה עליהם לפעול ביתר מרץ ואחריות לפתרון התקלה והסדרת הביטוח, מצדיקות, בנסיבות העניין, הטלת אשם תורם כפי שקבע בית משפט קמא ובשיעור שנקבע על-ידו, ולא מצאתי בטענות המשיבה בערעורה שכנגד כדי להצדיק התערבות בקביעה זו.

24. באשר לטענת המשיבה לפיה סכום ההוצאות שנפסק לזכותה על-ידי בית משפט קמא הינו נמוך ולא ריאלי, הרי שבהתאם לכלל לפיו ערכאת הערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות ובשכר טרחת עורך דין אלא במקרים נדירים בהם החלטת בית משפט קמא נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת (ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 9.12.08) וע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 16.6.05)), ובהתחשב בסכום התביעה ובכך שבית משפט קמא פסק למשיבה הוצאות משפט בסך של 50,000 ₪, לא מצאתי בטענות המשיבה כדי לסטות מהכלל הנ"ל ולהתערב בגובה ההוצאות שהינו סביר בעיני, בנסיבות העניין.

 

סוף דבר

25. דין הערעור והערעור שכנגד להידחות.
בהתחשב בכך ששני הערעורים נדחו, כל צד יישא בהוצאותיו.
המזכירות תחזיר את הערבונות שהופקדו למפקידיהם באמצעות באי-כוחם.

ד"ר קובי ורדי, שופט
השופט ישעיהו שנלר, סג"נ, אב"ד:

אני מסכים.

ישעיהו שנלר, שופט
אב"ד

השופט חגי ברנר:

אני מסכים.

חגי ברנר, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ז חשוון תשע"ה, 10 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.

 


שיתוף: