משרדנו: רחוב ברגמן 2 א׳, פארק המדע, רחובות | טלפון. 08-8598631 | פקס. 08-8599638 | מייל. itsik@i-lawyer.co.il

פניה לעורכי דין

נושא

שם מלא *

טלפון *

דוא"ל *

הודעה *

בית הדין הארצי לעבודה
עב"ל 7733-04-13

ניתן ביום 30 יוני 2014

המוסד לביטוח לאומי המערער

אורן אליהו המשיב

לפני: סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח

בשם המערער – עו"ד יפית מזרחי-לוי
בשם המשיב – עו"ד גלעד מרקמן

 

פסק דין

השופט אילן איטח
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט צבי פרנקל; ב"ל 43783-10-12), [פורסם בנבו] שבו התקבל ערעורו של המשיב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 22.8.12.
הערעור דנן הוגש על פי רשות שניתנה בהחלטת בית דין זה מיום 4.6.13 (השופטת רונית רוזנפלד).
המסגרת העובדתית

2. המשיב, יליד 1974, נפגע ביום 12.1.09 בתאונת דרכים שהוכרה כתאונת עבודה. למערער נגרמו חבלה בצוואר ובכתף שמאל ושולמו לו דמי פגיעה לתקופה שמיום 13.1.09 ועד ליום 11.2.09. המשיב הגיש למערער (להלן: המוסד) תביעה לקביעת דרגת נכות. תחילה נקבעו לו נכויות זמניות ובהמשך – ועדה רפואית לעררים מיום 3.10.11 קבעה לו 5% על פי סעיף ליקוי 29 (6) I – II מותאם.

3. ביום 5.12.11 הגיש המשיב למוסד תביעה להחמרת מצב לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: התקנות). בדרג הראשון נקבע, בהחלטה מיום 9.1.12, כי בנוסף לנכות הקודמת יווספו 10% נכות על פי סעיף ליקוי 42 (1)(ד)(I) וכי לא חלה החמרה במצב הצוואר. בסה"כ נקבעו למשיב 14.5% נכות. בפרוטוקול הדרג הראשון נרשם כי המשיב לא שיתף פעולה בבדיקת הצוואר וכי "התנגד לכל ניסיון תנועה".

4. המשיב ערער על החלטת הדרג הראשון. ביום 4.4.12 דנה הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) (להלן: הוועדה) בערעור המשיב. הוועדה שמעה את תלונות המשיב וערכה לו בדיקה גופנית. בסיכום ובמסקנות כתבה הוועדה כך:
"לצורך סיכום הוועדה מבקשת ביצוע צילום רנטגן לע"ש צוארי …
לאור הפער בין שתי הבדיקות שבוצעו לע"ש צוארי כפי שמתואר בסעיף 21 מבקשת הוועדה ביצוע צילום וידיאו בסביבתו הטבעית שתדגים את תנועות הצוואר בסביבתו הטבעית."
בסעיף 27 לפרוטוקול, בתשובה לשאלה "האם ניתן למסור דו"ח הוועדה לידי התובע?" סימנה הוועדה את האפשרות "לא" והוסיפה "לאחר ביצוע צילום הוידיאו". בהתאם, פרוטוקול הוועדה מיום 4.4.12 לא נמסר למשיב.

5. במכתב מיום 24.7.12 הודיע המוסד למשיב כי "בעקבות החלטת ועדה רפואית שביקשה מעקב וצילום וידאו צולמת. למען שקיפות התהליך מצ"ב העתק הצילום ע"ג דיסק D.V.D..". להודעה צורפו העתקים של שני סרטי וידאו שבהם צולם המשיב (להלן: הסרט) וצוין כי בקרוב יוזמן המשיב לוועדה "על מנת לסכם את התיק". העתק המכתב האמור נשלח גם לב"כ המשיב.

6. ביום 22.8.12 התכנסה הוועדה בשנית על מנת לדון בעניינו של המשיב. בפתח הישיבה זיהה המשיב את עצמו בסרט. ב"כ המשיב טען כי מהסרט לא עולה שנסתרו תלונות המשיב על מגבלות בצוואר, שכן לא נצפו תנועות "מלאות" של הצוואר. בתמיכה לטענתו הגיש ב"כ המשיב לוועדה חוות דעת רפואית של האורתופד ד"ר דבי רונן. הוועדה עיינה בצילום הרנטגן שהתבקש. אשר לסרט כתבה בפרוטוקול כך:

"הוועדה צפתה בשני סרטי הוידיאו והתרשמה כי תנועות עמ"ש הצווארי חופשיות ותנועתיות בטווחים הרלוונטיים של עמ"ש.
הוועדה חוזרת ומציינת כי בבדיקתו מ-4.4.12 התובע לא הזיז כלל את עמ"ש לפי בקשה בניסיון להזיזו בכדי לבדוק את תנועות עמ"ש וזאת כאשר ישב על מיטת הבדיקה, ואילו בשכיבה כאשר הראש היה מחוץ למיטת הבדיקה הוא מוחזק בידי הבודק התקבלו תנועות טובות בהרבה לאילו אותן איפשר בעת בדיקתו בישיבה."

בפרק "סיכום ומסקנות" כתבה הוועדה כך:

"הוועדה דוחה את הערר ומשאירה על כנה החלטת ועדה מדרג I, וזאת לאור בדיקתה הקלינית שקיבלה חיזוק בסרט הוידיאו של התובע. הוועדה עיינה במכתבו של ד"ר דבי רונן מ-15.8.12 ואינה מקבלת את התרשמותו וזאת לאור השוני בין בדיקת ד"ר דבי רונן והבדיקה של הוועדה כולל הצפייה, בסרט הוידיאו. …"

ההליך בבית הדין האזורי ופסק הדין מושא הערעור
7. המשיב ערער על החלטת הוועדה מיום 22.8.12. לטענתו, הוועדה לא היתה מוסמכת לבקש מעקב סמוי אחריו ובעשותה כן יש לפסול את הוועדה; משסברה הוועדה כי אינו "משתף פעולה" היה עליה להזהירו טרם שתמשיך בבדיקת עניינו, ולא היה מקום שתבקש מעקב סמוי; הוועדה התעלמה מטענותיו, שלפיהן הסרט מאשש את טענותיו אודות קיומה של מגבלת תנועה בצוואר.

8. בית הדין האזורי סקר את הפסיקה, המתייחסת לסמכותה של ועדה רפואית לעררים לבקש מעקב סמוי, ואת הוראת תקנה 30(ב) לתקנות וקבע, בין היתר, כך:

"לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה שיש לקבל את הערעור. על הוועדה היה להודיע למערער על כוונתה ליזום צילום בוידיאו. הוועדה היא גוף מעין שיפוטי (ר' עניין פרשת גולד שהוזכרה לעיל). לצורך האיזון בין היותה גוף מעין שיפוטי לבין הסמכות שניתנה לה בתקנה 30(ב), אני סבור שיש ליידע את המבוטח על כוונתה של הוועדה לדרוש חקירה. סעיף 30(ב) הוא סעיף חריג המאפשר לגוף מעין שיפוטי לדרוש לבצע חקירה לאימות נתונים מיוזמתו, ועל כן, בהתאם לעקרונות הצדק הטבעי, איזון כאמור יוכל להיעשות בדרך של יידועו של המבוטח על כוונתה זו של הוועדה.
אינני מקבל את טענת ב"כ המשיב לפיה המערער התייחס לתוצאות הקלטת לאחר שקיבל אותה עולה [כך במקור – א.א.] ובכך נרפא הפגם שבחוסר האיזון. אני סבור שנפל פגם מהותי בהחלטת הוועדה שלא ליידע את המערער על יוזמתה לצלמו ללא ידיעתו ובנוסף לכך אף קבעה שיש להסתיר ממנו את פרוטוקול הוועדה מיום 4.4.12, עד לאחר שיבוצע הצילום.
על כן יש להשיב את עניינו של המערער אל ועדה בהרכב אחר. על הוועדה יהיה לדון בערר המערער על החלטת הוועדה הרפואית מיום 9.1.12.
אין מניעה שבפני הוועדה תונח הקלטת ויונח הפרוטוקול מיום 4.4.12, המערער ובא כוחו יוזמנו לוועדה ויוכלו לטעון טענותיהם בעניין זה. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת. הפרוטוקול מיום 22.8.12 לא יונח בפני הוועדה."

כן חייב בית הדין האזורי את המוסד לשלם למשיב הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪.

הטענות בערעור
9. לטענת המוסד, הוועדה מוסמכת מכוח הוראת תקנה 30(ב) לתקנות, לערוך חקירה בקשר למצבו של מבוטח ובכלל זה מוסמכת לבקש מהמוסד לערוך מעקב סמוי שיצולם בוידאו; אין מקום שהוועדה תזהיר את המבוטח על כוונתה לבקש מעקב סמוי, שכן הדבר ירוקן מתוכן את מטרת המעקב הסמוי; קביעת המשמעות הרפואית מצפייה בסרט מסורה לשיקול דעתה הרפואי של הוועדה, ובית הדין אינו מוסמך להתערב בשיקול דעת זה.

עוד טוען המוסד, כי הטענה בדבר פסילת "הראייה" (הסרט) עלתה רק לאחר שנדחו טענות המשיב שלפיהן הסרט דווקא מחזק את טענותיו אודות מגבלה בצוואר, וכי אין לאפשר למשיב לפעול בדרך שכזו. לו סבר המשיב כי הסרט פסול מלהיות מוצג לוועדה, היה עליו לטעון זאת בפתח הדיון ולא לנסות תחילה להיבנות ממנו, ורק משכשל – לתקוף את "כשרותו".

10. המשיב תמך בפסק דינו של בית הדין האזורי. לטענתו, הוועדה אינה מסומכת לבקש מעקב סמוי והדבר פוגע בזכויות יסוד חוקתיות של המבוטחים. מוסיף המשיב וטוען כי אף אם הוועדה מוסמכת לבקש ביצועו של מעקב סמוי, הרי שמחובתה להזהיר את המבוטח על כוונתה לעשות כן. יתר על כן, כך נטען, המצב שבו רק צד אחד להליך המתנהל לפני הוועדה (בענייננו – המוסד) יודע על בקשת הוועדה לביצוע מעקב סמוי ואף מתבקש להיות זה המבצע את המעקב, מנוגד לכללי הצדק הטבעי ולחובות הוועדה מתוקף היותה גוף מעין שיפוטי. לבסוף נטען כי אין צורך במעקב סמוי, שכן ממילא הנטל להוכיח את המגבלה הרפואית מוטל על המבוטח, ואם הוועדה לא שוכנעה בקיומה של מגבלה רפואית היא חופשיה שלא לקבוע דרגת נכות.

11. בסמוך לפני הדיון הופנו הצדדים לפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית הדין הארצי בעניין ר.ס. , שבו נדונה, בין היתר, שאלת סמכותה של ועדה רפואית לעררים לבקש מעקב וידאו סמוי. במסגרת הדיון השלימו הצדדים את טענותיהם.

הכרעה
12. לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים ואת מכלול החומר המצוי בתיק הגענו למסקנה כי דין ערעור המוסד להתקבל. להלן טעמינו.

13. בעניין ר.ס. עמדנו על השינוי בתקנות, שבמסגרתו תוקנה תקנה 30(ב) לתקנות. וזו לשון התקנה כיום, לאחר התיקון:
"ועדה לערעורים רשאית לדרוש מהנפגע או מהמוסד להמציא לה מידע נוסף הדרוש לה לצורך מתן החלטתה; כן רשאית הוועדה לערעורים לדרוש מהמוסד לבצע חקירה לאימות נתונים ולקביעת עובדות, כדרוש לצורך מתן החלטתה בערעור; דרישת הוועדה תפורט ותנומק בפרוטוקול." (הדגשה הוספה – א.א.).

קבענו כי הוראה מפורשת זו מסמיכה את הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) להזמין מהמוסד "חקירה", ובכלל זה מעקב סמוי. השינוי בתקנות בא לאחר שנפסק בעניין גולד ובעניין ימין כי לוועדות הרפואיות אין סמכות לבקש מעקב סמוי אחרי מבוטח, וזאת בהעדר הסמכה לכך בחוק או בתקנות.

14. המשיב מעלה מספר טענות בקשר לקביעה זו. אין בידינו לקבל טענות אלה, ונפרט:

א. למעמדן של הוועדות הרפואיות לעררים כגוף "מעין שיפוטי" התייחסה הפסיקה רבות. יש לזכור כי ועדות אלה אינן גוף "שיפוטי" מובהק, דהיינו, הוועדה אינה אך מכריעה בין ראיות וטענות הצדדים, אלא מסורה לה החובה והסמכות לבחון ולבדוק את המבוטח, ובכך להשלים מיוזמתה ולפי שיקול דעתה את מסכת "הראיות" לצורך קביעת מצבו של המבוטח. היטיב לבטא זאת ב"כ המשיב בדיון לפנינו, עת הסכים כי "הוועדה אינקוויזיטורית ולא אדברסרית".

ב. המשיב טוען כי יש לפרש את תקנה 30(ב) כמתיישבת עם זכויות היסוד, ובכללן הזכות לפרטיות ולכבוד, המעוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדידו, אין הכרח לפרש את הסמכות "לדרוש מהמוסד לבצע חקירה לאימות נתונים ולקביעת עובדות" כמשתרעת על ביצוע מעקב סמוי. אין בידנו לקבל טענה זו. הסמכות לדרוש חקירה "לאימות נתונים", טומנת בחובה קשת רחבה של פעולות ובכללן ביצוע מעקב סמוי, בכפוף לכך שהמעקב, לכשעצמו, אינו מהווה הפרה של הדין. לא מצאנו טעם להוציא מגדרן של אותן חקירות-אימות את המעקב הסמוי. לעניין זה נשוב ונפנה לנפסק מפי כבוד השופט רובינשטיין בעניין עזאלדין סלמאן :

"לדידי, אם בהיקש ואם כסמכות טבועה, בחיפוש אחר האמת, ואף לפי השכל הישר, אין לחייב ועדה להכריע בשאלה רפואית העומדת לפתחה בעוד ספק מקנן בליבה באשר לעובדות וניתן להתיר ספק זה על ידי מעקב סמוי. הדברים מקבלים משנה תוקף מקום בו מתעורר חשד בליבות חברי הוועדה כי נבדק מציג בפניה מצג שקרי או מקום בו אין הוא משתף פעולה במהלך הבדיקה הקלינית הנערכת לו על ידי הוועדה; וכבר אמרו חכמים את שאמרו על הצורך בהחמרת הנטלים משרבו הרמאים (בבלי בבא מציעא כ"ח, ב'); איני נדרש בכך דווקא לתיק הספציפי. הרי בכספי ציבור עסקינן, ובאחריות העוסקים בדבר כי יוצאו כדין. אי עריכת מעקבים במקרים הנחוצים אף עלולה להביא לפגיעה בזכויות נכים אשר הותרת הספק לדידם עלולה להכריע אם [כך במקור – א.א.] הכף נגדם ולמנוע מהם לקבל את המגיע להם, שהרי 'המוציא מחברו עליו הראיה'. לכן איני רואה דופי בהזמנת מעקב סמוי על-ידי הוועדה."

אמנם, בעניין עזאלדין סלמאן נאמרו הדברים ביחס לוועדה הרפואית העליונה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (נוסח משולב), תשי"ט – 1959, אולם יפים הם אף לעניינה של ועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה).

ג. כל עוד המעקב והצילום נעשים ברשות הרבים ולא בדרכים או בנסיבות פסולות, הפירוש האמור של תקנה 30(ב) מתיישב עם פסקת ההגבלה. כעולה מהחלטת כב' השופט רובינשטיין בעניין עזאלדין סלמאן, מדובר בהכרח בל יגונה שמתבקש מטיב תפקידה של ועדה רפואית הנדרשת לבחון את מצבו של מבוטח. ויודגש, חלק ניכר מסעיפי הליקוי לפי התקנות הם סעיפי ליקוי תפקודיים, שלא אחת יש קושי לבוחנם במסגרת בדיקה קצרה של הוועדה. לפיכך, מקום שבו מתעורר ספק בנוגע למצבו האמיתי של המבוטח – ספק שניתן להתירו במעקב סמוי, אזי ניתן להידרש לכלי חקירתי זה. על כל פנים, כנגד הפגיעה של המעקב הסמוי בזכויות המבוטח עומדת תכליתו של המעקב – לאפשר קביעת מצבו של המבוטח לאשורו, קביעה שכשלעצמה נועדה להבטיח שרק הזכאים באמת לסיועו של המוסד, יקבלו אותו.

ד. טוען המשיב, כי כאשר הוועדה חושדת באי שיתוף פעולה וכיוצ"ב, הרי שבסמכותה שלא לפסוק את אחוזי הנכות. ספק בעינינו אם נכון יהיה לקבוע כי הפתרון ל"חשד" כאמור הוא אי פסיקת אחוזי נכות, וזאת מקום שבו ניתן להתיר אותו ספק ו"חשד" ואף לפסוק למבוטח את אחוזי הנכות. פתרון זה שמציע המשיב פועל לרעת המבוטחים ומנוגד למדיניות בענייני ביטחון סוציאלי.

ה. אחרון אחרון, שהוא בעצם ראש וראשון – הסמכת הוועדה בתקנות, יסודה בסמכותו של "השר" בסעיף 122(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: החוק), לקבוע בתקנות, בין היתר, את "סמכויותיה" של הוועדה הרפואית לעררים.

15. משקבענו עקרונית כי הוועדה הרפואית מוסמכת לבקש ביצוע מעקב סמוי אחרי מבוטח, ראוי להבהיר את המובן מאליו – הפעלת סמכות זו, ככל סמכות מינהלית, יכול שתיעשה משיקולים עניניים בלבד, בסבירות ובמידתיות. אף היישום של אותו מעקב סמוי כפוף לדין, קרי המעקב אסור שיעשה בדרכים או בנסיבות פסולות. במקרה שלפנינו לא נטען דבר בקשר לאופן ביצוע המעקב הסמוי אחר המשיב. אשר לסוגיית זהות מבצע המעקב הסמוי נתייחס בהמשך.

16. טוען המשיב כי מקום שבו בכוונת הוועדה לבקש ביצועו של מעקב סמוי, עליה להזהיר את המובטח על כוונתה לעשות כן. לטענתו, ממילא המעקב לא מתבצע מיד לאחר מתן ההוראה על ידי הוועדה הרפואית, אלא רק כעבור פרק זמן שאינו ידוע למבוטח, וממילא אף אדם לא יוכל להתמיד ב"הִתחזות", אם הוא אכן מתחזה, מעבר למספר ימים בודדים. טענה זו אין בידינו לקבל, שכן הודעה למבוטח על הכוונה לשלוח מעקב סמוי, תרוקן מתוכן את החשאיות שבמעקב.

17. מוסיף המשיב וטוען כי היה על הוועדה למסור לו את פרוטוקול הישיבה הראשונה (4.4.12), וכי לא היתה רשאית לעכב את מסירתו רק בשל העובדה שפורטה בו הבקשה לביצוע המעקב סמוי. לעניין זה נסמך המשיב על הוראות תקנה 25 לתקנות, שעניינה "הודעה לנפגע" ואשר קובעת כך:

"המזכיר ימסור לנפגע העתק החלטת הוועדה ולפי בקשת הנפגע גם העתק הממצאים והנימוקים, אלא אם הודיעה הוועדה למזכיר שאין להביא את הממצאים והנימוקים לידיעת הנפגע עצמו כי אם לידיעת בא כוחו של הנפגע או אדם אחר המייצג, לדעת המוסד, את הנפגע."

ככלל, מקום שמתנהל פרוטוקול בקשר למצבו של אדם, אזי בהעדר הוראה מסייגת לכך בחקיקה – מן הראוי ומן הדין למסור לאותו אדם את הפרוטוקול בסמוך לאחר הדיון, אף אם הדיונים בעניינו טרם הושלמו . כך יוכל אותו אדם לפעול לתיקון אותו פרוטוקול מקום שהוא סבור כי אינו משקף את מהלך הדיון או כי נפלה בו שגגה.

נדגיש כי סיפת תקנה 25 כוללת אמנם הוראה מפורשת המסייגת את חובת העברת הפרוטוקול למבוטח, אך הוראה זו אינה רלוונטית לענייננו, שכן היא עוסקת במקרה שונה – מקרה שבו מטעמים רפואיים נדרשת העברתו של הפרוטוקול לאדם אחר מטעם המבוטח ולא למבוטח עצמו. במקרה שלפנינו הפרוטוקול לא הועבר כלל – לא למבוטח ולא לאדם אחר מטעמו.

הוועדה סברה כי אין מקום להעביר את הפרוטוקול לידי המשיב, אלא לאחר השלמת המעקב הסמוי. הגיונה של הוראה זו ברור, בין היתר בצורך שלא לגלות למבוטח את הבקשה לביצוע המעקב הסמוי.

באיזון שבין הזכות הבסיסית לקבלת פרוטוקול הוועדה בסמוך לאחר הדיון, לבין הצורך שלא לחשוף את בקשת הוועדה לביצוע המעקב הסמוי, דומה כי הפתרון מצוי באופן שבו פעלה הוועדה הרפואית בעניין ר.ס.. שם התבקש המעקב הסמוי במזכר נפרד ולא כחלק מהפרוטוקול. בצורה כזו מחד גיסא לא נחשף הצורך במעקב, ומאידך גיסא מקבל המבוטח את הפרוטוקול. דומה כי פתרון זה מאזן בין האינטרסים הנוגדים והוא ראוי לאימוץ כדרך פעולה לאותם מקרים שבהם מתבקש מעקב סמוי. יחד עם זאת, יודגש כי מזכר זה צריך לקבל ביטוי בפרוטוקול הישיבה העוקבת וכי יש להעביר העתק ממנו למבוטח, שכן מבחינה מהותית הוא מהווה חלק מהחלטת ביניים של הוועדה, החוסה תחת תקנה 24 לתקנות בדבר החובה לנהל פרוטוקול שישקף את מהלך הדיון ואת ההחלטות שהתקבלו בו.

18. המשיב טוען כי המצב שבו המוסד, שהוא הצד השני של המשיב בהליך המתנהל לפני הוועדה הרפואית, מיודע על החלטת הוועדה לבצע את המעקב הסמוי ואף מתבקש לבצעו בעצמו – מנוגד לכללי הצדק הטבעי. המצב הנוכחי, שבו הוועדות הרפואיות, שהן גופים חיצוניים למוסד, מתנהלות למעשה בתוך המוסד ובעזרת "המנגנון" של המוסד, ובשל כך המוסד מיודע על החלטות הוועדה לפני המבוטח – אינו משביע רצון, ויש בו סכנה לפגיעה באמון הציבור בוועדות הרפואיות ובמוסד עצמו . מראית פני הצדק חשובה לא פחות מעשיית הצדק עצמו . אולם, זוהי המציאות הארגונית שבמסגרתה נאלצים הוועדות הרפואיות והמוסד לפעול. בלתי ניתן לבחון את פעולת הוועדה, במנותק מהמציאות הארגונית אשר נכפית עליה ואשר הביאה לכך שתקנה 30(ב) הסמיכה את הוועדה לדרוש מהמוסד את ביצוע החקירה לאימות הנתונים.

יחד עם זאת, ראוי כי המוסד ישקול האם ניתן לבצע את החקירות באמצעות גורם חיצוני נפרד. לעניין זה ראוי להביא את דבריו של השופט רובינשטיין בעניין עזאלדין סלמאן – דברים שאמנם הופנו, כאמור, לקצין התגמולים, אך יפים הם גם לענייננו:
"… מן הראוי, מתוך חשיבותו הרבה של טוהר ההליך, גם במראית העין, כי הועדה, גוף מעין שיפוטי, תערוך את המעקב שלא באמצעות המשיב, שמבלי לפגוע בו הריהו צד המתדיין בפניה."

19. טרם נעילה ראוי להתייחס לטענת המוסד כנגד התנהלות המשיב. לטענת המוסד, תחילה, משסבר המשיב כי הסרט משרת את עמדתו, טען לפני הוועדה על יסוד הסרט. רק לאחר מכן – משנמצא על ידי הוועדה כי הסרט פועל לרעתו, מצא לנכון לטעון לפסילתו. מקום שבו צד טוען לפני הוועדה הרפואית בהסתמך על ראיה כלשהי, הרי שככלל ובהעדר טעמים מיוחדים, אין מקום לאפשר לו, לאחר מכן, לשנות מקו טיעונו ולתקוף את כשרות אותה ראיה. טיעון על יסוד ראיה – מכשיר אותה. ועצם הכרתו של המבוטח בכך שהראיה פועלת לחובתו, לאחר שכבר הסתמך עליה, אינו מהווה טעם מיוחד המאפשר לו לתקוף את כשרות הראיה.

20. ב"כ המשיב טען כי על אף האמור במכתב המוסד מיום 24.7.12 למרשו, על כך שהמעקב בוצע ביוזמת הוועדה, לא היה ער לכך שהמעקב היה ביוזמת הוועדה וסבר כי הוא בוצע מיוזמת המוסד. לאור מסקנתנו בסוגיה העקרונית, אין לנו צורך להידרש למחלוקת העובדתית בקשר לטענת המשיב כאמור.

21. סוף דבר: ערעור המוסד מתקבל. החלטת הוועדה מיום 22.8.12 בעניינו של המשיב תיוותר על כנה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' תמוז תשע"ד (30 יוני 2014) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא, אב"ד לאה גליקסמן,
שופטת אילן איטח,
שופט


שיתוף: