משרדנו: רחוב ברגמן 2 א׳, פארק המדע, רחובות | טלפון. 08-8598631 | פקס. 08-8599638 | מייל. itsik@i-lawyer.co.il

פניה לעורכי דין

נושא

שם מלא *

טלפון *

דוא"ל *

הודעה *

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

ת"א 21512-01-10 אוחיון נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ ואח'

תיק חיצוני:

בפני כב' השופטת דליה גנות

תובעים
יאיר אוחיון
על ידי ב"כ עו"ד א. קנר ועו"ד א. דסה

נגד

נתבעים
1.תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ
2.מגדל חברה לביטוח בע"מ
על ידי ב"כ עו"ד ש. לוי

 

פסק דין

1. לפני כתב תביעה אשר הוגש על ידי יאיר אוחיון (להלן: "התובע") כנגד תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ (להלן: "תנובה"), וכנגד מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל").

העובדות הצריכות לעניין
2. התובע, יליד 3/5/75, עבד בחברת תנובה במחלקת הגבינות המותכות.
בתאריך 13.12.06 עבד התובע במשמרת לילה, והוצב לעבודה במחלקת החמאה.
לטענת התובע, "עם הגיעו למחלקה, הבחין התובע בשלולית שנקוותה על הרצפה בסמוך לאחת המכונות, ושם לב… שגם גוף המכונה היה מותז בשמן מכונות. הוא העיר על כך למפעילי המכונה, ופנה לעבודתו. בשלב מאוחר יותר, בשעה 02:00, או בסמוך לכך, הלך התובע במעבר בין המכונות, וכאשר עבר ליד המכונה, החליק על הרצפה השמנונית, נפל לאחור, נחבל בראשו ואיבד את הכרתו…" (להלן: "התאונה") (סע' 6-5 לכתב התביעה).

3. התובע צירף לכתב התביעה את חוות דעתו של המומחה בתחום האורטופדיה, דר' א. שטיינברג, אשר העריך, כי מאז התאונה סובל התובע מנכות בשיעור של 15% בגין הגבלה בתנועות הצוואר, וכן צורפה לכתב התביעה חוות דעתו של הפסיכיאטר, דר' רוני ומוש, המעריך כי התובע סובל מנכות בשיעור של 50% כתוצאה מדכאון מאז'ורי, שנגרם כתוצאה מפציעתו בתאונה.

4. במסגרת כתב ההגנה כפרו הנתבעות באחריותן להתרחשות התאונה, ואף טענו כי התובענה התיישנה, מבלי לנמק טענה תמוהה זו, שכן מדובר בתאונה שארעה בתאריך 13.12.06 ואילו התובענה הוגשה בינואר 2010, כארבע שנים לאחר התרחשותה ועל כן ברור, כי התובענה לא התיישנה, וטענה זו הועלתה במסגרת כתב התביעה על דרך הסתם.
הנתבעות הגישו חוות דעת נגדיות בתחום האורטופדיה והפסיכיאטריה.

חוות הדעת בתחום האורטופדי הוגשה מטעם פרופ' יואל אנגל, אשר העריך כי נכותו של התובע בגין התאונה נשוא הדיון הינה בשיעור של 5%, ואילו מחוות דעתו של הפסיכיאטר פרופ' ש. טיאנו עולה, כי נכותו הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 15% בגין זעזוע מח ודיכאון. עוד העריך פרופ' טיאנו, כי התובע סבל מנכות זמנית בשיעור של 20% למשך שנתיים שלאחר האירוע.

5. נוכח הפערים בין קביעות המומחים במישור הפסיכיאטרי, מונה מומחה בתחום זה מטעם בית המשפט – דר' משה ברוך, אשר קבע, כי התובע סובל מתסמונת שלאחר זעזוע מח עם תסמינים דכאוניים משניים, והעריך את נכותו כדלקמן:
א. מתאריך התאונה ועד תאריך 31.12.07, נכות זמנית בשיעור של 30%.
ב. מתאריך 1.1.08 – 4.1.14, נכות זמנית בשיעור של 25%.
ג. מתאריך 4.1.14 – נכות צמיתה בשיעור של 20%, וזאת בהסתמך על ההנחה, כי במהלך שנה זו יהיה התובע במעקב פסיכיאטרי ויחזור למסגרת של טיפול תרופתי נוגד דכאון, וכן יקבל טיפול פסיכולוגי שיקומי, אחת לשבוע, במשך חצי שנה, לצורך שיפור ההתמודדות עם מגבלותיו הקוגנטיביות, ויקבל תמיכה נפשית, שתכלול גם ליווי במקום עבודה חדש, כאשר עלות טיפול פגישה בודדת מוערכת בסך של 500 ₪.

התאונה
6. לצורך דיון בשאלת חבותה ואחריותה של תנובה להתרחשות התאונה, ו/או אשמו התורם של התובע בגין התרחשותה, יש לקבוע את נסיבותיה.
אומר מיד, כי הנתבעות צרפו תיק מוצגים, אולם לא זימנו עדים לצורך הפרכת גרסתו של התובע באשר לאופן התרחשות התאונה, וכן יש לציין, כי העד שהוזמן על ידי ב"כ התובע, שהינו עובד תנובה, לא התייצב לדיון.
כמו כן יצויין כבר עתה, כי התובע הגיש את סיכומיו במועד, בהתאם להחלטתי, ואילו הנתבעות ביקשו – וקיבלו פעמיים אורכות להגשת סיכומיהן, אולם בפועל לא הוגשו סיכומים מטעמן, לא במועד, ואף לא בכלל, התנהלות שאיננה מוקבלת עלי, ומחייבת את התייחסותי, כדלקמן:

הלכה היא, כי דינו של בעל דין שלא הגיש את כתב סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון (תקנה 160 (ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ויפים לכך דברי בית המשפט בע"א 9598/07 ניקול עמר פלצר נ' סמואל רוזנבאום [פורסם בנבו, 4/2/10], בהתייחסו באופן כללי לחשיבות העמידה בהוראות הפרוצדורה:

"נכון הוא כי סדר הדין אינו העיקר, אולם אין לעקר אותו מכל תוכן. סדר הדין הוא חלק מהדין. צד אינו יכול לפעול בהתעלם ממנו. עליו לנקוט בהליכים הראויים במועדים המחייבים… האפשרות של 'שב ואל תעשה' איננה מקובלת על פי דין… הגישה המסורתית אל כללי הפרוצדורה האזרחית כאל כלים טכניים הבאים לשרת זכויות מהותיות כבר נזנחה מזמן. גוברת ההכרה, כי רק באמצעות עימות כללי המשפט המופשטים עם מערכת עובדות קונקרטית, בזירת בית המשפט, מקבלת הזכות המהותית את מלוא משמעותה" (וכן ראו: ע"א 3855/09 שני נ' מלם מערכות [פורסם בנבו, 14/9/08; רע"א 3379/09 קעדען נורלדין נ' פקיד שומה חדרה [פורסם בנבו, 30/6/09]).

מהאמור עולה, כי לא הייתה כל מניעה ליתן פסק דין ללא הנמקה, אך ורק בשל הימנעותם של הנתבעות מהגשת סיכומים, אולם היות והתובע זכאי לפסק דין לזכותו, ללא כל קשר לאי הגשת הסיכומים מטעם הנתבעות, וזאת משום שהוכיח את תביעתו, מצאתי לנכון ליתן פסק דין מנומק על סמך הראיות והעדויות שהובאו בפני.

7. בכתב התביעה תיאר התובע, כי עם הגיעו לעבודתו ביום התאונה, "הבחין… בשלולית שנקוותה על הרצפה בסמוך לאחת המכונות, ושם לב לכך שגם גוף המכונה היה מותז בשמן מכונות. הוא העיר על כך למפעילי המכונה, ופנה לעבודתו. בשלב מאוחר יותר, בשעה 02:00, או בסמוך לכך, הלך התובע במעבר בין המכונות, וכאשר עבר ליד המכונה, החליק על הרצפה השמנונית…" (סע' 6-5 לכתב התביעה).

בתצהירו מתאר התובע, כי במועד האירוע הוא עבד במחלקת הגבינות המותכות, "אך באותו לילה, בגלל מחסור בכח אדם, הוצבתי לעבוד במחלקת החמאה. מבנה המחלקה הוא של מעין מסדרון, שבצידו יש מכונות. בהגיעי למחלקה הבחנתי בשלולית של שמן על ריצפת המסדרון בסמוך לאחת המכונות. גם גוף המכונה היה מותז בשמן מכונות. הערתי על כך למפעילי המכונה אשר ופיני, ופניתי לעבודתי על אחת המכונות בהמשך המסדרון. במהלך המשמרת עברתי כמה פעמים ליד המכונה הדולפת, ונוכחתי שניקו את השמן מהמסדרון. בשעה 02:00, או בסמוך לכך, הלכתי במסדרון, וכאשר הלכתי ליד אותה מכונה שדלפה קודם לכן, החלקתי על הרצפה השמנונית, נפלתי לאחור ונחבלתי בראשי…" (סע' 6-5 לתצהיר התובע). ודוק, תיאור זהה ניתן מפי התובע בעת חקירתו הנגדית בבית המשפט (עמ' 12 שורות 29-22).

8. אין חולק, כי התרחשות התאונה לא דווחה לאגף הפיקוח על העבודה במשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה, בהתאם להודעת הרכזת המחוזית במשרד (צרופה 2 לכתב התביעה), אולם היא נחקרה על ידי תנובה באופן עצמאי (נספח 1 לכתב התביעה), באמצעות מר אליעזר כהן, אשר קבע, כי "על פניו נראה שהתאונה מיותרת ונמנעת", וכן צויין מפי מר ירון ניסני – מנהל קפ"ח, כי "נזילת השמן ממכונת סיג 2 ידועה, והתופעה קיימת כבר חודשים; נכון התריע על כך בפני הגורמים יותר מפעם אחת; בתגובה נאמר לו שהמכונה מתוכננת לעבור שיפוץ, ובינתיים ממשיכים לעבוד במצבה הנוכחי; מתוכנן שיפוץ שייערך כנראה בינואר 2007; נכון אמר לי שמניחים קורות מתחת למכונה, כך שהשמן לא יגלוש למעבר; מנהל המשמרת (אופיר בבלי) מסר לירון, כי בנקודת הנפילה של יאיר אוחיון לא נראו סימני שמן, וכי השמן היה מתחת למכונה, ולא במעבר… בכל מקרה, גם אם לא נראה שמן במעבר, יתכן שמים אשר זרמו מתחת למכונה, סחפו איתם שמן, ואז המים הפכו לשמנוניים ומחליקים".
מסקנות הדו"ח הן כדלקמן:

"א. המצב הנוכחי, אשר נמשך חודשים רבים, מהווה מפגע בטיחותי רציני.
ב. חובה לתת פתרון שיאפשר עבודה בטוחה של עובדים.
ג. אסור שהשמן ימשיך לנזול לרצפה, ואסור לעבוד עם המכונה במצבה הנוכחי.
ד. קורות המונחים על הרצפה אינם יכולים למנוע גלישת שמן למעבר.
ה. יצויין, שמקום התאונה הוא המעבר הראשי במחלקת חמאה, ואין דרך חלופית.
ו. כאלטרנטיבה – צריך להתקין שוקת מתחת למכונה שתקלוט את השמן.
ז. השוקת צריכה להיות מותקנת באופן שתהיה יעילה לחלוטין, וכן שלא תבלוט ולא תהווה בעצמה מפגע, וכן שלא תפריע למהלך העבודה. "

9. דומה, כי לאחר קביעת הממצאים העובדתיים והחד משמעיים של מר אליעזר כהן, שחקר את נסיבות התרחשות התאונה מטעם תנובה, מתייתר הצורך בדיון בשאלת אחריותה של תנובה להתרחשות התאונה, שכן מסמך זה מהווה הודאת בעל דין, המודה בקיומו של מפגע חמור, שגרם להתרחשות התאונה המיותרת נשוא כתב התביעה, ודוק: מדובר במפגע ידוע שהתמשך על פני מספר חודשים, וחרף כך, איש מאנשי תנובה לא הורה על השבתת המכונה, או התקנת אגן שיקלוט את השמן שניגר מהמכונה, על מנת למנוע נזילת שמן לרצפת המעבר, וזאת בנסיון למנוע התרחשות תאונה. זאת ועוד. מדו"ח הבדיקה שנערך על ידי תנובה עולה, כי המעבר שבו נפצע התובע, הינו המעבר היחיד במחלקה זאת, כלומר, לעובדי המחלקה לא נותרה כל ברירה, אלא לפסוע על פני רצפה משומנת ומסוכנת, וברור, כי התרחשותה של תאונה הייתה רק עניין של זמן, קרי: מדובר בסיכון ידוע וצפוי, אשר לדאבון הלב התממש וגרם לפציעתו של התובע.

10. זה המקום לחזור ולהבהיר, כי הנתבעות הגישו תיק מוצגים, אולם נמנעו מזימון עדים מטעמם, והעד היחיד – עובד תנובה – אשר זומן על ידי ב"כ התובע, לא טרח להתייצב, ולמעשה, גירסתו של התובע באשר לאופן התרחשות התאונה התקבלה על ידי ללא עוררין, הן בשל היותה עקבית, והן בשל התרשמותי ממהימנותו של התובע, אשר תיאר את התאונה באופן קוהרנטי ועקבי וללא כל סתירות, או פרכות בגרסתו, לרבות בחקירתו בבית המשפט, והן על סמך דו"ח הבדיקה שנערך על ידי תנובה, המאשר אחת לאחת את טענותיו של התובע באשר לקיומו של המחדל מחד גיסא, וההתעלמות של תנובה מקיומו, כמו גם הימנעותה ממציאת פתרון למצב לסיכון שנוצר, מאידך גיסא.

נוכח האמור, הני קובעת, כי התאונה התרחשה בדיוק בהתאם לתיאורו של התובע.

רשלנות
11. עוולת הרשלנות מאופיינת בשלושה יסודות.
א. קיומה של חובת זהירות הן במישור המושגי והן במישור הקונקרטי.
ב. הפרת חובת הזהירות.
ג. קיומו של נזק כתוצאה מהפרת הזהירות.
(ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז 01) 113; ע"א 2061/90 אילנה מרצ'לי נ' מדינת ישראל – משרד החינוך והתרבות, פ"ד מ"ז (1) 802; ע"א 5586/03 דר' לארי פרימונט נ' פלוני [ פורסם בנבו 29.3.07]), ועל כן נבחנת קיומה, או אי קיומה של רשלנות באופן הבא:

בשלב הראשון, יש לקבוע האם קיימת במקרה הנדון חובת זהירות מושגית, היינו, האם באופן כללי ועקרוני קיימת חובת זהירות בין סוג מסוים של "מעוולים" לבין סוג מסוים של "ניזוקים", כאשר המבחן המופעל הינו מבחנו של "האדם הסביר". חובת זהירות זו נקראת גם חובת הזהירות הנורמטיבית והיא תוחמת את האחריות הנזיקית בהיבט העקרוני, קרי: האם, ראוי להכיר בקיומה של חובת זהירות, תוך בחינה של ארבעה משתנים: סוג המזיק, סוג הניזוק, סוג הפעילות וסוג הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113).

בשלב השני, נבחן קיומה של חובת זהירות קונקרטית, בגדרה מוצגת השאלה: האם הנתבעת הספציפית חבה חובת זהירות לתובע הספציפי, בנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנדון.

בשלב השלישי, נבחנת שאלת קיומו של נזק, לרבות קיומו של קשר סיבתי, עובדתי – רפואי ומשפטי, בין ההתרשלות המוכחת לבין הנזק המוכח (ראו: ע"א 145/80 לעיל בעמוד 144; ע"א 576/81 נעים נ' ברדה, פ"ד לח ( 3, 1, 7; ע"א 71301/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1, 17; ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284, 292; ע"א 7375/02 בית חולים כרמל חיפה נ' עדן מלול, פ"ד ס (1) 11, 26; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113, 129; ע"א 10344/05 אבו שארב נ' משרד הבריאות (פורסם בנבו, 18.01.09); ע"א 4844/11 הייב נ' משרד הבריאות (פורסם בנבו, 18/12/13); ע"א 9833/09 ליאור כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.08.13)).

לפי גישה אחרת שהובאה בפסיקה, אין לעשות הבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית, אלא יש לבחון את שאלת חובת הזהירות כמקשה אחת (ראו למשל: ע"א 10083/04 חגי גודר נ' המועצה המקומית מודיעים, [פורסם בנבו, 15.9.05];; ע"א 2625/02 סילביו נחום נ' עו"ד רחל דורנבאום, פ"ד נח (3) 385, 408; ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב (1)803; ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי פ"ד מח (3) 45).לפי גישה זו הוצע, כי קיומה של חובת זהירות תוכר, בהתקיים שני יסודות:
האחד – יסוד של "שכנות", או "קרבה".

השני – מסקנה שיפוטית לפיה צודק, סביר והוגן לקבוע קיומה של חובת זהירות.
בגדר היסוד השני נשקלים שיקולי מדיניות שיפוטית שונים (ראו עניין לוי, עמ' 70-66; עניין דורנבאום, עמ' 409-408; אודות היחס בין שתי הגישות ראו מאמרו של י. גלעד "הנחות עבודה, אינטואיציה שיפוטית ורציונלית בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כו, 295, 304 – 305).

מבלי להיכנס לעובי הקורה בשאלת הבדלי הגישות האמורות, ניתן לקבוע, כי שתיהן משלבות שיקולי מדיניות ושפיטה דומים, אשר לאורם יש לתחום את גבולותיה של חובת הזהירות, ומטרתן היא אחת, כפי שהיטיב לנסח כב' השופט א. ריבלין בפרשת דורנבאום, בקובעו:

"תחולתה של עוולת הרשלנות היא, בין השאר, פועל יוצא של קביעת גדריה של חובת הזהירות. גדרים אלה עשויים לבור את אותם המקרים, בהם התרשל אדם, ואשר לאור שיקולי מדיניות ראוי להטיל עליו אחריות בגין מעשיו, מבין המקרים בהם התרשל אמנם המזיק, אלא שיקולי המדיניות מביאים את בית המשפט למסקנה, כי לא יהא זה ראוי להטיל עליו אחריות" (שם, בעמ' 408).

12. בהחילי כללים אלו על העניין אשר בפני, הרי שהמסקנה היחידה האפשרית הינה, כי קיימת חובת זהירות מושגית, שכן מדובר ביחסי עובד ומעביד (ראו הפסיקה שצוטטה עד כה, גם בהתייחס לחובת זהירות מושגית ביחסים שבין עובד ומעביד), וכן קיימת חובת זהירות קונקרטית, אשר הופרה על ידי תנובה, שכן תנובה ידעה על קיומה של התקלה, ואף ידעה כי מדובר במפגע, וללא כל ספק יכולה הייתה, וצריכה הייתה לצפות התרחשות של נזק כתוצאה מקיומו של המפגע, וחרף האמור לא נקטה באמצעי זהירות, ולו מינימליים על מנת להבטיח את שלום העובדים בכלל, ואת שלומו של התובע בפרט.

מסקנה זו, מחוייבת המציאות נוכח העובדות שהוכחו, כדלקמן: ידיעתם של עובדי ומנהלי תנובה בדבר קיומה של התקלה במכונה, הגורמת לנזילת שמן הן על פני גוף המכונה והן על הרצפה בקרבתה, שהינה המעבר היחיד במחלקה, המשמש את כלל עובדי המחלקה; דחיית ההחלטה בדבר תיקון המכונה מחד גיסא, ומניעת איסור על הפעלתה מאידך גיסא; אי התקנת אגן, או שוקת לקליטת השמן הניגר, על מנת למנוע זליגתו לרצפת המעבר, המשמשת את עובדי המחלקה. ודוק: מחד גיסא נמנעו הנתבעות מהבאת עדים, בנסיון להטיל ספק בגרסת התובע, והעד שהוזמן על ידי ב"כ התובע – נמנע מהתייצבות בבית המשפט, ומאידך גיסא, דו"ח החקירה שנוהלה על ידי תנובה מאשרת, אחת לאחת את טענותיו של התובע, הן בדבר ידיעת האחראים על התקלה, והן בדבר החלטתם לדחות את תיקון המכונה והימנעותם מעשיית מעשה כלשהו, אשר יאיין את הסכנה הנשקפת מקיומה של התקלה, ומשכך, אין כל צל צילו של ספק הן בדבר נכונות גרסתו של התובע בהתייחס לאופן התרחשות התאונה, והן בדבר הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של תנובה כלפיו, מסקנה המתבקשת נוכח התעלמותה המוחלטת מקיומו של הסיכון הברור – סיכון, אשר לדאבון הלב התממש, וגרם לפציעתו של התובע.

אשם תורם
13. אמנם, כפי שציינתי, נמנעו הנתבעות מהגשת סיכומים, התנהלות שהיא כשלעצמה רשלנית ופוגעת בכבודם של התובע ובא כוחו, ובכבודו של בית המשפט, ועל כן, חרף העלאת הטענה לקיומו של אשם תורם, בסע' 7 לכתב ההגנה, הנני פטורה למעשה מלדון בה, אולם למרות האמור, ועל מנת שאעשה מלאכתי שלמה, אתייחס לשאלת האשם התורם.

14. האשם התורם אינו מהווה הגנה למזיק מפני עצם האחריות בנזיקין, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקיו (ראה: א. אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין, דיני נזיקין – תורת הנזיקין הכללית", 236).

בדיון בשאלת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה, האם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), ואם נמצא כי יש להשיב לשאלה זו בשלילה, כי אז יש לחלק את האחריות לפגיעה, על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו – הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד (ראה ע"א 417 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72, 81; ע"א 73/86 שטרנברג נ' עירית בני ברק פ"ד מג (3) 343, 351-350; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד, פ"ד מד (1) 422, 439; ע"א 2245/91 ברנשטין נ' עטייה פ"ד מט(3) 709, 723; ע"א 5120/92 כמיל מגיזל בע"מ נ' חורי (לא פורסם [פורסם בנבו]). ודוק: נטל ההוכחה לקיום האשם הקיים מצד הנפגע מוטל על שכם הנתבעים (ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 273; ע"א 526/64 "זחליל" בע"מ נ' פנחס פ"ד יט (4), 455, 461; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה פ"ד מב(1) 415, 424; יצחק אנגלרד "דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית" 272). משכך, יש לבדוק האם הרימו הנתבעים את הנטל המוטל עליהם.

15. האם ניתן לייחס לתובע אשם תורם בגין התרחשותה תאונה? דומני, כי התשובה לשאלה זו הינה לאו ברור ומוחלט, ואבאר.
התובע העיד, כי ברגיל הוא עובד במחלקת גבינות מותכות, אולם בליל התאונה הוחלט לשבצו במחלקת החמאה בשל חוסר כח אדם מספיק במחלקת החמאה. בהגיע התובע לעבודתו במחלקת החמאה, בפוסעו במסדרון המחלקה, הבחין התובע בדליפת שמן מהמכונה, אשר נצפה לעין הן על גבי גוף המכונה והן על הרצפה בקירבתה.
התובע – כעובד מסור ואחראי – לא התעלם מנגירת השמן על גבי הרצפה, והעיר על כך למפעילי המכונה – אשר ופיני, והמשיך בדרכו.

נראה, כי הערתו של התובע לא נפלה על אוזניים ערלות, וכתוצאה מהערותיו נוקה השמן מרצפת המסדרון, שכן לדברי התובע בתצהירו: "במהלך המשמרת עברתי כמה פעמים ליד המכונה הדולפת, נוכחתי שניקו את השמן מהמסדרון (סע' 5 לתצהיר), אלא מאי? טיבה של תקלה, שהיא נמשכת ואיננה נעלמת מעצמה, וכתוצאה מהתקלה במכונה – תקלה שהייתה, כאמור, בידיעת האחראים, כעולה מדו"ח הבדיקה שערכה תנובה – נמשכה דליפת השמן מהמכונה לרצפת המסדרון, וכך קרה, כי בשלב כלשהו, וחרף ניקוי רצפת המסדרון בשעה 22:00 עקב הערתו של התובע, דלף שמן נוסף על רצפת המסדרון, והוא שגרם להחלקתו ולנפילתו של התובע בשעה 02:00, ולפציעתו.

מהאמור עולה, שהתנהלותו של התובע הייתה זהירה ואחראית, שכן מיד כשהבחין בשמן הדולף העיר על כך למפעילי המכונה, אשר כפי הנראה ניקו את רצפת המסדרון בעקבות הערה זאת, אולם נוכח המשך דליפת השמן על רצפת המסדרון, לא הוסר איום ההחלקה, אשר התממש בעת נפילתו של התובע והתרחשות התאונה.

זאת ועוד. אין צורך בתואר אוניברסיטאי, על מנת להבין, שניגוב השמן מהרצפה לא מנע את הישארותה חלקלקה, מה עוד שמדו"ח החקירה של תנובה עולה, כי בנוסף לשמן הייתה הרצפה רטובה גם ממים, ואין צורך לחזור על הידוע מאליו, כי מים ושמן מהווים עיסה מחליקה ביותר, ועל כן מסוכנת מאד. ודוק: זה המקום לציין פעם נוספת, כי התרשמתי בחיוב רב מעדות התובע, שהייתה קוהרנטית ואמינה, ותמכה למעשה במסקנות ועדת הבדיקה של תנובה, ונוכח החלטתה של תנובה, שלא להביא עדים מטעמה בנסיון להפריך את גרסתו של התובע בהתייחס לנסיבות פציעתו, כמו גם הימנעותו של עד מטעמה מהתייצבות לחקירה בבית המשפט, וכן הימנעותה מהגשת סיכומים, מעידה כאלף עדים על אמיתות ונכונות גרסת התובע באשר לנסיבות התרחשות התאונה ובאשר לטענות בדבר התעלמותה של תנובה מהסיכון הקיים, הסיכון, אשר לרוע המזל התרחש, עת נפל התובע ונפצע.

מהאמור עולה, כי אין לייחס לתובע אשם תורם, וכי האחראית האחת והיחידה לנזקו הינה תנובה, אשר במחדליה מנעה את היווצרות הסיכון, והתעלמה מקיומו, תוך גילוי אדישות, ואף זלזול, לבטיחותם של עובדיה בכלל, ובטיחותו של התובע בפרט.

הפרת חובה חקוקה
16. התובע טוען, הן בכתב התביעה והן בסיכומיו, כי תנובה הפרה את החובות החקוקות, המטילות עליה את האחריות לשמור בטיחותם של עובדיה, בהפנותו, באופן ספציפי להוראות פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל – 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה"), ובמיוחד להוראת סעיפים 49 ו- 54 לפקודת הבטיחות בעבודה.

17. סעיף 63 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") קובע:

"63(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק – למעט פקודה זו – והחיקוק , לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם, אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו".

מהאמור נובע, כי עוולת הפרת חובה חקוקה טומנת בחובה חמישה יסודות פוזיטיביים: חובה המוטלת על המזיק, מכח חיקוק; החיקוק נועד לטובתו, או להגנתו של הניזוק; המזיק הפר את החובה המוטלת עליו ; ההפרה גרמה לניזוק נזק; הנזק שנגרם הוא מסוג הנזק שאליו התכוון החיקוק.

היסוד הנגטיבי הקבוע בסעיף 63(א) סיפא הוא שהחיקוק, לפי פירושו הנכון, לא התכוון לשלול את הסעד בנזיקין (ראה ע"א 335/80 בריגה נ' מוסטפה, פ"ד לו (3) 32; ע"א 145/96 ועקנין נ ' בית שמש, פ"ד לז 01) 113; ע"א 119/86 גני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתניה, פ"ד מו(5) 727; ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי יהודה משפחה (1997) בע"מ נ' עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933).

17.1 חובה המוטלת על מזיק מכח חיקוק ביחסים שבין עובד ומעביד.
אין חולק, כי תנובה הפרה את פקודת הבטיחות בעבודה, אשר בהתאם לסע' 49 מחייבת את המעביד לוודא קיומם של "אמצעי גישה בטוחים לכל מקום שאדם צריך לעבור בו… בחדר עבודה יותקנו ויוקמו מעברים נאותים; המעברים בחדרי הבודה ויתר המעברים והמדרגות בבניין יהיו ללא הפרעה של חומרים, חפצים, ציוד או כלים…" ובסע' 54 לפקודה נקבע: "כל רצפה, דרגה, מדרגות, מסדרון ומדרכת מעבר יהיו ממבנה טוב ויקויימו כראוי".

17.2 החיקוק נועד לטובתו או להגנתו של הניזוק.
סעיף 63 (ב) לפקודת הנזיקין קובע:

"… רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל או של בני אדם מסוג או הגדר שעימם נמנה אותו פלוני"

ודרישה זו פורשה היטב בפסיקה (ד"נ 6/66 שחאדה נ' חילו, פ"ד כ (4) 617; ע"א 572/74 עו"ד רויטמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד כט(2) 57; פרשת ועקנין, שם, בעמ' 140 – 143; ע"א 6126/92 אטלנטיק, חברה לדייק ולספנות בע"מ (1984) בע"מ פ"ד נ(4) 471; ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ, פ"ד נז(5) 97; י. אנגלרד "תרומת הפסיקה להתפתחויות בדיני נזיקין – דימוייה העצמי למציאות", עיוני משפט כא (תשמ"ו – תשמ"ז) 67, 88-86).

כפי שנפסק, נועדו חיקוקים אלו לטובתם ולהגנתם של העובדים (ע"א 547/67 גולדנברג נ' אייזיק פ"ד כב(2) 405; פרשת ועקנין, שם, בעמ' 141; ע"א 245/81 סולטאן נ' סולטאן פ"ד לח(3) 169, 178; ע"א 10/88 מלכי נ' אפללו, פ"ד מד(4) 813; ע"א 2351/90 לסלאו נ' ג'מאל פ"ד מז(1) 629).

17.3 המזיק הפר את החובה המוטלת עליו
כפי שהוכח, המעבידה – תנובה – הייתה מודעת למחדל הבטיחותי, הבא לידי ביטוי בדליפת שמן מהמכונה, ועל אף האמור, לא נקטה בצעדים כלשהם על מנת לתקנה, או להפסיק את השימוש במכונה זאת, ועל כן אין כל ספק שהפרה את חובתה כלפי התובע.

17.4 ההפרה גרמה נזק לניזוק
כפי שפורט, ואין טעם לחזור על הדברים, התובע נפצע בשל הפרת חובתה החוקית של תנובה כלפי התובע, הפרה העולה עד כדי גילוי אדישות והתעלמות מקיומו של הסיכון ומהחשש שיגרום לפציעת מי מהעובדים, פציעה שגרמה לו נזקים, אשר שיעורם יידון בהמשך.

17.5 הנזק הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק
מטרתם של החיקוקים השונים שצוטטו, הינם לשמור על בטיחותו ובטחונו של העובד.
מדובר בחוקים המתייחסים לסוגי עבודות ספציפיות, הכוללות גם את העבודה שבוצעה על ידי התובע, והם התכוונו למנוע, בין היתר, את הנזק שנגרם לתובע.

מהאמור עולה, כי תנובה הפרה חובות חקוקות וכן עולה, כי הפרה זו גרמה לנזקו של התובע.

הנכות
18. בתום שמיעת הראיות הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית, על פיה יוגשו חוות הדעת, שהוגשו מטעם הצדדים בתחום האורטופדי והנפשי, ללא חקירת המומחים, וכן הובהר, כי שני הצדדים מוותרים על חקירתו של הפסיכיאטר דר' משה ברוך, שמונה על ידי בית המשפט, ועל רקע הסדר דיוני זה אקבע את נכויותיו של התובע.
18.1 הנכות בתחום האורטופדי

כפי שציינתי, המומחה מטעם התובע – דר' אלי שטיינברג – הגיע למסקנה, כי נכותו של התובע, כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה, הינה בשיעור של 15% "לפי סע' מותאם 37(א) של קובץ התקנות של הביטוח הלאומי".
עיון בחוות הדעת מלמד, כי מסקנתו מבוססת על כך ש"בחבלות מעין אלו, בראש ובצוואר, נגרם נזק מסוג צליפת שוט לצוואר… למרות הטיפול הפיסיקלי, עדיין נותרה הגבלה קלה עד בינונית בטווחי התנועה".

לעומתו, שלל פרופ' יואל אנגל – המומחה מטעם הנתבעים, כי מדובר בתסמונת של צליפת שוט. לדבריו "הנפגע נפל על כתם שמן ולא היה מעורב בתאונת צליפת שוט, שהמנגנון בה ספציפי ביותר… ", ובסופו של דבר קבע, כי "לאור חוסר הממצאים הקליניים, לצד התמונה הרדיוגרפית (הפתולוגית – ד.ג.), נכון לדעתי להעניק רק בחלקים אחוזי נכות על פי הגבלות תנועה, שבבדיקה אינן קיימות, אך החולה מדווח עליהן, שהן נגרמות בשל הכאב בזמן התנעת הצוואר", ועל כן הוא היה בדעה, כי נכותו של התובע הינה בשיעור של 5% על פי תקנה 37(7) (5) א' מותאם. בהינתן, כי מומחה התובע ביקש להיטיב עימו בקביעת שיעור נכותו, ואילו מומחה הנתבעות ביקש להיטיב עימן בעת קביעת שיעור נכותו של התובע, הנני בדעה, כי נכון יהיה לקבוע את נכותו של התובע בתחום האורטופדי בהתאם למיצוע הנכויות שנקבעו על ידי שני המומחים, ולהעמידה על 10%.

18.2 נכות בתחום הנפשי
התובע צירף את חוות דעתו של דר' רוני ומוש, אשר הגיע למסקנה, כי נכותו של התובע בתחום הנפשי הינה בשיעור של 50%, ואילו הנתבעות צרפו את חוות דעתו של פרופ' ש. טיאנו, אשר הגיע למסקנה, כי נכותו הצמיתה של התובע בתחום הנפשי, הינה בשיעור של 15%.

נוכח הפערים הבלתי אפשריים בהתייחס לנכותו של התובע בתחום הנפשי, כפי שעלה מחוות דעתם של המומחים מטעם בעלי הדין, מיניתי מומחה מטעם בית המשפט – דר' משה ברוך, אשר בדק את התובע ואת התיעוד הרפואי הרלבנטי, והגיע למסקנה, כי כתוצאה מהתאונה נשוא כתב התביעה סובל התובע מתסמונת שלאחר זעזוע מח עם תסמינים דכאוניים משניים, וכן ציין, כי "קיימת אצל הנבדק מוטיבציה לשיפור במצבו ולשיקום… ", ועל כן העריך את נכותו הנפשית הכוללת של התובע כדלקמן:

א. מתאריך התאונה, 13.12.06 ועד תאריך 13.12.07 – 30% נכות לפי סע' 34 ב', ס"ק 4 לתקנות המל"ל.
ב. מתאריך 1.1.08 ועד לתאריך 4.1.14 – 25% נכות לפי סע' 34 ב' ס"ק בין 4-3 לתקנות המל"ל.
במהלך שנה זו הומלץ לתובע לעבור טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים.
ג. מתאריך 4.1.14 ואילך, נכות צמיתה בשיעור של 20% נכות לפי סע' 34ב' (3) לתקנות המל"ל.

לאחר שקראתי בעיון רב את חוות הדעת שהוגשו על ידי הצדדים, ואת חוות דעתו של דר' משה ברוך – המומחה שמונה על ידי בית המשפט, הנני בדעה, כי יש להעדיף את חוות דעתו של דר' ברוך, בהיותה יסודית ומקיפה, ובעיקר – אובייקטיביות.
בנושא הפער בין חוות הדעת הרפואיות, אינני יכולה שלא להביע את מורת רוחי על קיומו, שכן מדובר בפער בלתי סביר, ובעיקר – בלתי מובן, ומאליה נשאלת השאלה, הכיצד יתכן פער כה גדול בין חוות הדעת הרפואיות של המומחים?? בעיית הפערים בין קביעות המומחים השונים מטעם בעלי הדין איננה חדשה, ולצערי, איננה מחמיאה למומחים הרפואיים מטעם בעלי הדין, אשר, כפי הנראה, יוצאים מגדרם על מנת לשרת את האינטרסים של שולחיהם, דבר שיש בו כדי להטעות את בית המשפט ולחבל במלאכת השיפוט, וחבל.

נושא זה נדון על ידי כב' השופט א. רובינשטיין, בקובעו:

"אפתח בהערה, כי תיק זה מדגים באופן שכמעט אין למעלה הימנו את מה שבעיני הוא כשל קשה של השיטה הנוהגת בתביעות מעין אלה, של חוות דעת רפואיות משני הצדדים. מבלי לפגוע באיש, אין בר דעת יכול שלא להתרשם בתיקים רבים, כי תוכן חוות הדעת קשור במזמין. בולט הפער שבין חוות הדעת ש'במקרה' באו מטעם צד אחד, והתומכות בגישתו, אל מול אלה ש'במקרה' באו מטעם צד אחר והתומכות בגישתו…" (ע"א 4330/07 מוזס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו, 5/3/09]).

אמנם, כלל הוא, כי אין בית המשפט כבול לחוות דעתו של המומחה מטעמו (ראו: ע"א 576/85 מדינת ישראל נ' שטרן, פ"ד מב (2) 79, 80; ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל, מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט (6) 1), אולם במקרה שבו לא התערערה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, מן הראוי לאמצה ולפעול על פיה, כפי שהובהר בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי [פורסם בנבו, 31/12/98]):

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן, עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן". (וכן ראו: עב"ל (ארצי) 1608/04 שלום אזולאי נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו, 18/3/08]; עב"ל 1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו, 6/6/05]).

נוכח האמור, ובשל הפער הבלתי סביר בין חוות הדעת שהוגשו מטעם בעלי הדין, הנני מעדיפה את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, וקובעת, כי נכותו הצמיתה של התובע בתחום הנפשי הינה בשיעור של 20%.

מהאמור עולה, כי סך כל נכותו המשוקללת של התובע (במישור האורטופדי ובמישור הנפשי) הינה בשיעור של 32%, ובהתאם להתרשמותי, כעולה מחוות דעתו של דר' ברוך, זהה נכותו הרפואית של התובע לנכותו התפקודית.

בסיס השתכרותו של התובע
19. אחזור ואציין, כי הנתבעות נמנעו מהגשת סיכומים, ועל כן אקבע את בסיס ההשתכרות של התובע, אשר על פיו יש לחשב את הפסדיו, על סמך הטיעונים בסיכומי התובע, ועל סמך המסמכים הרלבנטיים שצורפו לתצהירו.

התובע טוען בסיכומיו, כי יש לחשב את הפסדיו על פי הכנסה חודשית בסך של 11,000 ₪, כעולה מטופס 106 של התובע לשנת 2006 (מוצג 15 לראיות התובע), וכן על סמך הטבות שניתנו לו על פי ההסכם הקיבוצי ועל פי הסכם הקביעות, שצורפו לתצהירו (מוצגים 14-4), ולאחר עיון במסמכים האמורים, הנני מקבלת את טיעוניו של התובע באופן חלקי, שכן לעניות דעתי, ועל מנת להקל על חישוב ההפסדים הכספיים בתקופת הפנסיה, וכן על מנת שלא לפסוק כפל הפסדים בתקופת הפנסיה (שכן התובע כלל במסגרת הפסדי ההשתכרות גם את סכומי ההפרשה לקופת גמל), הנני קובעת, כי הכנסתו החודשית הכוללת של התובע, עובר להתרחשות התאונה הייתה בסך 10,748 ₪ (11,000 ₪ – 252 ₪, סכום ההפרשה החודשית לקופת גמל) ובשערוך לתאריך היום, סך 12,961 ₪ (הפרשי הצמדה בלבד).

למעלה מן הצורך אציין, כי התובע טוען בסיכומיו, שעל פי ההסכם הקיבוצי, היה משביח את שכרו בעתיד, ועל כן הוצע לחשב את נזקיו על פי שכר חודשי משוערך בסך של 16,500₪, אלא שאינני מקבלת טענה זאת, בשל מספר סיבות.

ראש וראשונה, החישוב המוצע על ידי ב"כ התובע איננו נובע מעותק ההסכם הקיבוצי שצורף לראיות התובע. זאת ועוד. לדברי ב"כ התובע בסיכומיו, התובע עותר לקבלת פיצוי בגין אי קבלת הפיצוי שקיבלו כלל העובדים הקבועים בתנובה בעת מכירתה לאייפקס, טענה שהתקבלה על דעתי. אלא מאי? התובע לא צירף את הסכם המכירה בין תנובה לבין אייפקס, ובמיוחד לא הוכחו תנאי שכרם של עובדי תנובה הקבועים באייפקס, וכלל לא ברור האם כל העובדים הקבועים נקלטו באייפקס, או ששמא חלקם פוטרו, או הפסיקו את עבודתם באייפקס בתנאים כאלו ואחרים, ועל כן, הנני דוחה את טענת התובע, כי יש לחשב את הפסדיו על פי השכר המבוקש, המבוסס על היפותיזות שכלל לא הוכחו, אשר יש בהן מידה של אחיזה במקל משני קצותיו, שכן מחד גיסא מבקש התובע פיצוי כאילו היה נשאר עובד של תנובה, ומאידך גיסא, הוא עותר לפיצוי שקיבלו עובדי תנובה בגין מכירת תנובה לאייפקס, כאשר, כפי שהבהרתי, כלל לא ברור האם התובע היה נשאר בעבודתו במסגרת אייפקס. ודוק: הלכה היא, כי אי התחשבות בהעלאת שכר עתידית מקוזזת כנגד הסיכון הקיים לתהפוכות כאלו ואחרות במסגרת חיי עובד, אשר עלולות אף להקטין את יכולת השתכרותו, תהפוכות, אשר במקרה שלפני, התרחשו בפועל, נוכח מכירתה של תנובה לאייפקס, מכירה אשר אין לדעת כיצד הייתה משפיעה על מעמדו, או הכנסתו של התובע (ראו: ע"א 703/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון פלוני [פורסם בנבו, 26/6/12]), ועל כן, כפי שציינתי, הנני דוחה את הטענה, על פיה יש לחשב את פיצוייו של התובעת בהתאם לשכר הגבוה מהשכר שחושב על ידי ב"כ התובע בסיכומיו.

20. התובע עותר לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, הפסדי פנסיה, הפסד מענק מכירה ל"אייפקס", הוצאות בגין טיפולים נפשיים, הוצאות רפואיות נוספות, הוצאות מוגברות, פיצויים עונשיים ופיצוי בגין נזק לא ממוני.

20.1 הפסד השתכרותו של התובע ממועד התאונה ועד לתאריך היום-
מהתיעוד שהוצג בפני עולה, כי התובע שהה בחופשת מחלה עד תאריך 30.6.07, ובתקופה זו קיבל את מלוא שכרו מתנובה, על חשבון ימי מחלה.

ממוצג 122 בתיק המוצגים של התובע עולה, כי הוא ביקש לחזור לעבודתו, אך נוכח נכותו הוצע לו להשתלב במחלקת המשק, וכן הוברר לו, "כי לא להתחייב על משך זמן ההעסקה, כיון שלא מדובר בתפקיד קיים". חרף האמור, שב התובע, באוקטובר 2007 לעבודה בתנובה, ולדבריו בתצהירו "… אמרו לי לחלק בגדי עבודה, אבל לא היו באמת זקוקים לי, וכעבור כמה שבועות שלחו אותי הביתה ואמרו לי לפנות לביטוח הלאומי" (סע' 12 לתצהיר). ודוק: התובע לא ציין את מספר השבועות שעבד בתנובה לאחר חזרתו, או מה היה שכרו בתקופה זו, אלא שמהמסמכים שצורפו עולה, כי התובע פנה למחלקת השיקום של המל"ל בנובמבר 2007, ועל כן הנני מסיקה, כי משך עבודתו בתנובה, לאחר חזרתו, ארך חודש אחד – חודש אוקטובר 2007, כאשר אין לי כל מידע לגבי השתכרותו במהלך חודש זה.

עוד עולה מהתיעוד שצורף, כי בנובמבר 2007 התקבל התובע לטיפול שיקומי במוסד סב-יום לשיקום נפגעי ראש, וכן עולה, כי בפברואר 2008 סיים את השיקום והופנה לשיקום מקצועי (מוצג 192 למוצגי התובע), ודוק: בשלב זה נחשב עדיין התובע כעובד של תנובה, אולם בפועל לא עבד, וממילא לא השתכר.

מהתיעוד שצורף לתצהיר התובע עולה, כי בתחילת שנת 2009 החל בהליכי שיקום תעסוקתי (מוצגים 124-123, 139-135, 140-137), אשר בסופם הוחלט לשלבו בקורס שיווק ומכירות (מוצג 141), אשר נפתח בתאריך 19.4.09 (מוצגים 144-142).
התובע סיים את הקורס בהצלחה, אולם חרף מאמצי המל"ל להחזירו למעגל העבודה, הן בתנובה והן במקומות עבודה אחרים, לא התקבל התובע לעבודה, ובתאריך 30.10.10 פוטר מתנובה (מוצג 190).

מהאמור עולה, כי מתאריך 30.6.07 (מיצוי דמי המחלה שעמדו לרשות התובע) ועד תאריך 31.10.10 (מועד פיטוריו מתנובה), למעט חודש 10/07, במהלכו עבד התובע, אולם לא המציא את נתוני השתכרותו, נפגעה השתכרותו של התובע.
ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי מאז מיצוי ימי המחלה של התובע (30.6.07) ועד לפיטוריו (31.10.10) עשה התובע מאמצים כבירים להשתקם ולשוב אל שוק העבודה, אולם מאמצים אלו נכשלו, כעולה ממסמכי המל"ל. ודוק: ממסמכים אלו עולה, כי התובע היה בעל מוטיבציה גבוהה להשתקם ולחזור למעגל העבודה, אולם הנסיונות להחזירו לעבודה כשלו, בעיקר בשל נכותו בתחום הנפשי, ועל כן הנני מסכימה עם ב"כ התובע, הטוען, כי בגין תקופה זו זכאי התובע לפיצוי מלא בשל הפסדיו.

נוכח האמור יחושבו הפסדי השתכרותו של התובע כדלקמן:
תקופה ראשונה – ממועד מיצוי ימי המחלה 30.6.07 ועד לפיטוריו של התובע 31.10.10, סה"כ 40 חודשים:
12,961 ₪ X 40 חודשים = 518,440 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך של 26,423 ש"ח = 544,059₪.
תקופה שניה – מתאריך 31.10.10 ועד תאריך 1/12/12, זכאי התובע לפיצוי בהתאם לנכויותיו הזמניות, כדלקמן: 10% נכות בתחום האורטופדי + 25% נכות זמנית בתחום הנפשי, סה"כ 22.5% נכות משוקללת, ועל כן יבוצע החישוב כדלקמן:
12,961 ₪ X 22.5% x 25 חודשים = 72,906 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך של 1,597 ₪ = 74,503₪.
תקופה שלישית – מהעדויות עלה, כי מתאריך 1.12.12 ועד תאריך 1.3.13 עבד התובע כעוזר טבח במסעדת "טעמים", שם השתכר כ- 3,700 ₪ ( מוצגים 221- 211). התובע הפסיק לעבוד במסעדה עקב סגירתה, ומעבידו שם, מר שרון פרידמן, הצהיר והעיד הן על היות התובע עובד מסור, והן על מצבו הנפשי, שחייב אותו להפסיק מידי פעם את עבודתו, לצורך התרגעות.
ב"כ התובע טוען, כי השתכרותו של התובע במסעדת טעמים משקפת את פוטנציאל ההשתכרות שלו באותה תקופה, אולם אמירה זו נאמרה על דרך הסתם ובניגוד לקביעת המומחים הרפואיים, אשר העריכו הן את נכויותיו הזמניות של התובע והן את נכותו הצמיתה, ועל כן יש לחשב את הפסדי ההכנסה בהתאם לקביעות רפואיות אלו, כדלקמן:

נוכח האמור יחושבו הפסדיו בתקופה זו כדלקמן:
12,961 – 3,700 ₪ X 25% (שיעור הנכות הזמנית בתקופה זאת) X 3 חודשים = 6,946 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך 74 ש"ח = 7,020₪.
תקופה רביעית – מתאריך 1.3.13 ועד תאריך 4.1.14 (תום הנכות הזמנית) יבוצע החישוב כדלקמן:
12,961 ש"ח X 25% X 10 חודשים = 32,403 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה בסך 303 ש"ח = 32,706₪.
תקופה חמישית – מתאריך 4.1.14 עד למועד מתן פסק הדין, סך הכל 12 חודשים, יבוצע החישוב על פי הנכות הצמיתה, כדלקמן:
12,961 ש"ח X 32.5% X 12 חודשים = 50,548 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה, בסך 258 ש"ח = 50,806₪.
תקופה שישית – מתאריך מתן פסק הדין ועד הגיע התובע לגיל 67 (27 שנים), יבוצע החישוב כדלקמן:
12,961 ₪ X 32.5% X 221.8768 (מקדם היוון) =934,617 ש"ח.
מהאמור עולה, כי סך כל הפסדי ההשתכרות של התובע לעבר ולעתיד הינם בסך 1,643,711 ₪.

21. במאמר מוסגר אציין, כי ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי על פי ההסכם הקיבוצי שצורף (צרופות 8-4), עתיד היה התובע להשביח את שכרו ב- 50%, עד כדי 16,500 ₪, אלא שמסקנה זו, ואף לא דומה לה, איננה עולה מעותק ההסכם הקיבוצי שצורף, והתובע אף לא ניסה להוכיח טענה זו בעדים, ועל כן אין מנוס מהמסקנה, כי מדובר בטענה שאין לה על מה לסמוך, והיא הועלתה על דרך הסתם, ועל כן היא נדחית.

22. הפסדי התובע בתקופת הפנסיה – שיעורי הפנסיה המשולמים לעובדים שונו מידי פעם בפעם במהלך השנים, וכיום חלה חובת תשלום פנסיה בשיעור של 12% מהכנסתו של העובד, וזאת לפי צו הרחבה (נוסח משולב) לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 (להלן: צו ההרחבה).

היות ואין זה ריאלי לחשב את הפסדי הפנסיה לעבר בהתאם לכל שיעור ושיעור שנקבע במהלך השנים, דומני כי יהיה זה ראוי לחשב את הפסדי הפנסיה לעבר על פי 10% מהכנסתו המשוערכת של התובע, ואילו לגבי העתיד יש לחשב את ההפסדים על פי 12% מהכנסתו המשוערכת של התובע, ואשר על כן יבוצע החישוב כדלקמן:

ממועד התאונה ועד תאריך מתן פסק הדין: 709,094 ש"ח (סיכום חמשת התקופות הראשונות) X 10% = 70,910 ₪.
מתאריך מתן פסק הדין ועד הגיע התובע לגיל 67: 934,617 ₪ (ההפסד בתקופה השישית) X 12% = 112,154 ₪.
הפסד מענק מכירה ל"אייפקס" – התובע הצהיר, בסע' 16 לתצהיר, כי בעת מכירת תנובה לאייפקס, זכו כל העובדים הקבועים במענק חד פעמי בסך של 50,000 ₪, ועל כן התובע, שמעמדו היה כשל עובד קבוע, היה אף הוא נהנה ממענק זה.
הנתבעים הכחישו טענה זאת באופן כללי ועל דרך הסתם, וממילא לא הביאו עדים להפרכתה, ואשר על כן הנני מקבלת טענה זו. ודוק, התובע לא ציין את מועד מכירת תנובה לאייפקס, ואף לא את תאריך מתן המענק, ועל כן יפוצה התובע בסכום זה ללא תוספת שיערוך וריבית.

23. תשלומי קרן מיטבית – ב"כ התובע טוען בסיכומיו, כי אין לנכות תשלומים אלו מהפיצוי שייפסק לתובע, שכן מדובר בכספי ביטוח, בהסתמכו על פסיקה בנושא זה.
בהינתן, כי הנתבעות בחרו שלא להגיש סיכומים, המסקנה הינה, כי הם מסכימים לאמור, ועל כן, הנני קובעת, כי אין לנכות מסכום פסק הדין את הסכומים שקיבל התובע מקרן מיטבית.

24. הוצאות בגין טיפולים נפשיים – התובע הציג קבלות על תשלומים ששולמו לידי דר' בועז בלוך, אשר העניק לתובע טיפולים פסיכותרפיים ותרופתיים, בסך של 6,625 ₪, ואין ספק, שהוא זכאי להחזר זה.
ב"כ התובע עותר בסיכומיו גם לפיצוי בגין הטיפולים שהומלצו על ידי דר' ברוך בחוות דעתו, אלא שמועד מתן הטיפולים המומלצים חלף זה מכבר, עוד טרם שמיעת הראיות, אולם התובע לא המציא מסמכים המעידים על קבלת הטיפול האמור, על כן אין הוא זכאי לסכומים הנתבעים האמורים.

עם זאת, הנני יוצאת מתוך הנחה, כי עקב מצבו הנפשי של התובע, יתכן שהוא יזדקק בעתיד לקבלת טיפולים במישור הנפשי, והנני מעריכה את שווים, על פי אומדנה, בסך של 20,000 ₪, ועל כן, סך הכל הפיצוי לו זכאי התובע בגין ראש נזק זה הינו בסך של 26,625 ₪.
בנוסף, התובע לא עתר אמנם, במסגרת סיכומיו, לפיצוי בגין עזרת צד ג', אולם עשה כן במסגרת כתב התביעה, ודומה, כי הוא לא עתר לתשלום פיצוי בגין עזרת צד ג' בסיכומיו, מחמת טעות, או השמטה, כאשר ברור, כי בעיקר נוכח נכותו במישור האורטופדי זכאי התובע לפיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בגין עזרת צד ג', ומשכך הנני מעריכה על דרך האומדנא, כי שוויו של הפיצוי הינו בסך של 50,000 ₪.

25. פיצויים עונשיים – מדובר בראש נזק ממוני, ולאו דווקא נזיקי, ועל כן, חובה הייתה על התובע לשום את סכומו ולשלם אגרה בגינו, ומשלא עשה כן, הוא אינו זכאי לפיצוי זה (ראו: רע"א 7644/09 תרכובת ברום בע"מ ואח' נ' פרופ' שאול לדני [פורסם בנבו, 11/4/10]; ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, פ"ד נח (4) 486, 567-562; ע"א 9656/03 עזבון המנוחה מרציאנו נ' זינגר [פורסם בנבו, 11/4/05]; ע"א 1080/07 עזבון המנוח פלוני נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו, 8/11/09]; ע"א 2570/07 זושא לם נ' הסתדרות מדיצינית הדסה [פורסם בנבו, 29/1/09]).

26. נזק לא ממוני – אין כל ספק, כי התאונה נשוא כתב התביעה גרמה לשבר בחיי התובע, הנאלץ להתמודד עם תוצאותיה יום יום ושעה שעה. ב"כ התובע עותר בסיכומיו להגדיל את סכום הפיצוי בראש נזק זה, עקב התנהלותה של תנובה כלפי התובע, אלא שדיני הנזיקין אינם עוסקים בהענשת המזיקים, כי אם מנסים להחזיר את מצבו של הניזוק לקדמותו, תוך שהם אומדים את נזקיו כתוצאה ממעשיו, או מחדליו של המזיק, הם המעשים, או המחדלים אשר גרמו לנזקו של התובע. ודוק, אין ספק שמחדליה של תנובה, אשר גרמו לפציעתו של התובע, לא נבעו מכוונת זדון, או מתוך רצון להרע, וכפי שציינתי, לכל היותר מדובר באדישות, בעצימת עיניים וזלזול בבטחון העובדים, התנהלות אשר יש להצר עליה, אולם אין לשקול אותה בבוא בית המשפט לפסוק את הפיצוי לו זכאי התובע בראש נזק זה.

נוכח האמור, הנני קובעת, כי הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני של התובע יהיה בסך של 180,000 ₪.

27. אשר על כן, סך הפיצוי לו זכאי התובע הינו בסך של 2,133,400 ₪.

מסכום זה יש להפחית את תגמולי המוסד לביטוח לאומי, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית ממועד תשלומם. ליתרה שתתקבל יש לצרף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ כחוק, בצירוף הוצאות אגרה ובצירוף שכ"ט מומחים על פי קבלות.

ניתן היום, כ"א טבת תשע"ה, 12 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.


שיתוף: