בבית המשפט העליון
בע”מ 4751/12
לפני: כבוד השופט י’ דנציגר
כבוד השופט י’ עמית
כבוד השופט צ’ זילברטל
המבקש: אלמוני
נ ג ד
המשיבות: 1. אלמונית
2. אלמונית (קטינה)
3. אלמונית (קטינה)
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.05.2012 בתיק עמ”ש 022050-06-11 [פורסם בנבו] שניתן על ידי השופטות ש’ שטמר, י’ וילנר, ר’ למלשטריך-לטר
תאריך הישיבה: ב’ בתמוז התשע”ג (10.06.2013)
בשם המבקש: עו”ד שמואל מורן, עו”ד עמרי דרור
בשם המשיבות: עו”ד משה לוי
כתבי עת:
איילת בלכר-פריגת, דפנה הקר, “הורים או זרים: מעמדם”, משפטים, מ (תש”ע) 5
מנשה שאוה, “מזונות ילדים קטינים במשפט”, עיוני משפט, כרך ז (תשל”ט-תש”ם) 316
ספרות:
פ’ שיפמן, דיני המשפחה בישראל (כרך א, תשנ”ה)
מיני-רציו:
* ביהמ”ש העליון פסק (כאן) כי ביהמ”ש רשאי על פי הדין הקיים, במישור המשפטי-עקרוני, לחייב אדם במזונות ילדיו הקטינים של בן זוגו הידוע בציבור (שאינם ילדיו הביולוגיים או המאומצים של בן הזוג “הראשון”) מכוח קונסטרוקציה חוזית אם הנסיבות הספציפיות מצדיקות זאת. במקרה דנא, דובר בקטינות שאומצו ע”י המשיבה 1 (בלבד), במהלך הקשר עם המבקש ובהסכמתו, ועד לפרוץ הסכסוך עם המשיבה, המבקש ראה בקטינות בנותיו. הערכאות קמא, חייבו את המבקש במזונות הקטינות ולא נמצא מקום להתערב בכך.
* משפחה – ידועים בציבור – מזונות ילדו של בן הזוג
* משפחה – מזונות – מכח קונסטרוקציה חוזית
.
בר”ע על פסק דינו של ביהמ”ש המחוזי בחיפה, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של ביהמ”ש לענייני משפחה בקריות. שתי הערכאות קמא קבעו כי המבקש שהיה במשך מספר שנים הידוע בציבור של המשיבה 1, חב במזונותיהן של הקטינות, המשיבות 3-2 שאומצו על ידי המשיבה 1, בת זוגו באותה עת, על אף שאינו אביהן הביולוגי או אביהן המאמץ. זאת מכוח קונסטרוקציה חוזית, לנוכח התנהגות המבקש שיצרה הסתמכות אצל בת הזוג והקטינות. זאת לנוכח קביעת ביהמ”ש בדבר שיתוף הפעולה של המבקש בהליכי האימוץ השונים והעובדה שעד לפרוץ הסכסוך עם המשיבה, המבקש ראה עצמו כאבי הקטינות. הבקשה נדונה כערעור.
.
ביהמ”ש העליון (מפי השופט י’ דנציגר, בהסכמת השופטים י’ עמית וצ’ זילברטל) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
כפי שפסקו הערכאות קמא, לנוכח העובדה כי הקטינות אינן ילדותיו הביולוגיות או המאומצות של המבקש, ולנוכח העובדה כי המבקש והמשיבה לא נישאו זה לזו בשום שלב וחיו יחד כידועים בציבור – לא ניתן לחייב את המבקש במזונות הקטינות מכוח סעיף 3 לחוק המזונות. אלא שבניגוד לטענות המבקש, בכך לא מסתיים דיוננו.
לנוכח קיומם של תאים משפחתיים “אלטרנטיביים” אשר אינם נתפסים ב”רשתו” של הדין האישי ושל חוק המזונות, אשר הולכים ונעשים נפוצים יותר, נקבע בפסיקתו של בימ”ש זה במרוצת השנים כי חוק המזונות אינו מהווה “הסדר שלילי” ואינו מונע מביהמ”ש מלפנות אל עקרונות המשפט האזרחי בכלל ואל דיני החוזים בפרט, כמקור נוסף לביסוס חובת מזונות לצד חוק המזונות. במקרים אלו הרציונאל המרכזי הינו רציונאל הסכמי – בין אם הסכם מפורש, ובין אם, בהינתן תשתית עובדתית מבוססת, הסכם מכללא.
רעיון ההסכמה מכללא לא שימש את בתי המשפט רק לחיוב אדם במזונות בן זוגו (לדוג’ רע”א 8256/99 בעניין פלונית), אלא שימש לחיוב בן זוג במזונות ילדתה הקטינה של בת זוגו (שאינה ילדתו הביולוגית או המאומצת של בן הזוג), מקום שבו הילדה “הובאה” לתוך התא המשפחתי במהלך הקשר בהסכמתו של בן הזוג (ע”א 449/79 בעניין סלמה). אמנם בעניין סלמה, “מקורו” של הילד בהפרייה מלאכותית מתרומת זרע אנונימית ובענייננו “מקורו” של הילד בהליך אימוץ אולם לעמדת ביהמ”ש אין נפקות לשוני זה. בעיקר כיוון שבשני המקרים מדובר בהסכמה “לצרף” ילד קטין לתא הזוגי במהלך הקשר, שקשור בקשר ביולוגי או בקשר של אימוץ רק לאחד מבני הזוג (להבדיל ממצב שבו אחד מבני הזוג (או שניהם) מגיע למערכת היחסים הנוכחית עם ילדים קטינים ממערכת יחסים קודמת).
ביהמ”ש מוסיף (בהקשר לאחת מטענות המבקש), כי אין כל מקום להבחין הבחנה עקרונית וא-פריורית, ללא תלות בנסיבות הספציפיות, בין האפשרות להטיל על ידוע בציבור חובת מזונות כלפי בן זוגו, לרבות מזונות משקמים לאחר הפירוד, לבין האפשרות להטיל על ידוע בציבור חובת מזונות כלפי ילדו הקטין של בן זוגו ש”צורף” לתא המשפחתי במהלך הקשר. החירות שנתונה לידועים בציבור לסיים את הקשר בכל עת אין פירושה היעדר מוחלט של חובות כלפי בן הזוג, ובנסיבות המתאימות גם חובות כלפי ילדיו הקטינים של בן הזוג. זאת ועוד, ייתכן שיש דווקא טעם טוב להטיל על הידוע בציבור חובת מזונות לאחר הפירוד כלפי ילדיו הקטינים של בן זוגו ש”הצטרפו” לתא המשפחתי במהלך הקשר, גם בנסיבות שבהן אין הצדקה להטיל עליו חובת תשלום מזונות משקמים לבן זוגו לאחר הפירוד (כפי שעשו בתי המשפט קמא במקרה דנן), בהינתן כי לילדיו הקטינים של בן הזוג לא ניתנה אפשרות “הבחירה” לאיזה תא משפחתי להיוולד או להצטרף במסגרת אימוץ. ובמילים אחרות: יש להיזהר מלגזור מבחירתם של בני זוג לחיות כידועים בציבור, למרות שיש באפשרותם להינשא על פי הדין האישי, מסקנות שליליות גורפות בנוגע לחובותיהם כלפי ילדיהם הקטינים של בני זוגם, מקום בו אלו “הצטרפו” לתא המשפחתי במהלך הקשר. ההכרעה צריכה להיעשות בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו, ואין מקום לקביעות א-פריוריות וגורפות.
אשר לטענה כי פסקי הדין של בתי המשפט קמא חייבו אותו במזונות על יסוד קונסטרוקציה חוזית, על אף שבין הצדדים לא נכרת “חוזה” שמקיים את יסודות המסוימות וגמירת הדעת ושתוכנו, תנאיו וגבולותיו של “החוזה” אינם ידועים. הטענה מתחלקת לשני רבדים רובד עובדתי (שייבחן בהמשך) ורובד משפטי.
ברובד המשפטי, חוזה למזונות או לתמיכה אינו חוזה שנקבעה לגביו בחוק צורה כלשהי כתנאי לתוקפו. לפיכך, מדובר בחוזה שעליו ניתן ללמוד, כעיקרון, מהתנהגות הצדדים המביעה הסכמה מכללא. על כל מקרה להבחן לנסיבותיו, כאשר במקרים מסוימים ניתן יהיה להסיק מהתנהגותם של הצדדים על הסכמה מכללא ליטול התחייבויות מסוימות זה כלפי זה, ובמקרים אחרים לא ניתן יהיה להסיק זאת; אשר לחוזה מזונות שנכרת בהתנהגות, דהיינו הסכמתו של אדם לזון את בן זוגו או את ילדו הקטין הנלמדת מהתנהגותו לאורך הזמן; יסוד המסוימות מתמצה בעצם ההסכמה (הסכמה מפורשת או הסכמה מכללא) לזון את בן הזוג או הקטין. אשר לשאלת גובה המזונות ולשאלה האם מזונות קטינים ישולמו לתקופה מוגבלת (בדומה למזונות משקמים לבת הזוג הידועה בציבור) – אלה שאלות שחורגות מיסוד המסוימות, ובהיעדר הסכמה מפורשת של הצדדים לגבי פרטים אלו רשאי ביהמ”ש להשלימם, בשים לב לנסיבות הספציפיות ועל פי הנוהג המקובל בחוזים מסוג זה, בהתאם למנגנון ההשלמה הקבוע בסעיף 26 לחוק החוזים ובדרך של היקש מהמנגנון הקבוע בסעיף 6 לחוק המזונות. לפיכך, דין הטענה ברובד המשפטי להדחות.
השאלה האם ראוי שביהמ”ש ישתמש בעיקרון טובת הילד על מנת לחייב אדם במזונות ילדיו הקטינים של בן זוגו בנסיבות כאלה הושארה בצריך עיון. מדובר בשאלה מורכבת ובנסיבות העניין די בנימוקים האחרים שפורטו בפסקי דינם של בתי המשפט קמא כדי לחייב את המבקש במזונות הקטינות.
גם טענות המבקש כנגד ממצאיהם העובדתיים של בתי המשפט קמא להדחות. בשים לב לכך שמצויים אנו בדיון ב”גלגול שלישי” ובשים לב לכך שהתשתית העובדתית שעליה התבססו בתי המשפט קמא הינה מקיפה ביותר ובוודאי אינה מתמצה במלחמת גרסאות של המבקש והמשיבה (“מילה כנגד מילה”), המקרה שלפנינו אינו מקרה חריג שמצדיק לבחון מחדש (או שמא ייאמר “לפתוח מחדש”) את הממצאים העובדתיים שנקבעו בבתי המשפט קמא.
קביעותיו המשפטיות של ביהמ”ש לענייני משפחה (שאושרו על ידי ביהמ”ש המחוזי) נתמכות בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו ואין מקום להתערבות בהן.
ראשית, לנוכח הקביעה לעיל כי ביהמ”ש רשאי על פי הדין הקיים, במישור המשפטי-עקרוני, לחייב אדם במזונות ילדיו הקטינים של בן זוגו הידוע בציבור (שאינם ילדיו הביולוגיים או המאומצים של בן הזוג “הראשון”) מכוח קונסטרוקציה חוזית אם הנסיבות הספציפיות מצדיקות זאת, הופכת השאלה שמעלה המבקש – האם היה מקום לחייבו במזונות ילדותיה הקטינות של המשיבה בנסיבות הספציפיות של המקרה שלפנינו – לשאלה ספציפית של יישום הכלל המשפטי על תשתית עובדתית ספציפית. כידוע, עצם השאלה האם הדין הקיים יושם כראוי על עובדותיו של המקרה הספציפי אינה מצדיקה כשלעצמה דיון ב”גלגול שלישי”, אף אם ייתכן שמדובר ביישום שגוי של הדין במקרה ספציפי.
שנית, ולגופו של עניין, ביהמ”ש אינו סבור שנפלה כל טעות בפסקי דינם של בתי המשפט קמא ביישומו של הדין על נסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפנינו. זאת ועוד, בתי המשפט קמא פסעו בזהירות ובמתינות במשעול המשפטי, והדגישו שוב ושוב שהקביעה המשפטית בדבר חיובו של המבקש במזונות הקטינות אינה נעשית כלאחר יד אלא הינה תוצאה של הנסיבות הייחודיות של המקרה שלפנינו. גישה זהירה ומתונה זו הינה נכונה וראויה, וכך גם התוצאה במקרה דנא.
זאת ועוד, קביעתם האופרטיבית של בתי המשפט קמא לעניין גובה המזונות – חיובו של המבקש במזונות בשיעור המינימאלי הנהוג בבתי המשפט לענייני משפחה לכיסוי הצרכים ההכרחיים של הקטינות – הינה קביעה סבירה אשר עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב ואשר מאזנת היטב בין האינטרסים השונים בנסיבות העניין.
השופט י’ עמית מוסיף כי זו התוצאה המתחייבת, לא רק בהיבט ההסכמי של דיני החוזים, אלא גם משיקולי צדק. העובדות עליהן עמד השופט דנציגר מלמדות, כי דפוסי ההתנהגות של המבקש והמשיבה היו כשל הורים משותפים לשתי הבנות לכל דבר ועניין, ומכאן כי יש ליתן משקל גם לשיקולי הסתמכות וצדק.
השופט צ’ זילברטל מסכים לאמור ומרחיב קמעא ביחס לשיקולי הצדק. לשיטתו, כאשר מדובר בקטינים ובחובה היסודית לזונם, אין זה ראוי לאפשר למי שמתנהל כפי שהתנהל המבקש (שידר באופן ברור כי הוא נמצא שם לצד המשיבה והקטינות בבנייתו של קן משותף), להיאחז בדיעבד בעובדה שמטעם זה או אחר בחר שלא למסד פורמאלית את מעמדו כלפי הקטינות, ולאפשר לו, לאחר פירוק הקשר הזוגי, “לשלוף” מעין “פוליסת ביטוח” שלכאורה הכין ל”יום סגריר” עת יידרש למלא חובותיו כלפי הקטינות. דין “תניית הפטור” שהתיימר המבקש להותיר בידו במסגרת מערכת החיובים בינו לבין המשיבה, גם אם הייתה כזו, להיפסל מטעמים שבתקנת הציבור.
פסק-דין
השופט י’ דנציגר:
בני זוג חיים יחד במשך מספר שנים כידועים בציבור ולבסוף נפרדים. במהלך הקשר מאמצת בת הזוג שתי קטינות בחו”ל, בהסכמתו ובשיתוף פעולה של בן הזוג. בן הזוג, שאינו אביהן הביולוגי או המאמץ של הקטינות, מטפל בהן כאב עד לפרידת בני הזוג. האם ניתן לחייב את בן הזוג לאחר הפירוד בתשלום מזונות הקטינות שאומצו על ידי בת זוגו מכוח קונסטרוקציה חוזית, לנוכח התנהגותו שיצרה הסתמכות אצל בת הזוג והקטינות? זוהי השאלה שניצבת לפנינו בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטות ש’ שטמר, י’ וילנר, ר’ למלשטריך-לטר) בעמ”ש 22050-06-11 [פורסם בנבו] מיום 13.5.2012, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (השופט נ’ סילמן) בתמ”ש 1180/08 [פורסם בנבו] מיום 12.7.2011. שתי הערכאות קמא קבעו כי המבקש חב במזונותיהן של הקטינות, המשיבות 3-2, שאומצו על ידי בת זוגו באותה עת, על אף שאינו אביהן הביולוגי או אביהן המאמץ.
רקע עובדתי
1. המבקש (להלן: המבקש) והמשיבה 1 (להלן: המשיבה), הכירו בשנת 1998. קודם להיכרותו של המבקש עם המשיבה, התגורר המבקש במשך שנים רבות בהולנד, ויש לו שני ילדים מקשר זוגי קודם עם אישה הולנדית. המבקש והמשיבה הכירו לאחר סיומו של הקשר הקודם ולאחר חזרתו של המבקש מהולנד לישראל. סמוך לאחר היכרותם עברו השניים להתגורר יחד, תחילה בדירת המשיבה בחיפה, ולאחר מכן משנת 2000 בבית שבנה המבקש על מגרש שרכש בקיבוץ בצפון הארץ. המבקש והמשיבה מעולם לא נישאו זה לזו.
2. המשיבה איבדה, למרבה הצער, את היכולת להרות וללדת ילדים בעקבות מחלת הסרטן בה חלתה בעבר, קודם להיכרותה עם המבקש. בסמוך לתחילת חייהם המשותפים הביעה המשיבה בפני המבקש את רצונה להיות אם ולאמץ ילד, ואת העדפתה לאמץ תאומים. תחילה התנגד המבקש לכך, והדבר אף גרם למשבר זמני ביחסים בין בני הזוג. לאחר שהמשיבה הבהירה למבקש כי האימוץ הינו קריטי עבורה והינו תנאי להמשך מערכת היחסים ביניהם, שינה המבקש דעתו ושיתף פעולה עם המבקשת בהליכי האימוץ השונים – תחילה הליכי אימוץ בארץ ובהמשך הליכי אימוץ בחו”ל. ראוי לציין כבר בנקודה זו כי הצדדים נחלקו בטענותיהם בבתי המשפט קמא בדבר מעורבותו של המבקש בהליכי האימוץ בשלב זה: מחד, טען המבקש כי הסכמתו לשתף פעולה עם המשיבה בהליכי האימוץ הייתה מלכתחילה מצומצמת ונבעה אך ורק מתלותו הנפשית בה, וכי הבהיר למשיבה בזמן אמת כי לא יעמוד בדרכה לממש את שאיפתה להפוך לאֵם, אך לא יהיה מוכן לאמץ בעצמו; ומאידך, טענה המשיבה כי המבקש נטל חלק פעיל ומלא בהליכי האימוץ. כך או כך, בשנת 2001 פנו השניים לשירות למען הילד בניסיון לאמץ ילד בישראל. לשם כך עברו השניים הליכי אבחון והשתתפו בסדנאות הדרכה להורים מאמצים, ואין חולק כי המבקש ליווה את המשיבה בכל הליכי האימוץ והציג עצמו כלפי הגורמים המקצועיים כשותף לבקשת האימוץ. גם בנקודה זו ראוי לציין כי המבקש טען בבתי המשפט קמא כי ניאות להציג עצמו כבן זוג וכשותף להליך האימוץ אך ורק על מנת לסייע למשיבה בהגשמת שאיפתה לאור מגבלות דיני האימוץ שהיו נהוגים בארץ באותה עת, ולא מתוך שאיפה לאמץ בעצמו.
3. בחלוף כשנתיים-שלוש, לאחר שהליכי האימוץ בארץ לא נשאו פרי, פנו השניים להליכי אימוץ בחו”ל באמצעות עמותות שונות שעוסקות בתחום זה. גם כאן ראוי לציין כי המבקש טען בערכאות קמא שלא היה מעורב באופן פעיל בהליכי האימוץ בחו”ל, אלא רק ניאות שלא לעמוד בדרכה של המשיבה להגשמת שאיפתה להורות. תחילה התנהלו הליכי האימוץ בחו”ל באמצעות עמותה מסוימת, אך בחלוף פרק זמן מסוים חשו בני הזוג כעס על אזלת ידה של העמותה שלא קידמה את ענייניהם במהירות הראויה לטעמם, והמבקש אף פנה במכתב תלונה נזעם לאותה עמותה. בהמשך פנו בני הזוג לעמותה אחרת, אשר בסופו של דבר גם איתרה עבורם שתי קטינות (תאומות) המיועדות לאימוץ. יוער כי אין חולק שחלק הארי של הליכי האימוץ מומן על ידי המשיבה מכספים שהתקבלו בידיה ממכירת דירה שבבעלותה (אם כי המבקש הודה שבשלב מסוים סייע למשיבה במימון לאחר שהיא התקשתה להמשיך במימון הליכי האימוץ בכוחות עצמה). באשר להליכי האימוץ בחו”ל; טענה המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה כי העמותה שטיפלה בנושא הבהירה לה כי קיים קושי לנוכח העובדה שבני הזוג אינם נשואים, ולכן הוצע לה לפסוע במסלול אימוץ כאם חד-הורית (שיש לה בן זוג). מנגד, טען המבקש כי המשיבה ראתה לאורך כל הדרך את נושא האימוץ כעניין שלה בלבד. אין חולק שבשלב מסוים חתם המבקש על טופס התחייבות לאפוטרופסות, במסגרתו התחייב לדאוג לקטינות ולטפל בהן אם יקרה למשיבה דבר מה שימנע ממנה לדאוג לקטינות ולטפל בהן.
4. בשנת 2004 הודיעה העמותה שטיפלה בהליכי האימוץ בחו”ל כי איתרה באוקראינה שתי קטינות המיועדות לאימוץ, תאומות בנות כשנה וחצי באותה עת (המשיבות 3-2, להלן: הקטינות). המבקש והמשיבה נסעו יחד לאוקראינה, שם פגשו מלווה מטעם העמותה שהתלווה אליהם לאורך כל ההליך (כשחלק ניכר מהתנהלות הצדדים בנסיעה תועד והוצג). ביום 4.9.2004 ניתן בבית המשפט באוקראינה צו אימוץ לפיו המשיבה בלבד הינה האם המאמצת. עם זאת, בתעודות הלידה האוקראיניות של הקטינות נרשם שמו של המבקש כשם האב. בני הזוג שבו עם הקטינות לישראל וערכו מסיבה לרגל הבאתן ארצה, כשהמבקש מציג את עצמו כלפי סביבתו כאביהן של הקטינות. הקטינות קראו למבקש “אבא” ולהוריו של המבקש “סבא וסבתא”, וכך גם ראו וכינו עצמם הורי המבקש ביחס לקטינות. בתקופה זו כתב המבקש בפורום באינטרנט שעוסק בהליכי אימוץ בחו”ל ביקורת זועמת על העמותה הראשונה וביקורת אוהדת על העמותה השנייה שאיתרה עבור בני הזוג את הקטינות, ובמסגרת הביקורת הציג עצמו כאב מאושר של הקטינות.
5. בשנת 2003, במקביל להליכי האימוץ, רכש המבקש מגרש לבניית בית בקיבוץ, אשר נרשם על שמו בלבד. מרבית המימון לבניית הבית הגיעה ממשכנתא שהמבקש נטל על שמו ונשא בה בעצמו, ומיעוטה בהלוואה של אמו של המבקש. בשנת 2004 רכשה המשיבה דירה מכספים שהתקבלו ממכירת דירה קודמת שלה, שהייתה גדולה ויקרה יותר מזו החדשה. אין חולק כי ההפרש בין מחירי הדירות שנותר בידי המשיבה שימש אותה למימון חלק הארי של הליכי האימוץ (וכאמור, רק לאחר שאזלו מקורותיה של המשיבה, סייע לה המבקש במימון הליכי האימוץ ממקורותיו שלו). הדירה החדשה שנרכשה נרשמה על שמה של המשיבה בלבד, ודמי השכירות שהתקבלו ממנה הוכנסו לחשבונה של המשיבה, שהמבקש לא היה שותף בו. בשנת 2005 עברו בני הזוג להתגורר, יחד עם הקטינות, בבית בקיבוץ, ובשלב זה עזבה המשיבה את עבודתה ולא חזרה אליה (או לעבודה סדירה אחרת) במשך רוב תקופת חייה המשותפים עם המבקש.
6. בין השנים 2006 ו-2007 התערערו היחסים בין בני הזוג, ובשלב מסוים עזב המבקש את הבית. בסמוך לאחר הפרידה ניתק המבקש באופן מוחלט את הקשר עם הקטינות וסירב לחדשו במהלך ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין בני הזוג במרוצת השנים. בשנת 2008 ניתן בבית המשפט לענייני משפחה בקריות צו מניעת הטרדה הדדי. באותה שנה הגישה המשיבה ארבע תביעות כנגד המבקש: תביעה למזונות אישה וקטינים, תביעה רכושית, תביעת אבהות, ותביעה למשמורת. מנגד הגיש המבקש תביעה לסילוק ידה של המשיבה מהבית בקיבוץ ולהשבת הוצאות.
פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה
7. ביום 27.4.2011 ניתן פסק דין מקיף ומפורט בבית המשפט לענייני משפחה (השופט נ’ סילמן). פסק הדין עסק, כאמור, בשורה של תביעות שהגישו בני הזוג זה כנגד זה. בקשת רשות הערעור שלפנינו עוסקת רק בתביעה שעניינה מזונות הקטינות. יחד עם זאת, ראוי לעמוד בקצרה על קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה גם ביתר הסוגיות, על מנת שניתן יהיה לבחון את סוגיית מזונות הקטינות כחלק מהמכלול הרחב של יחסי בני הזוג.
8. תביעת המשמורת – בית המשפט קבע כי המבקש אמנם היה שותף בעבר לנטל הטיפול בקטינות, אך מעת שהתגלעו מחלוקות בין המבקש והמשיבה קיים נתק מוחלט בינו לבין הקטינות, והמשיבה משמשת כהורה היחיד של הקטינות. נקבע כי הקטינות תהיינה במשמורת מלאה אצל המשיבה, וזאת לנוכח הסכמתו של המבקש להעניק למשיבה משמורת מלאה ולנוכח חוסר רצונו לחדש את הקשר עם הקטינות.
9. תביעת האבהות – בית המשפט קבע כי על פי הדין הקיים לא מתקיים קשר של אבהות בין המבקש לקטינות, בהיעדר קשר ביולוגי-גנטי ובהיעדר צו אימוץ. בית המשפט דחה את טענת המשיבה כי יש לראות בנסיבות העניין את התנהלות המבקש כלפי הקטינות כ”אימוץ בפועל”. נקבע כי הפסיקה אמנם הכירה בנסיבות מסוימות במוסד ה”אימוץ בפועל”, אך מטרתו של מוסד זה אינה שינוי הסטאטוס של ה”מאמץ בפועל” ושל הקטינים כלפי כולי עלמא אלא רק הענקת זכויות מסוימות לקטינים, ולכן אין להעניק מעמד של “מאמץ בפועל” כסעד הצהרתי כללי. בית המשפט הדגיש כי לצורך הענקת מעמד רשמי של הורה מאמץ כלפי כולי עלמא יש לנקוט בהליך אימוץ פורמאלי על פי הדין ולא ניתן להסתפק ב”אימוץ בפועל”, וזאת להבדיל מהכרה בקשר של “אימוץ בפועל” לצורך חיובו של ההורה “המאמץ בפועל” בחיובים מסוימים כלפי הקטין (כגון חיובו במזונותיו). לאור האמור לעיל, נדחתה תביעת האבהות שהגישה המשיבה נגד המבקש.
10. התביעה הרכושית – בית המשפט דחה את תביעת המשיבה להצהיר על כוונת שיתוף ספציפית בבית בקיבוץ שבו התגוררו בני הזוג. נקבע כי המבקש והמשיבה יכלו – על פי הדין האישי שחל עליהם (הדין העברי) – להינשא זה לזו, אך בחרו במודע שלא לעשות כך, ולכן יש לגזור מבחירתם האמורה את המסקנות המשפטיות הרלוונטיות, כאשר הנחת המוצא הינה הפרדה רכושית ביניהם. נקבע כי נדרשות ראיות נכבדות ביותר על מנת לפסוק כי בני זוג ידועים בציבור, שיכלו להינשא על פי הדין האישי ובחרו שלא לעשות כך, התכוונו לשיתוף בנכסיהם בניגוד להנחת המוצא האמורה. בנסיבות העניין נקבע כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ממנה להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בבית בקיבוץ, אשר אין חולק שנבנה על מגרש שנרכש על ידי המבקש ונרשם על שמו בלבד. בית המשפט קבע כי הוכח לפניו שהצדדים הקפידו לנהל חשבונות נפרדים ואף רכשו במהלך הקשר ביניהם נכסים תוך הקפדה על רישום נפרד. עוד נקבע כי התנהלותה הכלכלית של המשיבה במהלך הליכי האימוץ מעידה על “התנהגות של כלכלה נפרדת” להבדיל מ”התנהלות זוגית”, וכי רכישת המגרש בקיבוץ (ובניית הבית עליו) נעשו על ידי המבקש בשנת 2003 בזמן שהמשיבה מכרה דירה שבבעלותה ורכשה דירה קטנה וזולה יותר, על מנת להשתמש בהפרש למימון הליכי האימוץ. נקבע כי התנהלות זו מעידה על הפרדה בין הצדדים במישור הכלכלי, להבדיל מהירתמות משותפת להליכי האימוץ.
11. תביעת מזונות האישה – בית המשפט בחן את טענות המשיבה בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון ברע”א 8256/99 פלונית נ’ פלוני, פ”ד נח(2) 213 (2003) (להלן: עניין פלונית), בו נקבע כי ניתן להכיר באופן עקרוני בקיומה של חובת בן זוג בתשלום מזונותיה של בת זוגו הידועה בציבור לתקופה קצובה, בגדר מזונות משקמים, על בסיס קונסטרוקציה חוזית. בית המשפט ציין כי תנאי להחלת אותה קונסטרוקציה חוזית הינו התפתחותה של תלות והסתמכות כלכלית הדדית בין בני הזוג. נקבע כי הסתמכות זו הינה לב ליבה של הקונסטרוקציה החוזית אשר הותוותה בעניין פלונית, וכי חולש עליה גם עיקרון תום הלב. יחד עם זאת, הודגש כי היכולת להתיר בקלות את הקשר של ידועים בציבור משליכה על מידת ההסתמכות של בני הזוג בקשר כזה בהשוואה לבני זוג נשואים. בית המשפט קבע כי במקרה דנן אין מקום לפסוק למשיבה מזונות משקמים (מעבר למזונות הזמניים שנפסקו לה עד למועד פסק הדין), בשים לב לנתונים הבאים: היקף הקשר ומשכו עד למועד הפרידה; יכולת ההשתכרות של המשיבה גבוהה מהשתכרותה בפועל; המשיבה הינה בעלת נכס מקרקעין (אשר מניב לה הכנסה מדמי שכירות); חלוף הזמן מאז הפירוד; והיקף התשלומים שכבר שולמו בעבר (בכסף, בחיוב או בקורת גג). כמו כן, הושם דגש על העובדה שהמשיבה נשארה להתגורר בבית בקיבוץ במשך למעלה משלוש שנים עד למתן פסק הדין, מבלי שנדרשה לשלם דמי שכירות.
12. תביעת מזונות הקטינות – בית המשפט קבע (בהמשך להחלטה זמנית שניתנה ביום 18.9.2008 על ידי השופט מ’ דאוד) כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן יש הצדקה לחייב את המבקש בתשלום מזונות לקטינות, על בסיס קונסטרוקציה חוזית לפיה התנהלות המבקש גרמה להסתמכות המשיבה, ובמיוחד להסתמכות הקטינות, בדבר כלכלת הקטינות על ידי המבקש לכל הפחות עד להגיען לבגירות. בית המשפט דחה את טענת המבקש – שהתבססה על פסק דין שניתן בעבר בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים [תמ”ש (י-ם) 10681/98 פלונים נ’ אלמוני [פורסם בנבו] (19.9.2000) (להלן: תמ”ש 10681/98) [פורסם בנבו]] – כי אין לחייבו במזונות מכוח דיני החוזים וכי לכל היותר הסעד מצוי בתחום דיני הנזיקין, בקובעו כי הסעד העיקרי בדיני הנזיקין הינו השבת המצב לקדמותו, וברי כי לא ניתן להשיב את הקטינות המאומצות למשפחתן הביולוגית. בית המשפט קבע כי בנסיבות הייחודיות דנן ישנה הסתמכות של הקטינות, שאינה רק בפן הכלכלי אלא “בכל רמ”ח איברי הקטינות, והן רואות עצמן כבשר מבשרו של יוצר ההסתמכות”. בית המשפט קבע כי את הקונסטרוקציה החוזית שמקימה חובת מזונות ניתן לבסס בנסיבות העניין על מספר אדנים:
(א) היקש מהפרייה מלאכותית מתרומת זרע – בית המשפט הפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בע”א 449/79 סלמה נ’ סלמה, פ”ד ל”ד(2) 779 (1980) (להלן: עניין סלמה), כמו גם לפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה ולכתיבה האקדמית, בנושא החובות והזכויות בין הורים וילדים בעקבות הזרעה מלאכותית. בית המשפט קבע כי כפי שנפסק בעניין סלמה שניתן לחייב בן זוג במזונות של ילד שנולד מהזרעה מלאכותית מתורם זר, מכוח הסכמה קונסטרוקטיבית או משתמעת שלו, כך ניתן לחייבו במזונות ילד שאומץ על ידי בן זוגו במהלך הקשר.
(ב) התחייבות בכתב – בית המשפט קבע כי ניתן לבסס את חובתו של המבקש לשלם מזונות חוזיים לקטינות מכוח חתימתו על מסמכים המקימים, ולו במשתמע, חובה לזון. בית המשפט ציין כי המבקש חתם בפני נוטריון על כתב התחייבות לאפוטרופסות על הקטינות במקרה שבו תיפגע מסוגלות המשיבה לטפל בהן, במסגרתו התחייב להעניק לקטינות “בית אוהב ותומך כאילו היו ילדיי, אדאג לסיפוק כל מחסורם וצרכיהם, כלכלתם, מזונותיהם, בריאותם וחינוכם תוך שוויון זכויות וחובות מלא, ואהיה להם כאב”. בית המשפט ציין כי מסמכים אלו דומים לאלו הנחתמים במקרי הפריה מלאכותית, וכי ניתן למצוא בהם עיגון לחיוב במזונות.
(ג) התנהגות המבקש – בית המשפט קבע, על סמך העדויות שנשמעו לפניו, כי המבקש השתתף באופן פעיל בהליכי האימוץ בחו”ל ותרם תרומה מלאה להליכים אלו, הן בפן הכלכלי והן בפן הנפשי. בית המשפט דחה את טענות המבקש כי השתתפותו בהליכי האימוץ הייתה מינורית, בקובעו כי התנהגותו של המבקש עד לפרוץ הסכסוך בין הצדדים, כפי שהיא עולה מהעדויות שנשמעו בבית המשפט, מעידה על כך שראה עצמו כאבי הקטינות לכל דבר ועניין. נקבע כי מהעדויות עולה בבירור שהמבקש נטל חלק פעיל, ממשי ומהותי בהליך האימוץ, וכי “אין המדובר ב’צופה מן הצד’ אלא לכל הפחות בבן זוג תומך, מלווה”, אשר התנהגותו שידרה למשיבה כי היא יכולה להסתמך עליו כאב לקטינות. נקבע כי מעת שהובאו הקטינות ארצה ראתה משפחת המבקש את המבקש כאבי הקטינות לכל דבר ועניין. נקבע כי ניסיונו של המבקש להציג בדיעבד את הדברים אחרת הינו ניסיון מלאכותי שדינו להידחות. עוד נקבע כי גם אם המסמכים הפורמאליים הצביעו על אימוץ יחיד על ידי המשיבה, הרי שהמבקש הציג עצמו כלפי הסביבה כ”אב גאה” ושימש בפועל כאב לקטינות. נקבע כי מקרה זה יוצא דופן בהיקף ההסתמכות שיצרה התנהגות המבקש, וכי בנסיבות העניין יש להעדיף את גרסת המשיבה בעניין זה. הודגש כי לא בכל תיק ניתן יהיה “לבור ולהקים קונסטרוקציה חוזית”, אלא שנסיבותיו יוצאות הדופן של תיק זה, לרבות הרקע ממנו הובאו הבנות, מצדיקות זאת. בית המשפט הדגיש כי הנסיבות יוצאות הדופן הן שגרמו לו לאבחן את המקרה דנן מהמקרה שנדון בתמ”ש 10681/98 [פורסם בנבו]. נקבע כי במקרה דנן מדובר בקטינות רכות שהובאו מארץ זרה; כי אין לקטינות “אלטרנטיבה” הורית אלא בדמות הצדדים הקונקרטיים; כי מדובר בקטינות שחוו תלישוּת בעבר עקב מסירתן לאימוץ; כי מדובר בקטינות שראו במבקש אב, וכי המבקש ומשפחתו ראו אותן כבנותיו.
(ד) היקש מטענות “גניבת זרע” – בית המשפט דחה את טענות המבקש בדבר היקש מטענות “גניבת זרע”, בקובעו כי בית המשפט העליון דחה טענות מסוג זה וקבע לא אחת כי פיתוי אינו מהווה מעשה מרמה וכי מי שאינו יכול לעמוד בפיתויים אינו פטור מאחריות למעשיו. נקבע כי אם הפסיקה מצאה שקלות דעת בדמות קיום יחסי מין במשך דקות ספורות יכולה להביא לחיוב “בתוצאות המסתברות” של תשלום מזונות קטינים, אזי לא יעלה על הדעת לפטור ממזונות קטינים ומ”התוצאות המסתברות” אדם שנטל במשך חודשים חלק באבחונים, בנסיעות, בכתיבת מכתבים ובמצגים לרשויות שנועדו להביא לאימוץ הקטינות.
(ה) אבהות פסיכולוגית ואבהות ביולוגית – בית המשפט הפנה לפסק דין שניתן בעניין אחר בבית המשפט לענייני משפחה [תמ”ש (ת”א) 50330/04 א.ה. נ’ מ.נ. [פורסם בנבו] (14.2.2011)] שבו הוכר עיקרון “ההורות הפסיכולוגית”. נקבע כי אם ניתן להכיר בקשר שבין אב לקטינים שיוצר “הורות פסיכולוגית” שיכול להקים זכויות לטובת האב, ככל שהדבר עולה בקנה אחד עם טובת הילד, הרי שניתן מכוח קל וחומר להכיר גם בחובות שקמות ל”אב הפסיכולוגי” כלפי הקטין.
(ו) הסתמכות הקטינות – בית המשפט קבע כי לצורך ההכרעה בשאלה דנן יש לבחון את התנהגות הקטינות ולא רק את התנהגות המבקש. נקבע כי מדובר בקטינות שחוו חוסר יציבות והן רגישות מאד, וכי “רגישות זו, בבחינת ‘גולגולת דקה’, משמשת כר פורה לחיפוש אחר קרקע יציבה להלך עליה, אף יותר מקטין רך אחר”. בית המשפט ביצע היקש מפסיקה ומסעיפי חוק העוסקים בחיובו של הורה מאמץ כלפי הילדים המאומצים, וקבע כי ילד מאומץ אינו “כדור משחק” שזורקים אותו הלוך ושוב. הודגש כי המבקש אמנם לא אימץ את הקטינות במקרה דנן, אולם הקשר שלו עם הקטינות היה קשר הורות שלא תלוי בגושפנקא פורמאלית. נקבע כי כעוצמת ההסתמכות כך חוזק הקונסטרוקציה החוזית, כאשר “קול שוועת הקטינות עולה”, וכי מעת שהביא המבקש להסתמכות הקטינות יש לראותו כאחראי ל”תוצאות הטבעיות”, לרבות כלכלת הקטינות.
(ז) עיקרון טובת הקטינות – בית המשפט קבע כי עיקרון טובת הילד הינו “היהלום שבכתר” ו”עמוד האש ועמוד הענן”, וכי בתיקי אבהות רבים יוחס קטין לאב כזה או אחר, על יסוד טובת הקטין ועל מנת למנוע פגיעה בשמו, מבלי שהדבר חייב קשר ביולוגי ביניהם. נקבע כי עיקרון טובת הילד מחייב לעשות כך גם במקרה דנן.
13. אשר לגובה המזונות, נקבע כי אין לחייב את המבקש בתשלום מזונות הקטינות מעבר לשיעור המינימאלי שנוהגים בתי המשפט לענייני משפחה לפסוק לחובת אבות לכיסוי צרכיהם ההכרחיים של קטינים. לפיכך נקבע כי החל מיום 1.5.2011 יחויב המבקש בתשלום מזונות בסך 1,450 ש”ח בחודש עבור כל אחת מהקטינות (סך הכול: 2,900 ש”ח), עד הגיען לגיל 18, וכי במהלך שירותן הצבאי יעמוד סכום המזונות על 1/3 מסכום זה. בנוסף נקבע כי עד ליום 1.5.2011 יחול החיוב במזונות זמניים בסך 1,600 ש”ח בחודש שנקבע בהחלטת השופט מ’ דאוד, ואין מקום להורות על השבה או קיזוז. בית המשפט הדגיש כי מדובר בנסיבות העניין בחיוב מזונות על הצד הנמוך, בבחינת “המינימום ההכרחי”.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
14. המבקש והמשיבה ערערו שניהם על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. המשיבה ערערה על שיעור המזונות שחויב המבקש לשלם לקטינות, על דחיית תביעותיה למזונות משקמים ולשיתוף ספציפי בבית בקיבוץ. המבקש ערער על עצם חיובו בתשלום מזונות לקטינות ועל המועד שנקבע לפינוי המשיבה מהבית בקיבוץ.
15. בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים מזה ומזה, בכפוף למספר שינויים קטנים אשר אין צורך לפרטם לצורך הדיון בבקשה שלפנינו. אשר לטענותיו של המבקש כי לא היה מקום לחייבו בתשלום מזונות קטינות, דחה בית המשפט המחוזי את הטענות, וקבע כי מקובלים עליו טעמיו של בית המשפט לענייני משפחה בסוגיה זו. נקבע כי המבקש אינו חייב במזונות הקטינות מכוח הדין האישי שחל עליו (הדין העברי) ומכוח סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי”ט-1959 (להלן: חוק המזונות), מכיוון שהדין העברי אינו מקים לאדם חובה לזון את ילדיה הקטינים של בת זוגו שאינה נשואה לו. כמו כן, נקבע כי המבקש אינו חב במזונות הקטינות מכוח המסלול הקבוע בסעיף 3(ב) לחוק המזונות, מכיוון שחוק זה אינו כולל את הידועה בציבור. יחד עם זאת נקבע, בהסתמך על פסק הדין בעניין פלונית, כי המבקש עשוי לחוב במזונות הקטינות מכוח דיני החוזים. נקבע כי אין כל מניעה מליישם את ההלכה שנקבעה בעניין פלונית, שעסקה בחיוב אדם במזונות בת זוגו הידועה בציבור, גם על מזונות קטינים. נקבע כי מקום בו מדובר במשפחה “שמרנית” – הורים ביולוגיים וילדים ביולוגיים – הרי ש”דרך המלך” בכל הנוגע לענייני מזונות תהיה הדרך הקבועה בחוק המזונות, אולם מכך אין להסיק שחוק המזונות שולל את האפשרות להשתמש בדיני החוזים הכלליים במקרים בהם דיני המשפחה אינם נותנים מענה ראוי, ובמיוחד במקרים של משפחות “לא שמרניות”. עוד נקבע כי כל חוזה – לרבות חוזה למזונות או לתמיכה כלכלית – יכול להיעשות בעל-פה, בכתב או בכל דרך אחרת, כאמור בסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973 (להלן: חוק החוזים).
16. בית המשפט המחוזי סקר את טעמיו השונים של בית המשפט לענייני משפחה לחיובו של המבקש במזונות הקטינות בנסיבות העניין, וקבע כי ההיקש שביצע בית המשפט לענייני משפחה מסוגיית ההפרייה המלאכותית מזרע של תורם זר בהסכמת בן הזוג לעניין דנן הינו היקש נכון. נקבע כי בשני המקרים מצטרפים הילדים לתא הזוגי במהלך הקשר תוך שיתוף פעולה והסכמה של שני בני הזוג, בניגוד למצב שבו אחד מבני הזוג מגיע למערכת היחסים הנוכחית עם ילדים ממערכת יחסים קודמת. עוד נקבע כי מאפיין של חלק מהליכי האימוץ הינו צירוף ילדים בגיל צעיר מאד לתא משפחתי קיים, עוד לפני שהתקשרו נפשית להורים אחרים, וכי מאפיין דומה נוסף הינו היעדרם של הורים ביולוגיים “המתחרים” עם ההורה המאמץ או עם בן זוגו על התפקיד ההורי. צוין כי בעניין סלמה קבע בית המשפט העליון שאדם שהסכים להפריית בת זוגו מתרומת זרע במהלך הקשר ביניהם חייב במזונותיו של הילד כתוצאה מהסכמתו, על אף שאינו אביו הטבעי של הילד. נקבע כי באופן דומה יש לראות את הסכמתו של הורה אחד לאימוצו של קטין על ידי ההורה השני ככזו שיוצרת כלפי ההורה המאמץ (וכלפי הקטין עצמו) התחייבות חוזית לזון את הקטין במקרה של פרידה. נקבע כי התחייבות זו מעוגנת גם בנימוקים של חובת תום לב ושל טובת הילד, כאשר ההחלטה לאימוץ וההסכמה על הכנסת ילד מאומץ למסגרת משפחתית צריכה להיות החלטה “בעלת אופי של קבע ושל נטילת אחריות וחובות הוריות”. בנקודה זו הדגיש בית המשפט כי הבאת ילד בהסכמה לתוך המערכת הזוגית של ידועים בציבור צריכה להביא לתוצאה זהה להבאתו לתוך המערכת הזוגית של זוג נשוי, כך שבשני המקרים יישאו בני הזוג במשותף בצורכי הילד. עם זאת, בית המשפט סייג קביעה זו, וציין (בהסתמך על תמ”ש 10681/98) [פורסם בנבו] כי כאשר מדובר בידועים בציבור יש לבחון “פרמטרים נוספים, כמו כוונה להמשכיות ולהתמדה ביחסים”.
17. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, המבוססות על התרשמותו מעדויות שונות של צדדים שלישיים (שאינם המבקש או המשיבה) שנשמעו לפניו, ועל קביעתו כי הוא מעדיף את עדותה של המשיבה על עדותו של המבקש. נקבע כי בני הזוג אמנם לא ערכו חוזה בכתב בנוגע לחובותיהם כלפי הקטינות, אולם ניתן ללמוד על הסכמותיהם מהתנהגותם בנסיבות העניין. נקבע כי מהעדויות השונות עולה כי המבקש נטל חלק פעיל ותרם תרומה מלאה להליכי האימוץ בארץ ובחו”ל, הן בפן הרגשי והן בפן הכלכלי, ותפקידו לא התבטא בצפייה “פאסיבית” מן הצד. עוד נקבע כי יש לדחות את טענת המבקש, לפיה כוונת בני הזוג בחייהם המשותפים הייתה לחיים משותפים אך לא להורות משותפת, מכיוון שמדובר בנסיבות העניין בטענה שמופנית כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה גם נקבע כי מהעדויות ומהראיות עולה כי בני הזוג חיו במשך כשבע שנים יחד, ועל אף העליות והמורדות במהלך השנים מעידה התנהלותם על רמת מחויבות גבוהה זה לזה. נקבע כי יש לבחון את שאלת ההסתמכות של המשיבה במועד קבלת החלטתה לאמץ את הקטינות, וכי המשיבה הסתמכה על הסכמתו של המבקש להישאר עימה בקשר הזוגי (על אף שהתנגד בשלב ראשון לאימוץ) ולסייע בטיפול בקטינות. נקבע כי מעדותה של המשיבה עולה כי היא לא הייתה מאמצת את הקטינות לבדה, למצער לא במועד זה, אלמלא ראתה את המבקש כשותף מלא להליך האימוץ. בית המשפט קבע כי המבקש הציג מצגים ברורים כי בכוונתו לשמש כאביהן של הקטינות לכל דבר ועניין, והיה שותף מלא לתהליך הבאתן לתוך התא המשפחתי. הודגש כי מראיות שונות שהובאו לפני בית המשפט (מכתבים שכתב המבקש לצדדים שלישיים לרבות מכתב שכתב בפורום באינטרנט שעסק באימוץ ובו פירט את השתלשלות הליכי האימוץ בחו”ל עד לאימוץ הקטינות) עולה כי המבקש הציג עצמו כאב מאמץ וכשותף מלא לאימוץ הקטינות, וכי לא היה בהתנהגותו שום רמז לכך שמבחינתו הקטינות נחשבות כילדות של המשיבה בעוד המבקש הינו “הורה על תנאי”.
18. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הסתמכותן של הקטינות על התנהלותו של המבקש איננה יוצרת כשלעצמה עילה חוזית על פי דיני ההסתמכות, אלא אם יצורף כאן עיקרון טובת הילד ש”מהווה עיקרון מפתח בפתרון סוגיות בדיני משפחה”. נקבע כי בנסיבות העניין – כאשר הקטינות אומצו על ידי המשיבה בהסכמת המבקש; כאשר הקטינות הובאו אל המערכת הזוגית במהלך הקשר; וכאשר המבקש התנהל במשך תקופה משמעותית כאב לכל דבר – הרי שהפסקת קשר מיטיב זה באופן חד צדדי פוגעת באופן קשה בקטינות, ולכן בנסיבות אלה עיקרון טובת הילד מצדיק חיובו של המבקש במזונות הקטינות. יוער בנקודה זו כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן פה אחד בהסכמת כל שופטות המותב (השופטות ש’ שטמר, ר’ למלשטריך-לטר ו-י’ וילנר), אולם השופטת י’ וילנר ציינה לצד הסכמתה כי לדעתה “חיוב [המבקש] במזונות הקטינות מכוח עיקרון ‘טובת הילד’ אינו נקי מספקות” ולכן היא מבקשת להותיר בצריך עיון את ההנמקה הנוגעת לעיקרון טובת הילד, כאשר די לדעתה בנימוקים האחרים שפורטו בפסק הדין כדי להביא לחיובו של המבקש במזונות הקטינות.
19. אשר לגובה המזונות, דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה שביקשה להגדיל את המזונות שנפסקו, ואת ערעור המבקש שביקש להפחיתם (כטענה חלופית לטענתו שאין לחייבו כלל). נקבע כי יש לתת משקל מסוים לעובדה שאין למבקש, בוודאי בשלב זה של נתק מוחלט, זכויות מלאות של הורה ביולוגי או מאמץ כלפי הקטינות. צוין כי אמנם המבקש הוא זה שיזם את הנתק המוחלט עם הקטינות ואינו מעוניין בקשר עימן לעת זו, אך אין להתעלם מכך שבכל מקרה מעמדו ב”סקאלה של סוגי ‘הורות’ נמוך מאב ביולוגי ואפילו של אב מאמץ”.
בית המשפט הסתמך בנקודה זו גם על מאמרן של איילת בלכר-פריגת ודפנה הקר “הורים או זרים: מעמדם המשפטי המצוי והרצוי של בני זוג של הורים” משפטים מ 5 (תשמ”א-2000) (להלן: בלכר-פריגת והקר), שמציעות להכיר במודל ביניים שיוצר קשר בין בני זוג לבין ילדיהם של בני זוגם, שאינו מודל של “הורות מלאה” או של “זרות מוחלטת”. בית המשפט קבע כי ניתן להשתמש בגישה זו על מנת ליצור “סרגל לאורכו נפרשות, בהתאם לנסיבות, מגוון האפשרויות של יחסים בין ילד לבין בן זוגו של הורהו”, כשבמקרים מסוימים בן הזוג של ההורה “שאמנם הוא זר לילד מבחינה סטטוטורית אך קונה לעצמו שורה של חובות וזכויות כלפיו מתוקף יחסיו עם בן זוגו ההורה או מכוח יחסיו עם ילדו של בן הזוג”. צוין כי עשויים להיות פרמטרים שונים שצריך לבחון על מנת להשיב על השאלה אם קיימות לבן זוגו של הורה זכויות וחובות כלפי ילדו, כגון: משך הקשר בין בני הזוג; משך ותדירות הקשר בין הילד לבין בן זוגו של ההורה ומידת התמיכה; גיל הילד במועד תחילת היחסים בין בני הזוג, וכיו”ב. צוין כי פרמטר חשוב הינו מעורבותו של בן זוגו של ההורה בהבאת הילד לתוך המערכת הזוגית – כאשר מעורבות זו יכולה לנוע מהתנגדות נחרצת, עובר בהסכמה פאסיבית, ועד לשיתוף פעולה מלא ויצירת מצג של הורות בפועל – וככל שמעורבות זו תהיה גבוהה יותר כך יוטלו על בן זוגו של ההורה חובות (וזכויות) גדולות יותר.
נקבע כי מערכת היחסים בין המבקש לקטינות במקרה דנן קרובה מאד במאפייניה ליחסי הורות מלאים, בהינתן כי אין בנמצא “אלטרנטיבה” בדמות הורה ביולוגי שזכויותיו וחובותיו עלולות להיפגע, ולנוכח העובדה שמערכת היחסים החלה מגיל צעיר מאד של הקטינות שלא הכירו הורה אחר קודם לכן וכללה מעורבות גבוהה מאד של המבקש. מנגד, נקבע כי יש לקחת בחשבון שהתקופה שבה הקטינות היו חלק מהתא המשפחתי הייתה קצרה יחסית (כשנתיים), ולכך יש להוסיף את ההפרדה הרכושית עליה הקפידו בני הזוג ואת הימנעותו של המבקש מלאמץ את הקטינות. בנסיבות אלה קבע בית המשפט המחוזי כי הדרך שבה בחר בית המשפט לענייני משפחה ללכת – פסיקת מזונות הכרחיים בשיעור מינימאלי ואף מוקטן במעט מהנהוג – משקפת איזון נכון שאינו מצדיק התערבות.
תמצית טענות הצדדים לפנינו
20. המבקש – באמצעות באי כוחו, עו”ד ש’ מורן ועו”ד ע’ דרור – מיקד את בקשת רשות הערעור שהגיש לבית משפט זה בסוגיית מזונות הקטינות. לטענת המבקש, בתי המשפט קמא קבעו הלכה תקדימית, אשר חורגת מנסיבות העניין ואשר מצדיקה דיון ב”גלגול שלישי”, לפיה ניתן לחייב אדם במזונות קטינים שהוא אינו אביהם המאמץ או הביולוגי מכוח קונסטרוקציה חוזית ומכוח עיקרון טובת הילד. במישור העובדתי, נטען כי המבקש סירב מן הרגע הראשון לאמץ את הקטינות ועמד בסירובו לאורך כל הדרך, ושיתוף הפעולה של המבקש עם המשיבה בהליך האימוץ נעשה אך ורק מתוך אהבתו אליה ומתוך הבנתו שכמיהתה להורות גדולה מאד, תוך הסתמכותו על הסכמת בני הזוג כי האימוץ ייעשה אך ורק על ידי המשיבה והיא תישא במלוא האחריות הנובעת מהאימוץ.
במישור המשפטי נטען, בהסתמך על פסק הדין בע”א 8030/96 יהוד נ’ יהוד, פ”ד נב(5) 865 (1999) (להלן: עניין יהוד), כי הדין הישראלי אינו מכיר ב”אימוץ בפועל” ככזה המקנה זכויות לילד “המאומץ”. בנוסף נטען כי אין בדין האישי או בחוק כל בסיס לחיובו של המבקש במזונות הקטינות, וכי לא הייתה שום הצדקה להקמת קונסטרוקציה חוזית בנסיבות העניין כדי ליצור בסיס חדש לכך. נטען כי האנלוגיה שביצעו בתי המשפט קמא – מהקונסטרוקציה החוזית שנקבעה בעניין פלונית לגבי מזונות משקמים שנפסקים לבת הזוג הידועה בציבור (או מנישואין אזרחיים) לקונסטרוקציה חוזית של מזונות הקטינות במקרה דנן – הינה אנלוגיה מוטעית. בנוסף נטען כי מדובר בהרחבה ניכרת ומסוכנת של הקונסטרוקציה החוזית שנקבעה בעניין פלונית, כאשר שם נקבעו מזונות משקמים לבת הזוג לתקופה קצובה בלבד, ואילו במקרה דנן נקבעו מזונות לתקופה ארוכה מאד עד להגיען של הקטינות לגיל בגירות.
עוד נטען כי בית המשפט שגה בקובעו שישנה כאן התחייבות בכתב מצידו של המבקש, כאשר חתימתו של המבקש על מסמך “התחייבות לאפוטרופסות” אינה מטילה עליו שום חבות במזונות הקטינות בהווה, אלא רק במקרה שבו חלילה יקרה למשיבה אסון, וככזו מדובר בהתחייבות מותנית בתנאי מתלה. נטען כי דווקא מסמך זה מעיד על כך שהמבקש לא הסכים ליטול על עצמו התחייבות בהווה לדאוג לקטינות. עוד נטען במישור החוזי כי החוזה הנטען נעדר יסוד מסוימות ולא ברורים תוכנו, תנאיו וגבולותיו, ואף לא הובאו ראיות בעניין זה. בנוסף נטען כי בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענות המשיבה לעניין כוונת שיתוף בבית בקיבוץ, בקובעו כי יש לייחס משקל ניכר לבחירת הצדדים שלא להינשא זה לזו ולשמור על הפרדה רכושית, ולפיכך היה מקום בנסיבות העניין להסיק מסקנות דומות לעניין החיוב במזונות הקטינות. לבסוף נטען כי עיקרון טובת הילד אינו יכול כשלעצמו להקים יש מאין חובת מזונות ביחס לקטינות שהמבקש אינו אביהן הביולוגי או המאמץ.
21. המשיבות – באמצעות בא כוחן, עו”ד מ’ לוי – תומכות יתדותיהן, הן עובדתית והן משפטית, בפסקי הדין של בתי המשפט קמא, וטוענות כי אין הצדקה להתערבותו של בית המשפט העליון במקרה דנן ב”גלגול שלישי”. המשיבות סוקרות בהרחבה את הראיות והעדויות שנשמעו לפני בית המשפט לענייני משפחה ואת קביעותיו העובדתיות לגבי התנהלותו של המבקש בנוגע לקטינות. המשיבות טוענות כי נימוקיו המשפטיים השונים של בית המשפט לענייני משפחה לחיובו של המבקש במזונות הקטינות מבוססים בראש ובראשונה על התשתית העובדתית הקונקרטית שנקבעה בנוגע להתנהגותו ולמצגיו, אשר אין דרכה של ערכאת הערעור, בוודאי לא במסגרת “גלגול שלישי”, להתערב בה. המשיבות מדגישות כי בית המשפט המחוזי שב ובחן באופן קפדני את הקביעות העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה ואישרר את מסקנותיו המשפטיות. בנוסף נטען כי הקונסטרוקציה החוזית שבה נקטו בתי המשפט קמא הינה פיתוח טבעי של פסקי הדין של בית המשפט העליון בעניין סלמה ובעניין פלונית, וכי לא מדובר באנלוגיה או הרחבה מסוכנת כפי שטוען המבקש. מעל לכל, נטען כי אין מקום לאפשר למבקש לנתק באופן פתאומי ומוחלט כל קשר עם הקטינות ואגב כך להתנער מכל אחריות כלפיהן תוך התעלמות מהסתמכותה של המשיבה ומהסתמכותן של הקטינות על התנהגותו ועל מצגיו בעבר. נטען כי ממכלול הראיות עולה בבירור התחייבותו של המבקש לדאוג, למצער במישור הכלכלי, לקטינות.
דיון והכרעה
22. לאחר עיון בפסקי הדין של בתי המשפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתשובת המשיבות על נספחיהן, ולאחר שהתקיים לפנינו דיון במסגרתו השלימו הצדדים טיעוניהם, סבורני כי הבקשה מעוררת שאלה חשובה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ולפיכך מצדיקה מתן רשות ערעור. יחד עם זאת, לגופו של עניין הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור, וכך אציע לחברַי שנעשה.
23. בפתח הדברים אבקש להעיר הערה מקדימה על מנת לתחום מראש את הדיון המשפטי לגבולות ברורים. מתבונן מן הצד עשוי אולי לתהות האם הנסיבות הייחודיות של המקרה שלפנינו, ונדמה כי אין חולק שמדובר בנסיבות בלתי שגרתיות באופן יחסי, מצדיקות דיון משפטי-עקרוני ב”גלגול שלישי” בשאלות משפטיות בעלות השלכה רחבה כגון האפשרות העקרונית לחייב בן זוג במזונות ילדיו הקטינים של בן זוגו הידוע בציבור (שאינם ילדיו הביולוגיים או המאומצים של בן הזוג “הראשון”). מנגד, עשוי מתבונן (אחר) מן הצד לשאול האם אין לנצל את ההזדמנות ולערוך דיון רחב במעמדו המשפטי העקרוני של בן זוג ביחס לילדיו הקטינים של בן זוגו (שאינם ילדיו הביולוגיים או המאומצים של בן הזוג “הראשון”), אף אם הדיון העקרוני אינו נדרש לפיתרון המחלוקת הייחודית שלפנינו. שאלה זו, של היחס בין המחלוקת הספציפית לדיון המשפטי העקרוני, הינה שאלה של מדיניות שיפוטית.
מחד, סבורני כי בית המשפט אכן צריך להזהיר עצמו – כעניין של עיקרון – מכניסה לדיון תיאורטי רחב בשאלות משפטיות כלליות ועקרוניות, מקום שבו דיון כזה אינו נדרש לצורך פיתרון המחלוקת הספציפית שהובאה לפניו. מאידך, אין ספק שבית המשפט, ובוודאי בית משפט זה, נדרש לא אחת במסגרת הכרעתו במחלוקת ספציפית לקבוע קביעה משפטית עקרונית ותקדימית בעלת תחולה והשלכות פוטנציאליות רחבות שחורגות מהנסיבות הספציפיות, ואין להירתע מכך. לטעמי, הפיתרון הראוי והרצוי הינו לנקוט בדרך ביניים – על בית המשפט לפסוע בצעדים זהירים ומדודים במשעול העובדתי והמשפטי, ולקבוע קביעות משפטיות כלליות רק אם הן נדרשות לפיתרון המחלוקת הספציפית. שאלות משפטיות עקרוניות, מעניינות וחשובות ככל שיהיו, יבואו על פתרונן בבוא העת, כשהנסיבות הספציפיות יצריכו דיון והכרעה בהן.
המחלוקת שלפנינו מעוררת שאלה משפטית עקרונית בעלת השלכות פוטנציאליות רחבות, אך שורשיה נטועים עמוק בנסיבות הייחודיות. לפיכך, סבורני כי טוב נעשה אם נגדיר ונתחום בצורה ברורה מראש את השאלה המשפטית העקרונית: השאלה העקרונית שניצבת לפנינו, על רקע הנסיבות הספציפיות, הינה האם ניתן לחייב בן זוג במזונות ילדיו הקטינים של בן זוגו הידוע בציבור (שאינם ילדיו הביולוגיים או המאומצים של בן הזוג “הראשון”), מקום שבו הילדים “הובאו” לתוך התא המשפחתי בהסכמתו ובמהלך הקשר. לעומת זאת, אינני סבור שהמקרה שלפנינו מחייב לצעוד צעד נוסף במשעול המשפטי ולהכריע בשאלה המשפטית העקרונית האם ניתן לחייב בן זוג במזונות ילדיו הקטינים של בן זוגו הידוע בציבור, מקום בו אחד מבני הזוג הידועים בציבור (או שניהם) “מביא עימו” לתא המשפחתי ילדים קטינים מקשרים קודמים. מוטב להותיר את הדיון בשאלה מורכבת ומרתקת זו, לכשיגיע לפתחו של בית המשפט המקרה המתאים מבחינה עובדתית [לדיון אקדמי מקיף בשאלה זו, על כל שאלות המשנה והבעיות שהיא מעוררת, ראו מאמרן המקיף של בלכר-פריגת והקר].
24. נקודת המוצא ממנה צריך להתחיל כל דיון שעניינו מזונות קטינים הינה הוראת סעיף 3 לחוק המזונות. סעיף 3(א) לחוק המזונות קובע כי “אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה” [לסקירה ממצה של הדין הנוהג לגבי מזונות ילדים קטינים בדין העברי, הנוצרי והשרעי, ראו: דו”ח הועדה לבחינת נושא מזונות הילדים בישראל (בראשות פרופ’ פ’ שיפמן), שהוגש לשר המשפטים בחודש אוקטובר 2012, בעמ’ 33-12. לדיון מקיף בתביעת מזונות קטינים כתביעה עצמאית, ראו פסק דינו של חברי השופט י’ עמית בבג”ץ 4407/12 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים[פורסם בנבו] (7.2.2013)]. עם זאת, ככל שהדין האישי אינו מטיל על אדם חובת מזונות כלפי ילדיו הקטינים או כלפי ילדיו הקטינים של בן זוגו, אין פירושו כי הוא פטוּר מחובת מזונות קטינים. סעיף 3(ב) לחוק המזונות משלים את התמונה וקובע כי “אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה” [לדיון ביחס שבין “מסלול הדין האישי” שבסעיף 3(א) לבין “המסלול האזרחי” שבסעיף 3(ב) לחוק המזונות, ראו: ע”א 3077/90 פלונית נ’ פלוני, פ”ד מט(2) 578, 611-605 (1999)].
מקובל עלי ניתוחם של בתי המשפט קמא, אשר קבעו כי לא ניתן לחייב את המבקש במזונות ילדותיה הקטינות של המשיבה מכוח סעיף 3 לחוק המזונות. הדין האישי שחל על המבקש והמשיבה, אשר שניהם יהודים, הינו הדין העברי, ועל פיו אין המבקש חב במזונות ילדי בת זוגו שאינה נשואה לו [לדיון וסקירה מקיפים בשאלת מזונותיהם של ילדים קטינים במשפט העברי, ראו: מנשה שאוה “מזונות ילדים קטינים במשפט העברי ובמשפט הפוזיטיבי” עיוני משפט ז 316, 583 (1980)]. במילים אחרות, לא ניתן להטיל על המבקש לשלם מזונות לקטינות מכוח “מסלול הדין האישי” הקבוע בסעיף 3(א) לחוק המזונות. גם “המסלול האזרחי” הקבוע בסעיף 3(ב) לחוק המזונות אינו מאפשר להטיל על המבקש חובת מזונות לטובת ילדותיה הקטינות של המשיבה, לנוכח הפרשנות שניתנה בפסיקה למונח “בן זוג” בחוק המזונות. המונח “בן זוג” מופיע בדברי חקיקה רבים, והתשובה לשאלה האם הוא כולל רק בן זוג מנישואין או שמא גם בן זוג ידוע בציבור השתנתה עם השנים, בהתאם לפרשנותו התכליתית של החוק הרלוונטי [ראו, למשל: ע”א 2000/97 לינדורן נ’ קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פ”ד נה(1) 12 (1999) ו-ע”א 2622/01 מנהל מס שבח מקרקעין נ’ לבנון, פ”ד נז(5) 309 (2003), בהם התקבלה פרשנות מרחיבה למונח “בן זוג” ככולל גם ידוע בציבור]. עם זאת, הפרשנות המקובלת בפסיקה למונח “בן זוג” לצורך חוק המזונות הינה כי מונח זה מתייחס רק לבני זוג נשואים ולא לידועים בציבור, ולכן נקבע כי ידוע בציבור לא יכול לתבוע מבן זוגו מזונות בהתאם לחוק המזונות. לצד זאת, השתרש במהלך השנים בפסיקה הכלל כי אין מניעה לעשות שימוש בכללי “המשפט האזרחי” על מנת לחייב בני זוג בתשלום מזונות זה לזה, ככל שמדובר בבני זוג שחוק המזונות לא חל עליהם – בין אם מדובר בבני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים ובין אם מדובר בבני זוג ידועים בציבור. חיובם של בני זוג אלו במזונות הינו חיוב המבוסס על המשפט האזרחי בכלל ועל דיני החוזים בפרט [ראו: עניין פלונית בעמ’ 229-224 והאסמכתאות המופיעות שם. כמו כן, ראו: שחר ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה 92-91, 173-170 (2005) (להלן: ליפשיץ)]. הנה כי כן, מאחר שהמונח “בן זוג” בחוק המזונות אינו כולל ידוע בציבור, המשיבה אינה נחשבת לצורך סעיף 3(ב) לחוק המזונות כבת זוגו של המבקש, ולכן לא ניתן לחייבו בתשלום מזונות ילדותיה הקטינות של המשיבה לפי סעיף זה.
מכל האמור לעיל עולה כי בנסיבות העניין – לנוכח העובדה כי הקטינות אינן ילדותיו הביולוגיות או המאומצות של המבקש, ולנוכח העובדה כי המבקש והמשיבה לא נישאו זה לזו בשום שלב וחיו יחד כידועים בציבור – לא ניתן לחייב את המבקש במזונות הקטינות מכוח סעיף 3 לחוק המזונות. אלא שבניגוד לטענות המבקש, בכך לא מסתיים דיוננו.
25. כאמור, נקודת המוצא לדיון במזונות קטינים הינה הוראת סעיף 3 לחוק המזונות, אך לא מדובר בנקודת הסיום. טוען המבקש כי יש לראות את חוק המזונות כ”הסדר שלילי” בכל האמור במזונות קטינים, וכי בהיעדר מקור חובה לתשלום מזונות קטינים בחוק המזונות יש לראותו כפטוּר לחלוטין מבחינה משפטית מחובת מזונות קטינים. טענה זו דינה להידחות, בהיותה מנוגדת למגמה הברורה שעולה מפסיקתו של בית משפט זה, לפיה חוק המזונות אינו מהווה “הסדר שלילי” ואינו חוסם את בית המשפט מלפנות – במקרים בהם בני זוג אינם “נתפסים ברשתו” של הדין האישי ושל חוק המזונות, ובהינתן תשתית עובדתית מבוססת – אל המשפט האזרחי בכלל ואל דיני החוזים בפרט, כמקור לביסוס חובת מזונות. הרציונאל המרכזי שעליו ביסס בית משפט זה את האפשרות העקרונית להטיל על אדם חיוב במזונות, במקרים בהם לא קמה חובה מכוח הדין האישי או חוק המזונות, הינו רעיון ההסכמה מכללא.
השימוש העיקרי ברעיון ההסכמה מכללא נעשה בפסיקה במסגרת הדיון באפשרות לחייב בני הזוג בתשלום מזונות זה לזה, בהקשר של מערכות יחסים זוגיות ש”חורגות” מהמודל “הקלאסי” של נישואין על פי הדין האישי – כגון מערכות יחסים בין בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים, או בין בני זוג שלא נישאו כלל וחיו כידועים בציבור [ראו: סקירת הפסיקה בעמ’ 229-227 לפסק דינו של הנשיא א’ ברק בעניין פלונית; ע”א 805/82 ורסנו נ’ כהן, פ”ד לו(1) 529 (1983). ראו גם: סקירת הפסיקה אצל ליפשיץ בעמ’ 91, בהערת שוליים 80].
רעיון ההסכמה מכללא לא שימש את בתי המשפט רק לחיוב אדם במזונות בן זוגו, אלא שימש במקרה אחד שנדון בבית המשפט העליון גם לחיוב בן זוג במזונות ילדתה הקטינה של בת זוגו (שאינה ילדתו הביולוגית או המאומצת של בן הזוג), מקום שבו הילדה “הובאה” לתוך התא המשפחתי במהלך הקשר בהסכמתו של בן הזוג. בעניין סלמה נדון עניינם של בני זוג נשואים שבמשך שנים לא הצליחו בניסיונותיהם להביא ילדים לעולם. בשלב מסוים, לאחר שבני הזוג עברו בדיקות רפואיות וקיבלו חוות דעת רפואית לפיה אין כמעט סיכוי לכניסה להיריון מקיום יחסי מין ביניהם, פנתה בת הזוג – בהסכמת בן זוגה (בעלה) – לטיפול בהפריה מלאכותית מתרומת זרע אנונימית. בחלוף שנה הצליח הטיפול, ונולדה לבת הזוג ילדה שמבחינה ביולוגית לא הייתה ילדתו של בן הזוג אלא של התורם האנונימי. כמו כן, בן הזוג לא אימץ את הבת שנולדה. כעבור שנה נוספת התגלעו בין בני הזוג מחלוקות, ובסופו של יום הם נפרדו. בת הזוג תבעה מבן הזוג מזונות עבור הקטינה. טענת ההגנה של בן הזוג, כי בהיעדר אימוץ או קשר ביולוגי בינו לבין הקטינה הרי שהוא לא מחויב בתשלום מזונות מכוח הדין האישי או מכוח חוק המזונות, התקבלה. אף על פי כן חויב בן הזוג בתשלום מזונות לקטינה, ונקבע כי יש מקום לחייבו בתשלום מזונות לילדתה הקטינה של אשתו מכוח הסכמתו לטיפול ההפריה המלאכותית שעברה בת זוגו אשר בסופו צורף אדם נוסף למשפחתו. בית המשפט העליון אישר את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש לראות את הסכמתו של בן הזוג לטיפול ההפריה המלאכותית ככוללת התחייבות מכללא, הן כלפי בת זוגו והן כלפי הקטין, לפרנס ולזון את הקטין שייוולד כתוצאה מאותה הפריה, כדרך שחייב אב לזון את ילדו, וכי “כל מסקנה אחרת תביא לתוצאה שהדעת וההיגיון אינם סובלים אותה” [עניין סלמה בעמ’ 782]. כמו כן, נדחו טענותיו של בן הזוג כי לא נכרת הסכם בעל תוקף על פי הדין העברי או על פי דיני החוזים, ונקבע כי עיקרון חופש הצורה הקבוע בסעיף 23 לחוק החוזים מאפשר לכרות חוזה כזה בכל צורה שהיא [שם בעמ’ 784].
יוער כי בתמ”ש 10681/99, [פורסם בנבו] עליו התבסס המבקש בחלק מטענותיו בבתי המשפט קמא, דן בית המשפט לענייני משפחה בירושלים בתביעה דומה בנסיבותיה לתביעה שנדונה בעניין סלמה, והגיע לתוצאה הפוכה. גם באותו עניין דובר על בני זוג שהתגוררו יחד מספר שנים (אם כי לא נישאו זה לזה אלא חיו כידועים בציבור), וגם שם עברה האישה – בהסכמת בן זוגה, ולאחר שניסיונות בני הזוג להיכנס להיריון מקיום יחסי מין ביניהם כשלו – טיפולי הפריה מלאכותית שבסופם נולד לה ילד. למרות הסכמתו של בן הזוג להפריה המלאכותית, ולמרות סממנים נוספים שהעידו על הסכמתו ורצונו לשמש כאב לילד, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי דין התביעה להידחות, בעיקר על רקע התנהלותה של האישה שסירבה לכל ניסיון של בן הזוג ליצור קשר משפטי פורמאלי בינו לבין הילד ופעלה לסיכול יחסיו הטובים של בן הזוג עם הילד. מבלי להידרש לטענותיו של המבקש בדבר הדומה והשונה שבין פסק הדין בעניין סלמה ופסק הדין בתמ”ש 10681/99 [פורסם בנבו] לבין פסקי הדין בעניינו של המבקש בבתי המשפט קמא, די לציין בשלב זה כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתמ”ש 10681/99 הינו ללא ספק יישום של הלכת סלמה, וכי דחיית התביעה בתמ”ש 10681/99 הינה דחייה לגופו של עניין, על יסוד התשתית העובדתית הקונקרטית שהתבררה לפני בית המשפט, וככזו היא אינה סותרת את ההלכה שנקבעה בעניין סלמה.
26. בשלב זה ניתן לערוך סיכום ביניים של הכללים הנוגעים למזונות קטינים. “דרך המלך” לקביעה אם יש לחייב אדם במזונות ילדיו הקטינים או ילדיו הקטינים של בן זוגו הינה הדרך הקבועה בחוק המזונות – תחילה בהתאם ל”מסלול הדין האישי” שחל על אותו אדם (סעיף 3(א) לחוק המזונות), ולאחר מכן, ככל שהדין האישי אינו מטיל חובת מזונות או שלא חל עליו דין אישי, בהתאם ל”מסלול האזרחי” שבחוק (סעיף 3(ב) לחוק המזונות). אין חולק כי בדרך זו פוסעים בני זוג שניתן להגדירם כ”מודל הקלאסי”: גבר ואישה שנישאו על פי הדין האישי שחל עליהם ושילדיהם קשורים לשניהם בקשר ביולוגי או בקשר של אימוץ.
עם זאת, אין ספק שכיום “המודל הקלאסי” אינו המודל היחיד לתא משפחתי, ונפוצים כיום תאים משפחתיים מגוונים שהדין האישי אינו מכיר בהם ושלא תמיד ייתפסו ב”רשתו” של חוק המזונות, כגון: נישואין אזרחיים, ידועים בציבור, ידועים בציבור בני אותו מין. כמו כן, ראוי לציין בהקשר זה את מערכות היחסים שניתן לכנותן בשם הכללי “פרק ב'” אשר במסגרתן נבנה תא משפחתי (בין אם בדרך של נישואין, ובין אם בדרך של ידועים בציבור) בעל מאפיינים מעורבים, כשלכל אחד מבני הזוג ילדים ממערכות יחסים קודמות ולעיתים גם ילדים משותפים ממערכת היחסים הנוכחית. לנוכח קיומם של תאים משפחתיים “אלטרנטיביים”, אשר כאמור הולכים ונעשים נפוצים יותר, נקבע בפסיקתו של בית משפט זה במרוצת השנים כי חוק המזונות אינו מהווה “הסדר שלילי” ואינו מונע מבית המשפט מלפנות אל עקרונות המשפט האזרחי בכלל ואל דיני החוזים בפרט, כמקור נוסף לביסוס חובת מזונות לצד חוק המזונות. קביעה זו בפסיקה נובעת מההבנה שבתי המשפט לענייני משפחה נדרשים ליתן מענה ראוי גם לסכסוכים שמקורם בתאים המשפחתיים “האלטרנטיביים” אשר אינם נתפסים ב”רשתו” של הדין האישי ושל חוק המזונות. במקרים אלו הרציונאל המרכזי הינו רציונאל הסכמי – בין אם הסכם מפורש, ובין אם, בהינתן תשתית עובדתית מבוססת, הסכם מכללא.
27. בטרם אחזור לנסיבות הספציפיות של המקרה שלפנינו, יש להתייחס למספר טענות משפטיות ועקרוניות שמעלה המבקש לפנינו:
(א) נשאלת השאלה האם יש להבחין הבחנה עקרונית, כפי שטוען המבקש, בין הסכמתו של אדם לאימוץ קטין על ידי בן זוגו במהלך הקשר (כפי שהתרחש במקרה שלפנינו), לבין הסכמתו של אדם להפרייה מלאכותית של בת זוגו מתורם זרע אנונימי במהלך הקשר (כפי שהתרחש בעניין סלמה)? סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. מכיוון שאנו מצויים ב”סביבה הסכמית”, איני מוצא כל טעם בהבחנה זו. בשני המקרים מדובר בהסכמה “לצרף” ילד קטין לתא הזוגי במהלך הקשר, שקשור בקשר ביולוגי או בקשר של אימוץ רק לאחד מבני הזוג, בין אם “מקורו” של הילד בהפרייה מלאכותית מתרומת זרע אנונימית ובין אם “מקורו” באימוץ, להבדיל ממצב שבו אחד מבני הזוג (או שניהם) מגיע למערכת היחסים הנוכחית עם ילדים קטינים ממערכת יחסים קודמת. איני מוצא כל נפקות – לצורך המענה על השאלה האם הסכמת בן הזוג השני (שאינו קשור לקטין בקשר ביולוגי או בקשר של אימוץ) למהלך כזה מקימה בנסיבות ספציפיות חובת מזונות – לשאלה מה “מקור” הילד הקטין. זאת ועוד, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי בשני המקרים ישנם מאפיינים דומים נוספים: מדובר ב”צירוף” ילדים קטינים שגילם צעיר מאד, עוד לפני שהתקשרו נפשית להורים אחרים, ובנוסף מדובר בסיטואציה שבה ההורים הביולוגיים של הקטין אינם בתמונה ואינם “מתחרים” עם ההורה המאמץ או עם בן זוגו על התפקיד ההורי.
(ב) טוען המבקש כי פסקי דינם של בתי המשפט קמא בעניין שלפנינו סותרים במישור העקרוני את פסק דינו של בית משפט זה בעניין יהוד, שבו נקבע כי הדין הישראלי אינו מכיר בקונסטרוקציה של “אימוץ בפועל” כמקנה זכויות לילד “המאומץ” כלפי “המאמץ בפועל”. אין בידי לקבל טענה זו. עיון בפסק הדין בעניין יהוד מעלה כי המבקש לא דק פורתא בקביעתו של בית משפט זה שם. בעניין יהוד אכן נקבע שלא די ב”אימוץ בפועל” על מנת להקנות לילד “המאומץ” זכויות ירושה כלפי ה”מאמץ בפועל” מכיוון שמדובר ביצירת מעמד (סטאטוס) כלפי כולי עלמא. עם זאת, בפסק הדין מצוטטים בהסכמה דבריו של פרופ’ שיפמן [פנחס שיפמן דיני משפחה בישראל 94 (1989)] כי יש להבחין בין זכות הירושה “שיסודה איננו בהכרח סוציאלי” לבין “טובות הנאה, שמטרתן היא סוציאלית במהותה, והדגש שבהן הוא על התלות הממשית בין אדם לבין משפחתו”. נקבע כי לגבי אלה “יקיף המושג ‘ילד’ גם ילד שלא אומץ באורח פורמלי. הרחבה זו תופסת זכויות, כגון מזונות מן העזבון ודיירות בדירת המגורים, זכויות המכוונות לספק צרכי-מינימום של הילד” [עניין יהוד בעמ’ 876]. הנה כי כן, אין בפסק דינו של בית משפט זה בעניין יהוד כדי לשלול עקרונית את האפשרות להכיר, מכוח המשפט האזרחי בכלל ומכוח דיני החוזים בפרט, בנסיבות הייחודיות של המקרה שלפנינו בזכותן של הקטינות למזונות מהמבקש שלא אימץ אותן פורמאלית אך הסכים לאימוצן על ידי המשיבה במהלך הקשר ביניהם. יודגש כי לצורך קביעה זו איני סבור שצריך להידרש לשאלה האם ניתן להגדיר את המבקש כ”מאמץ בפועל” של הקטינות, הגדרה שמעוררת קשיים משפטיים ניכרים, אלא די לבחון את יחסיו עם המשיבה ועם הקטינות בהתאם למשפט האזרחי ולדיני החוזים.
(ג) שאלה נוספת שעולה מבין טענות המבקש הינה האם יש להבחין הבחנה עקרונית בין בני זוג נשואים לבין בני זוג שיכלו להינשא (על פי הדין האישי שחל עליהם) אך בחרו לחיות כידועים בציבור, לצורך הדיון באפשרות לחייב אדם במזונות ילדו הקטין של בן זוגו על בסיס הסכמתו לצירוף הקטין לתא המשפחתי במהלך הקשר? סבורני כי גם על שאלה זו יש להשיב בשלילה. אכן, יש מקום להניח כהנחת מוצא לגבי בני זוג שבוחרים לחיות יחד כידועים בציבור מבלי להינשא – כפי שבחרו המבקש והמשיבה שלפנינו – כי לכל אחד מהם נתונה חירות מלאה לסיים בכל עת את הקשר ללא צורך להצדיק בדיעבד במסגרת הליך משפטי את הפירוד. עם זאת, בפסיקה נקבע כי חירות זו אין פירושה כי לא יתבצע בעקבות הפירוד איזון כלכלי בין בני הזוג, לרבות איזון בדמות תשלום מזונות משקמים לתקופה מסוימת, בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל מקרה ומקרה. קביעה זו יפה, בשינויים המחויבים, גם בנוגע למזונות קטינים. איני מוצא כל מקום להבחין הבחנה עקרונית וא-פריורית, ללא תלות בנסיבות הספציפיות, בין האפשרות להטיל על ידוע בציבור חובת מזונות כלפי בן זוגו, לרבות מזונות משקמים לאחר הפירוד, לבין האפשרות להטיל על ידוע בציבור חובת מזונות כלפי ילדו הקטין של בן זוגו ש”צורף” לתא המשפחתי במהלך הקשר. החירות שנתונה לידועים בציבור לסיים את הקשר בכל עת אין פירושה היעדר מוחלט של חובות כלפי בן הזוג, ובנסיבות המתאימות גם חובות כלפי ילדיו הקטינים של בן הזוג. זאת ועוד, ייתכן שיש דווקא טעם טוב להטיל על הידוע בציבור חובת מזונות לאחר הפירוד כלפי ילדיו הקטינים של בן זוגו ש”הצטרפו” לתא המשפחתי במהלך הקשר, גם בנסיבות שבהן אין הצדקה להטיל עליו חובת תשלום מזונות משקמים לבן זוגו לאחר הפירוד (כפי שעשו בתי המשפט קמא במקרה דנן), בהינתן כי לילדיו הקטינים של בן הזוג לא ניתנה אפשרות “הבחירה” לאיזה תא משפחתי להיוולד או להצטרף במסגרת אימוץ. במילים אחרות, יש להיזהר מלגזור מבחירתם של בני זוג לחיות כידועים בציבור, למרות שיש באפשרותם להינשא על פי הדין האישי, מסקנות שליליות גורפות בנוגע לחובותיהם כלפי ילדיהם הקטינים של בני זוגם, מקום בו אלו “הצטרפו” לתא המשפחתי במהלך הקשר. ההכרעה צריכה להיעשות בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו, ואין מקום לקביעות א-פריוריות וגורפות.
(ד) טענה נוספת של המבקש אשר ראויה להתייחסות הינה טענתו כי פסקי הדין של בתי המשפט קמא חייבו אותו במזונות על יסוד קונסטרוקציה חוזית, על אף שבין הצדדים לא נכרת “חוזה” שמקיים את יסודות המסוימות וגמירת הדעת ושתוכנו, תנאיו וגבולותיו של “החוזה” אינם ידועים. טענה זו כוללת רובד עובדתי (אליו אתייחס בהמשך) ורובד משפטי. בשלב זה ניתן לקבוע כי ברובד המשפטי דינה של הטענה להידחות. סעיף 23 לחוק החוזים קובע את עיקרון חופש הצורה בדיני החוזים, ובמסגרתו נקבע כי חוזה יכול להיעשות בעל פה, בכתב או בכל צורה אחרת, זולת אם הייתה צורה כלשהי תנאי לתוקפו על פי חוק. אין חולק כי חוזה למזונות או לתמיכה אינו חוזה שנקבעה לגביו בחוק צורה כלשהי כתנאי לתוקפו. לפיכך, מדובר בחוזה שעליו ניתן ללמוד, כעיקרון, מהתנהגות הצדדים המביעה הסכמה מכללא. אכן, חוזים שמבוססים על הסכמה מכללא הנלמדת מהתנהגותם של צדדים לאורך זמן חשופים באופן אינהרנטי לטענות הגנה בדבר היעדר מסוימות, ומטבע הדברים מוטל על הצד הטוען לכריתתו של חוזה בדרך של התנהגות הנטל לשכנע ולהוכיח מהם תנאיו ותוכנו של החוזה. יחד עם זאת, בוודאי שאין הצדקה לקביעה שחוזה כזה הינו באופן כללי ואינהרנטי נעדר מסוימות. גם כאן מדובר בשאלה שהתשובה עליה איננה כללית ועקרונית, אלא נגזרת מהעובדות הספציפיות – במקרים מסוימים ניתן יהיה להסיק מהתנהגותם של הצדדים על הסכמה מכללא ליטול התחייבויות מסוימות זה כלפי זה, ובמקרים אחרים לא ניתן יהיה להסיק זאת.
אשר לחוזה מזונות שנכרת בהתנהגות, דהיינו הסכמתו של אדם לזון את בן זוגו או את ילדו הקטין הנלמדת מהתנהגותו לאורך הזמן; יסוד המסוימות מתמצה בעצם ההסכמה (הסכמה מפורשת או הסכמה מכללא) לזון את בן הזוג או הקטין [ראו והשוו: פסקי הדין שנסקרו בפסקה 15 בעמ’ 227 בעניין פלונית ודברי הנשיא א’ ברק בפסקה 18 בעמ’ 229 שם; עניין סלמה בפסקה 5 בעמ’ 783-783]. אשר לשאלת גובה המזונות ולשאלה האם מזונות קטינים ישולמו לתקופה מוגבלת (בדומה למזונות משקמים לבת הזוג הידועה בציבור) – אלה שאלות שחורגות מיסוד המסוימות, ובהיעדר הסכמה מפורשת של הצדדים לגבי פרטים אלו רשאי בית המשפט להשלימם, בשים לב לנסיבות הספציפיות ועל פי הנוהג המקובל בחוזים מסוג זה, בהתאם למנגנון ההשלמה הקבוע בסעיף 26 לחוק החוזים ובדרך של היקש מהמנגנון הקבוע בסעיף 6 לחוק המזונות.
(ה) לבסוף, אבקש להתייחס לטענת המבקש כי השימוש שעשו בתי המשפט קמא בעיקרון טובת הילד אינו ראוי, וכי אין בעיקרון זה כשלעצמו כדי להטיל על אדם חובת מזונות כלפי ילדיו הקטינים של בן זוגו הידוע בציבור. אכן, השאלה האם ראוי שבית המשפט ישתמש בעיקרון טובת הילד על מנת לחייב אדם במזונות ילדיו הקטינים של בן זוגו בנסיבות כאלה הינה שאלה נכבדה ומורכבת. עם זאת, סבורני כי ניתן להותיר את ההכרעה בשאלה זו בצריך עיון, ובנקודה זו מקובלת עלי הערתה של השופטת י’ וילנר בבית המשפט המחוזי, שציינה כי חיובו של המבקש במזונות הקטינות בנימוק של טובת הילד “אינו נקי מספקות”, אך ניתן להותירו בצריך עיון לנוכח יתר הנימוקים שפורטו בפסק הדין שדי בהם כדי לחייב את המבקש במזונות הקטינות.
28. עתה לטענותיו העובדתיות של המבקש לפנינו. מעבר לטענותיו המשפטיות הכלליות של המבקש, שנדונו ונדחו בפסקאות 27-25 לעיל, שב המבקש וטען לפנינו טענות עובדתיות שונות כנגד ממצאיהם העובדתיים של בתי המשפט קמא, בניסיון לשכנענו כי לא הייתה הצדקה לקבוע בנסיבות הספציפיות של העניין שהתנהגותו מצדיקה חיובו במזונות מכוח קונסטרוקציה חוזית. בין היתר, נטען שוב: כי המבקש סירב למן הרגע הראשון לאמץ את הקטינות ועמד בסירובו לאורך כל הדרך; כי שיתוף הפעולה של המבקש עם המשיבה בהליכי האימוץ בארץ ובחו”ל – לרבות השתתפותו הפעילה בסדנאות, אבחונים ונסיעות – נעשה תוך הסכמה ברורה בינו לבינה כי היא נושאת באחריות המלאה שנובעת מהאימוץ; וכי אין לראות בחתימת המבקש על מסמך “התחייבות לאפוטרופסות” כהסכמה מכללא לזון את הקטינות לאחר הפירוד מהמשיבה. בנוסף נטען כי קיימת סתירה בין הדיון שערך בית המשפט לענייני משפחה בתביעת המשיבה לשיתוף ספציפי בבית בקיבוץ, שבסופו הגיע למסקנה כי יש לייחס משקל ניכר לבחירת הצדדים שלא להינשא זה לזו ולשמור על הפרדה רכושית, לבין הדיון שערך בית המשפט בתביעת המשיבה לתשלום מזונות הקטינות, שבסופו הגיע למסקנה הפוכה.
דין טענות אלה להידחות.
הדיון לפנינו הינו דיון ב”גלגול שלישי” לאחר מתן רשות ערעור. תכליתו של דיון כזה הינה לקיים דיון משפטי ועקרוני בקביעות המשפטיות של בתי המשפט קמא, ככל שאלה חורגות מעניינם של הצדדים הספציפיים ומעוררות שאלה בעלת חשיבות ציבורית-עקרונית [ראו: ר”ע 103/82 חניון חיפה בע”מ נ’ מצת אור (הדר חיפה) בע”מ, פ”ד לו(3) 123 (1982)]. ככלל, תכליתו של דיון כזה אינה בחינה מחודשת של הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית ושנבחנו בשנית ואושרו על ידי ערכאת הערעור. זאת ועוד, הכלל הידוע והמושרש היטב בפסיקתו של בית משפט זה הינו כי התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנקבעו בערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים וקיצוניים, בהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין או כשהדברים אינם מבוססים על פניהם [ראו, למשל: ע”א 3601/96 בראשי נ’ עזבון המנוח בראשי ז”ל, פ”ד נב(2) 582, 594 (1998)]. בהמשך לכך, נקבע לא אחת כי בית משפט זה ינהג בזהירות כפולה ומכופלת במסגרת בקשת רשות ערעור ב”גלגול שלישי”, ולא יתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ועברו בשנית תחת עיניה הבוחנות של ערכאת הערעור, אלא במקרים חריגים שבחריגים [ראו, למשל: בע”מ 3610/12 פלונית נ’ פלוני [פורסם בנבו] (10.6.2010) בפסקה 12; בע”מ 76/12 פלונית נ’ פלוני [פורסם בנבו] (16.2.2012) בפסקה 12; רע”א 3583/11 חג’ יחיא נ’ המיסיה הדתית הרוסית [פורסם בנבו] (11.7.2011), בפסקה 5].
המקרה שלפנינו אינו מן המקרים החריגים שבחריגים שמצדיקים התערבות כלשהי בממצאים העובדתיים אשר נקבעו בבית המשפט לענייני משפחה ואשר נבדקו ואושרו בבית המשפט המחוזי. נהפוך הוא, פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הינו פסק דין סדור ומנומק, המבוסס בראש ובראשונה על ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שנקבעו לאחר שמיעת עדויותיהם של המבקש והמשיבה ועדויותיהם של צדדים שלישיים. לא בכדי פירטתי בפסקה 12 לעיל (ובמיוחד בפסקאות 12(ב) ו-12(ג) לעיל) את עיקרי קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין זה, ואיני רואה צורך לחזור על הדברים בשנית. די לומר כי לפני בית המשפט לענייני משפחה נפרשה תשתית עובדתית רחבת היקף, ונשמעו עדים רבים שהעידו על מערכת היחסים שבין המבקש לבין המשיבה ובין המבקש לבין הקטינות. מלבד עדויותיהם של המבקש והמשיבה, העידו בני משפחה של בני הזוג וצדדים שלישיים (לרבות עדויתיהן של מנהלות הסדנה להורים מאמצים בה השתתפו המבקש והמשיבה ועדותה של המאבחנת שערכה לבני הזוג אבחנה מקצועית במסגרת הליכי האימוץ). מן העדויות השונות ניתן ללמוד על התנהגותו ומצגיו של המבקש במסגרת הליכי האימוץ ולאחריהם, על אופי מערכת היחסים בין המבקש לבין הקטינות ועל מצגיו כלפי הסביבה ביחס לקטינות מעת הגעתן ארצה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מהעדויות והראיות עולה “שוב ושוב כי הנתבע [המבקש] תרם תרומה מלאה להליכי האימוץ בחו”ל, הן בפן הכלכלי והן בפן הנפשי; לטעמי, הרושם העולה כי עד פרוץ הסכסוך ראה עצמו הנתבע [המבקש] כאבי הקטינות לכל דבר ועניין”. בית המשפט סקר באריכות וביסודיות את העדויות השונות שנשמעו לפניו [לפירוט ראו: פסקה 88 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה], וקבע לבסוף כי מהעדויות עולה בבירור שהמבקש נטל “חלק פעיל, ממשי, מהותי בהליך האימוץ. אין המדובר ב’צופה מן הצד’ אלא לכל הפחות בבן זוג תומך, מלווה, אשר התנהגותו משדרת יכולת התובעת [המשיבה] להסתמך עליו כאב” (ההדגשה במקור, י.ד). עוד נקבע, על בסיס עדויות בני משפחתו של המבקש, כי מעת שהובאו הקטינות ארצה ראתה משפחת המבקש את המבקש כאבי הקטינות לכל דבר ועניין. בנוסף נקבע כי ניסיונו של המבקש להציג בדיעבד את הדברים אחרת ולבצע הפרדה בינו לבין המשיבה ביחס לקטינות הינו ניסיון מלאכותי.
זאת ועוד, בית המשפט המחוזי שב ובחן באופן מדוקדק את קביעותיו העובדתיות והמשפטיות של בית המשפט לענייני משפחה, ולא מצא לנכון להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידיו. עיקרי הדברים פורטו בפסקה 17 לעיל, ואין צורך לחזור עליהם בשנית [לפירוט ראו: פסקאות 47-45 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי].
לפיכך, בשים לב לכך שמצויים אנו בדיון ב”גלגול שלישי” ובשים לב לכך שהתשתית העובדתית שעליה התבססו בתי המשפט קמא הינה מקיפה ביותר ובוודאי אינה מתמצה במלחמת גרסאות של המבקש והמשיבה (“מילה כנגד מילה”), סבורני כי המקרה שלפנינו אינו מקרה חריג שמצדיק לבחון מחדש (או שמא ייאמר “לפתוח מחדש”) את הממצאים העובדתיים שנקבעו בבתי המשפט קמא.
29. לבסוף, נותר לבחון האם קביעותיו המשפטיות של בית המשפט לענייני משפחה (שאושרו על ידי בית המשפט המחוזי) נתמכות בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו, או שמא יש מקום להתערבותנו בהן.
ראשית, לנוכח קביעותיי בפסקאות 27-23 לעיל כי בית המשפט רשאי על פי הדין הקיים, במישור המשפטי-עקרוני, לחייב אדם במזונות ילדיו הקטינים של בן זוגו הידוע בציבור (שאינם ילדיו הביולוגיים או המאומצים של בן הזוג “הראשון”) מכוח קונסטרוקציה חוזית אם הנסיבות הספציפיות מצדיקות זאת, הופכת השאלה שמעלה המבקש – האם היה מקום לחייבו במזונות ילדותיה הקטינות של המשיבה בנסיבות הספציפיות של המקרה שלפנינו – לשאלה ספציפית של יישום הכלל המשפטי על תשתית עובדתית ספציפית. כידוע, עצם השאלה האם הדין הקיים יושם כראוי על עובדותיו של המקרה הספציפי אינה מצדיקה כשלעצמה דיון ב”גלגול שלישי”, אף אם ייתכן שמדובר ביישום שגוי של הדין במקרה ספציפי [ראו, למשל: רע”א 385/93 בית נח – בית החלמה מזור בע”מ נ’ מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ”ד מז(3) 221 (1993); רע”א 8841/12 מיטבחי מילניום בע”מ נ’ ש. אנפה בע”מ [פורסם בנבו] (30.1.2013)].
שנית, ולגופו של עניין, איני סבור שנפלה כל טעות בפסקי דינם של בתי המשפט קמא ביישומו של הדין על נסיבותיו הספציפיות של המקרה שלפנינו. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מדובר במקרה יוצא דופן בנסיבותיו ובהיקף ההסתמכות שיצרה התנהגות המבקש, אשר מצדיק להטיל על המבקש חיוב במזונות הקטינות. בית המשפט ציין כי לא בכל תיק ניתן יהיה “לבוּר ולהקים קונסטרוקציה חוזית”, אך הדגיש כי הנסיבות יוצאות הדופן של המקרה דנן מצדיקות זאת. מעבר להתנהגותו של המבקש, הדגיש בית המשפט את “צידה השני של המשוואה” – גילן הרך של הקטינות במועד “צירופן” לתא המשפחתי, את העובדה שהובאו מארץ זרה בה חוו תלישוּת בעבר על ידי מסירתן לאימוץ, את היעדר ה”אלטרנטיבה” ההורית לקטינות, את העובדה שהן ראו במבקש אב ושהמבקש ובני משפחתו ראו בהן את בנותיו. קביעות אלה אושרו בערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי, ולא מצאתי בהן טעות כלשהי שמצדיקה התערבותנו. זאת ועוד, בתי המשפט קמא פסעו בזהירות ובמתינות במשעול המשפטי, והדגישו שוב ושוב שהקביעה המשפטית בדבר חיובו של המבקש במזונות הקטינות אינה נעשית כלאחר יד אלא הינה תוצאה של הנסיבות הייחודיות של המקרה שלפנינו. סבורני כי גישה זהירה ומתונה זו הינה נכונה וראויה, וכך גם התוצאה במקרה שלפנינו.
זאת ועוד, סבורני כי קביעתם האופרטיבית של בתי המשפט קמא לעניין גובה המזונות – חיובו של המבקש במזונות בשיעור המינימאלי הנהוג בבתי המשפט לענייני משפחה לכיסוי הצרכים ההכרחיים של הקטינות – הינה קביעה סבירה אשר עולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב ואשר מאזנת היטב בין האינטרסים השונים בנסיבות העניין (ושוב אציין כי ראוי בנקודה זו ללמוד, על דרך ההיקש, מהמנגנון שנקבע בסעיף 6 לחוק המזונות).
מכל האמור לעיל עולה כי איני מוצא הצדקה להתערבותנו בפסקי דינם של בתי המשפט קמא.
30. בטרם סיום, אחזור ואדגיש כי איני מוצא לנכון לדון במסגרת המקרה שלפנינו בשאלה האם ראוי שבית המשפט ישתמש בעיקרון טובת הילד על מנת לחייב אדם במזונות ילדיו הקטינים של בן זוגו ש”הצטרף” לתא המשפחתי במהלך הקשר. מדובר בשאלה מורכבת שניתן להותיר את ההכרעה בה לעת זאת בצריך עיון, לנוכח קביעתי כי בנסיבות העניין די בנימוקים האחרים שפורטו בפסקי דינם של בתי המשפט קמא כדי לחייב את המבקש במזונות הקטינות.
בנוסף אחזור ואדגיש כי פסק דין זה אינו עוסק בשאלה האם ניתן להקים קונסטרוקציה חוזית (או אחרת) לחיוב בן זוג במזונות ילדיו הקטינים של בן זוגו הידוע בציבור, מקום בו אחד מבני הזוג הידועים בציבור (או שניהם) “מביא עימו” לתא המשפחתי ילדים קטינים מקשרים קודמים. שאלה זו אינה מתעוררת מבחינה עובדתית בעניין שלפנינו, ועל אף שמדובר בשאלה מורכבת ומרתקת ראוי להותירה לדיון בעתיד, לכשיגיע לפתחו של בית המשפט המקרה המתאים מבחינה עובדתית.
31. בטרם סיום אבקש להעיר הערה קצרה במישור הפרטני ובמבט צופה פני עתיד. אם יקבלו חברַי את מסקנתי, יעלה פסק דיננו בקנה אחד עם פסקי הדין שניתנו בבתי המשפט קמא כך שחיובו של המבקש בתשלום מזונות הקטינות ייוותר על כנו, על אף שאין בינו לבין הקטינות קשר ביולוגי או קשר של אימוץ, ועל אף שהמבקש ניתק את הקשר עם הקטינות בשנים האחרונות. בכך נוצר מצב בלתי שגרתי – על המבקש מוטלת חובה מבלי שיש לצידה זכות. אלא שמצב זה אינו מחויב המציאות, והמפתח לשינויו מצוי בעיקר בידיו של המבקש. היטיב לנסח זאת בית המשפט לענייני משפחה (השופט נ’ סילמן), בציינו בשולי פסק דינו כדלקמן:
“יקום השואל ויתהה – כיצד זה חב האב מבלי זכות לצד החובה?? ועל כך נשיב – אדרבא ייטול הזכות! מהלך כל ההליך עתרה האם לחידוש הקשר בין הבנות והאב; מהלך כל ההליך ההינה האם לעשות הניתן על מנת לחדש הקשר; לשווא – המצג לצורכי ההליך הוא שהכתיב הנתק הנורא שנוצר, וכעת לתקן השבור, קשה מאד. בפני ערכאה זו תם ההליך בפס”ד זה; שמא עם סיום ההליך, ישוב הנתבע לשמש כאב, ותהין האם לפתוח הפתח לחידוש הקשר; אבהיר כבר כעת – אם יתחייב הנתבע לנהוג כאב ראוי, זכויותיו תעמודנה לו; אלא שאם יתנער מהן, לא יהיה בכך לפטרו מחובותיו”
אין לי אלא להצטרף לדברים אלו, וכל מילה נוספת מיותרת. אביע גם אני תקווה שעם מתן פסק דיננו, ועל אף חלוף הזמן הרב, יחדש המבקש את הקשר עם הקטינות. עם זאת יובהר, למען הסר ספק, כי חיובו של המבקש במזונות הקטינות יוותר על כנו כך או כך, והוא אינו מותנה בשינוי דעתו ובחידוש הקשר עם הקטינות.
32. סוף דבר; אציע לחברַי לדחות את הערעור ולהשית על המבקש את הוצאות המשיבה והקטינות בערעור דנן בסך של 30,000 ש”ח.
ש ו פ ט
השופט י’ עמית:
אני מסכים.
פסקת הסיום של חברי השופט דנציגר, מדגימה לטעמי את נכונות התוצאה אליה הגיעו בתי משפט קמא. נניח כי המקרה היה הפוך, והאם הייתה מעוניינת לנתק את המבקש מהבנות, בטענה כי אין לו כל חלק ונחלה בגידולן, במשמורתן ובחינוכן, ומשכך, אין לו זכות למשמורת או להסדרי ראיה. קשה להלום כי בית המשפט היה רואה את המבקש כאדם זר לבנות, כמי שאין לו כל זכות לגביהן, למרות שעוד קודם להבאתן של הבנות לארץ ומשך כל השנים לאחר מכן נהג כאביהן לכל דבר ועניין, הן בביתו פנימה והן כלפי חוץ. זכות זו שוברה עמה, בדמות חובתו של המבקש לזון את הבנות. דומני, כי זו התוצאה המתחייבת, לא רק בהיבט ההסכמי של דיני החוזים, אלא גם משיקולי צדק.
החקיקה והפסיקה השוותה במישורים רבים ושונים את מעמדם של ידועים בציבור למעמדם של נשואים, הן ביחסים בינם לבין עצמם והן ביחסים כלפי חוץ, ואזכיר אך מקצת הנושאים: מזונות אזרחיים, החלת חזקת השיתוף, זכויות ירושה, גמלאות, קצבאות ותגמולים שונים, דיירות מוגנת ועוד. דווקא בשל השלכות אלה, נדרשת מידה של זהירות בבואנו לקבוע אם בני זוג עונים להגדרת ידועים בציבור, שלא נימצֵא מחילים עליהם נורמות של בני זוג נשואים, מבלי שנתכוונו לכך. אך שעה שמצאנו כי בני זוג עונים להגדרה זו – ובענייננו אין חולק על כך שהמבקש והמשיבה היו ידועים בציבור – נכנסות לפעולה אותן נפקויות ונורמות שהחקיקה והפסיקה החילה על ידועים בציבור. ברגיל, בחינת מערך הזכויות והחובות בין ידועים בציבור צריכה להיעשות באספקלריה של דיני החוזים, אך בנסיבות מסוימות, לצד ההיבט ההסכמי, ניתן ליישם גם תפיסה נורמטיבית, לפיה יש ליתן משקל גם לשיקולי צדק. העובדות עליהן עמד חברי השופט דנציגר מלמדות, כי דפוסי ההתנהגות של המבקש והמשיבה היו כשל הורים משותפים לשתי הבנות לכל דבר ועניין, ומכאן כי יש ליתן משקל גם לשיקולי הסתמכות וצדק.
ש ו פ ט
השופט צ’ זילברטל:
אני מסכים לפסק דינו המקיף של חברי השופט י’ דנציגר ומבקש להרחיב קמעא ביחס לשיקולי הצדק שהוזכרו על-ידי חברי השופט י’ עמית.
המבקש היה מצוי בקשר זוגי עם המשיבה. הוא ליווה אותה במסע הקשה והמורכב שסופו באימוץ הקטינות על ידה. בין בני הזוג נרקמה מערכת יחסים אנושית שבהכרח מצמיחה התחייבויות הדדיות שעוצמתן עולה על המסקנות הפורמאליות אותן ניתן להסיק על-פי הנתונים המשפטיים-טכניים שביסוד מערכת היחסים כשהם לבדם. על פי הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, המבקש תרם תרומה משמעותית להליכי האימוץ, ועד לפרוץ הסכסוך בינו לבין המשיבה ראה עצמו “כאבי הקטינות לכל דבר ועניין”. אכן, המבקש הקפיד שלא למסד מבחינה פורמאלית את קשר האבהות בינו לבין הקטינות, אך זאת במקביל להתנהלות המבססת את המסקנה שניתן לסמוך עליו, למעשה גם אם לא להלכה, כאב. במצב דברים זה, אני סבור, כחבריי, שלא ראוי לאפשר למי שנוקט בעמדה זו להתנער מחובותיו כלפי הקטינות, שכן הן המשיבה והן הקטינות זכאיות לסמוך על המצג שיצר בהתנהגותו. כאשר מדובר בקטינים ובחובה היסודית לזונם, אין זה ראוי לאפשר למי שמתנהל כפי שהתנהל המשיב, להיאחז בדיעבד בעובדה שמטעם זה או אחר בחר שלא למסד פורמאלית את מעמדו כלפי הקטינות. אין עסקינן בהתקשרות עסקית-מסחרית. ענייננו בקשר אנושי ובמערכת יחסים רגישה ומורכבת מאין כמוה. כאשר המבקש “משדר” באופן ברור כי הוא נמצא שם לצד המשיבה והקטינות בבנייתו של קן משותף, אין לאפשר לו, לאחר פירוק הקשר הזוגי, “לשלוף” מעין “פוליסת ביטוח” שלכאורה הכין ל”יום סגריר” עת יידרש למלא חובותיו כלפי הקטינות. התמונה הכוללת, בצירוף העובדה שבמצב של ספק יש עדיפות להכרעה המטיבה עם הקטינות, מעפילה על הטיעונים הפורמאליים שבפי המבקש. שימוש בטיעונים אלה, בנסיבות, אינו צודק, אינו מוסרי ואל לבית המשפט ליתן לו יד. דין “תניית הפטור” שהתיימר המבקש להותיר בידו במסגרת מערכת החיובים בינו לבין המשיבה, גם אם היתה כזו, להיפסל מטעמים שבתקנת הציבור.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י’ דנציגר.
ניתן היום, כ”ג באלול תשע”ג (29.8.2013).
5129371
54678313 ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12047510_W09.doc הג/חכ/
מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
י’ דנציגר 54678313-4751/12
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה
בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן
תגובות למאמר