משרדנו: התקשורת 5, אשדוד | טלפון. 054-5227808  | מייל. alina.k.adv@gmail.com
כל הזכויות שמורות © איציק איתן משרד עורכי דין | בניית אתרים | תחזוקת אתר

פניה לעורכי דין

    נושא

    שם מלא *

    טלפון *

    דוא"ל *

    הודעה *

    בבית   המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

    ע”א    2503/11

    בפני:   

    כבוד השופט א’ רובינשטיין

    כבוד השופט ע’ פוגלמן

    כבוד השופט י’ עמית

    המערערים:

    1. עיזבון המנוחה בועז   בתיה ז”ל

    2. בועז גלעד ינון

    נ ג ד

    המשיב:

    בנק אוצר החייל   בע”מ

    ערעור על פסק דינו   של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ה”פ 1034/08 שניתן ביום   27.1.2011 על ידי כבוד השופט ע’ בנימיני

    בשם המערערים:

    עו”ד חנה זילבר, עו”ד יניב גלבוע

    בשם המשיב:

    עו”ד   קלי וחדט

    סדרי דין,דחיית תובענה להצהיר על בטלות שטר משכנתא וזאת מחמת אי התייצבות לישיבת קדם משפט

    השופט י’ עמית:

               ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 27.1.2011, לפיו נדחתה תביעת המערערים בהעדר התייצבות.

    1.        ואלו עיקרי העובדות הצריכות לעניין.

               אליאב בועז (להלן: אליאב) נטל ביום 15.3.1995 הלוואה בסך 360,000 ₪ מהמשיב (להלן: הבנק). כערבים להלוואה חתמו הוריו, בתיה בועז ז”ל (להלן: המנוחה) ויחיאל בועז ז”ל (להלן: המנוח; להלן ביחד: המנוחים). בד בבד, חתמו המנוח והמנוחה ביום 15.3.1995 על שטר משכנתא לטובת הבנק (להלן: שטר המשכנתא המקורי) ולפיו שעבדו את דירתם ברח’ בלבן 7 בכפר סבא הידועה כחלקה 306/1 בגוש 7620 (להלן: הדירה) להבטחת חובותיו של אליאב, שהוגדר בשטר המשכנתא המקורי כ”חייב”.

               אליאב לא עמד בפרעון ההלוואה, בשנת 1998 נקלע להליכי פשיטת רגל והבנק הגיש כנגדו וכנגד המנוחים תובענה כספית, נתקבלו כנגדם פסקי דין ונפתחו תיקי הוצאה לפועל למימוש פסקי הדין ולמימוש המשכנתא.

               ביום 26.4.1999 נחתם הסדר חוב בין הבנק לבין המנוחים (להלן: הסדר החוב) אשר כלל הן את חובו של בנם אליאב והן את חובותיהן של שתי בנותיהן של המנוחים בשם מיכל ומירב. בהסדר החוב אישרו המנוחים כי החוב עומד על הסך של 858,000 ₪; כי ישלמו את החוב בפריסה כפי שנקבע בהסדר החוב; ואם לא יעמדו בהסדר החוב הם מסכימים למימוש מיידי של המשכנתא על הדירה.

               בד בבד עם חתימת הסדר החוב, חתמו המנוחים על שטר לתיקון תנאי המשכנתא (להלן: שטר תיקון המשכנתא) שהתיקון היחיד בו הוא הרחבת שמות החייבים, כך שבמקום שמו של אליאב על פי שטר המשכנתא המקורי, נוספו כחייבים גם המנוחים וגם בנותיהן מיכל ומירב.

               ביום 7.2.2006 נפטר המנוח, ולאחר פטירתו ניתן צו קיום צוואה לפיו הוכרזו המנוחה ובנם גלעד, הוא המערער 2, (להלן: גלעד) כיורשיו של המנוח.

    2.        לטענת הבנק, המנוחים לא עמדו בהסדר התשלומים, ומשכך, נקט הבנק בהליכי מימוש המשכנתא בהוצאה לפועל, במסגרתם מונה כונס נכסים על הדירה והוצא כנגד המנוחה צו פינוי ליום 4.12.2008. או-אז הגישה המנוחה המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי וטענה, בין היתר, כי החוב נפרע, וכי שטר תיקון המשכנתא כלל תנאים שהוכנסו ללא ידיעתה וללא הסכמתה ואשר לא נכללו בשטר המשכנתא המקורי. המנוחה עתרה לעיכוב זמני של הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בהמרצת הפתיחה, ובית המשפט נעתר לבקשתה.

    3.        הדיון בתובענה נקבע ליום 13.7.2010 אך המנוחה נפטרה במאי 2010 ואיש מטעמה לא התייצב לדיון. בהחלטתו מאותו היום, שניתנה במעמד בא-כוח המנוחה, הורה בית המשפט כי ככל שהיורשים יבקשו להמשיך בהליך, ישלמו לבנק הוצאות בסך של 5,000 ₪ בגין הישיבה אליה לא התייצבו. משלא הוגשה הודעה על ידי היורשים, ניתן ביום 24.8.2010 פסק דין הדוחה את תובענת המנוחה, אך פסק הדין בוטל על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 4.11.2010 לבקשת עיזבון המנוחה (להלן: העיזבון), ונקבע כי גלעד ייצג את העיזבון וכי הדיון בתובענה יתקיים ביום 27.1.2011.

               אולם גם ביום 27.1.2011 לא התייצב איש מטעם העיזבון לדיון ובית המשפט נתן פסק דין הדוחה את התובענה. בפסק הדין ציין בית משפט קמא כי בא-כוח הבנק שוחח עם בא-כוחו של העיזבון בבוקר הדיון והלה הודיעו כי לא קיבל זימון לישיבה, אולם אין ספק שמועד הישיבה היה ידוע לבא-כוח העיזבון וזאת מהטעמים הבאים: העיזבון הגיש תצהיר בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 4.11.2010 שבה צויין תאריך הישיבה הקבוע ליום 27.1.2011; יש אישור מסירה בתיק; הבנק הגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף עקב אי תשלום ההוצאות בסך 5,000 ₪ שנפסקו לזכותו, והבקשה – בה צויין תאריך הדיון – הומצאה למשרד בא-כוח העיזבון. נוכח אי התייצבות העיזבון לדיון ובהתחשב בכך שהעיזבון לא שילם את ההוצאות שהושתו עליו, דחה בית המשפט את התובענה (להלן: פסק הדין).

    4.        העיזבון עתר לביטול פסק הדין, אך בית המשפט דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 28.3.20011 בציינו כי לא מתקיימים התנאים לביטול פסק הדין מחובת הצדק או מטעמים אחרים. בהחלטתו ציין בית המשפט, בין היתר, כי התנהלותו של העיזבון מצביעה על זלזול מופגן ועקבי בבית המשפט ועל ניסיון “למשוך זמן” על מנת לעכב את פינוי הדירה. משנדחתה הבקשה לביטול פסק הדין מחובת הצדק, המשיך בית משפט קמא ובחן האם יש לבטל את פסק הדין על פי שיקול דעת המסור לבית המשפט, בהתחשב בזכות הגישה לערכאות ובסיכויי התובענה. בית המשפט ציין במפורש כי אילו סבר שסיכויי התובענה טובים, היה שוקל לבטל את פסק הדין ולהסתפק בהטלת הוצאות. אלא שסיכויי התובענה אינם טובים, באשר על פניו אין ממש בטענת המנוחה כי החוב של בועז לבנק נפרע. לגבי טענת המנוחה לבטלות השטר לתיקון המשכנתא ציין בית המשפט:

    “טענת המנוחה לגבי בטלותו של התיקון לשטר משכנתא משנת 1999 הינה כי לשטר זה, אשר נחתם בעקבות הסדר חוב בינה ובין בני משפחתה לבין הבנק, נוספו תנאים חדשים ולווים חדשים, שלא נזכרו בהסדר החוב. כמו כן, טענה המנוחה כי היא ובעלה, אשר נפטר לפניה, חתמו על שטר התיקון מבלי להבין את משמעותו. ראשית, השוואת הסדר החוב לשטר המשכנתא המתוקן מלמד כי אין לכאורה ממש בטענה בדבר הבדלים בין הסדר החוב לשטר המשכנתא. בשני המקרים החייבים הם המנוחה, בעלה בנם, ושלושת ילדיהם. שנית – וזה העיקר: לא ברור כיצד יוכל בנה של המנוחה, שהינו כיום המצהיר מטעם העיזבון, להוכיח את הטענה כי המנוחה לא הבינה את משמעות התיקון לשטר המשכנתא. כל טענותיו של הבן לעניין זה מהוות, על פני הדברים, עדות שמיעה”.

               בהמשך ציין בית משפט קמא, כי לו היתה המנוחה בין החיים ייתכן שהיה מקום לקבוע כי היא זכאית להוסיף ולהתגורר בדירה נשוא שטר המשכנתא כדיירת מוגנת. אך גלעד לא זכאי לכך כי אינו צד לתיק ומי שנכנס בנעלי המנוחה הוא עיזבונה, אשר אינו יכול לטעון עוד לזכות דיירות מוגנת.

               סיכומו של דבר, שבית המשפט דחה את הבקשה לביטול פסק הדין והותיר את פסק הדין על כנו (להלן: ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין).

    5.        על פסק הדין ועל ההחלטה לדחיית הבקשה לביטולו נסב הערעור שלפנינו.

               אקדים ואציין כי ככלל, ערעור על החלטה בבקשה לביטול פסק דין הוא ברשות, אך הערעור דכאן הוגש ביום בו נתקבלה ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין וטרם חלוף המועד להגשת הערעור בזכות על פסק הדין, כך שאין מניעה להידרש הן לפסק הדין והן להחלטה הדוחה את ביטולו (וראו תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984).

    6.        המערערים מלינים על כך שלא ניתן להם יומם בשל אי התייצבותם לדיון. לטענתם, בהחלטתו מיום 13.7.2010 חייב בית המשפט את יורשי המנוחה בהוצאות בסך 5,000 ₪, ככל שיתמידו בתביעתם, אך לא התנה את המשך התובענה בתשלום ההוצאות אשר ביני לביני כבר שולמו. מכל מקום, הם לא זלזלו בבית המשפט ובבנק, אף הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעמם, ודין פסק הדין להתבטל מחובת הצדק, מן הטעם שלא ידעו על מועד הדיון. המערערים הפנו לתצהירו של עו”ד שריג ממשרד בא- כוחם, אשר צורף לבקשה לביטול פסק הדין, ולפיו מועד הדיון לא היה בידיעת המשרד ולא הופיע ביומן המשרד. כך גם נמסר ביום הדיון לבא-כוח הבנק לאחר שהתקשר למשרד בא-כוח המערערים, שהודיעו בעקבות השיחה כי הם מגיעים מיידית לאולם בית המשפט, וכך עשו והתייצבו תוך דקות ספורות, אלא שפסק הדין כבר ניתן. עוד פירטו המערערים באריכות ובדקדקנות מדוע לא ניתן היה להבין מהחלטתו הקודמת של בית המשפט כי הדיון נקבע ליום 27.1.2011.

               איני רואה להידרש לטענות אלה, שנדחו בפירוט בהחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, ואשר איני רואה בהן ממש גם לגופן. כך, לדוגמה, בהחלטתו של בית משפט קמא נאמר “המזכירות תשלח החלטה זו לב”כ הצדדים ותזמנם לדיון מוקדם בהמרצת הפתיחה ביום 27.1.2011”. לטענת המערערים, מאחר שלא נשלחה הזמנה על ידי המזכירות בנוסף להחלטה עצמה, הרי שלא קיבלו הזמנה כדין. טענה זו אין בה ממש, והיא אך ממחישה את חולשת טענות המערערים בכל הנוגע לאי התייצבותם.

    7.        ענייננו מתמקד בטענת המערערים, כי התובענה אינה חסרת סיכוי ולכן שגה בית משפט קמא בכך שדחה את התובענה בשל אי התייצבות. המערערים הצביעו על מסמכי הבנק התומכים לטענתם בתובענה וטענו כי יש בכוחם להוכיח את טענות המנוחה באמצעות המסמכים וזימון עדים למתן עדות, כולל חקירת נציגי הבנק. לטענת המערערים, קביעת בית משפט קמא סותרת את החלטתו מיום 4.11.2010 בה נעתר בית המשפט לבקשה לביטול פסק הדין הראשון שניתן בהיעדר התייצבות בקובעו כי:

    “אשר לסיכויי התביעה, והדבר נוגע גם לבקשה לביטול צו עיכוב הליכים, הרי שפטירת המנוחה אינה משנה את המצב המשפטי, לגבי הטענה ששטר המשכנתא עליו חתמה לטובת המשיב בטל (הטענה בדבר דיירות מוגנת היא רק טענה חלופית). יתכן שיהיה קושי ראייתי להוכיח טענה זו לאחר מותה של המנוחה, אך בכך אין מקום לדון בשלב זה”.

               מנגד, הבנק טען כי סיכויי התובענה אפסיים נוכח פטירתה של המנוחה, באשר טענתה של המנוחה היא כנגד מסמך בכתב, טענה קשה להוכחה כשלעצמה, קל וחומר כאשר הטוען אינו בחיים.

    8.        ככלל, המגמה היא להיעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה או בהיעדר התייצבות, לאור זכות הגישה לערכאות ועל מנת ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט. זאת, תוך ריפוי הנזק שנגרם לבעל הדין שכנגד עקב המחדל הדיוני, בפסיקת הוצאות (רע”א 1958/00 נדב נ’ סלון מרכזי למכונות כביסה וטלביזיה בבית אל על, פ”ד נה(5) 43 (2001)). עם זאת, אין טעם לבטל את פסק הדין אם ממילא לא הראה התובע או הנתבע כי יש סיכוי לתביעה או להגנה, ועל כן שומא עלינו להידרש לגופם של דברים ולבחון את סיכויי התובענה נשוא הערעור דנן.

    9.        בתוך המלל הרב שמפזרים המערערים בכל כתבי בי-הדין שהוגשו מטעמם, הן בבית משפט קמא והן בהליכי הערעור דכאן, עולות שלוש טענות עיקריות:

               האחת – כי החוב נפרע. בהקשר זה הצביעו המערערים על כך שתיק ההוצאה לפועל נסגר בשנת 2002 לאחר שבוער ונפתח שוב לבקשת הבנק שטען כי התיק נסגר בשל טעות בלשכת ההוצאה לפועל, למרות שנותר חוב של כשני מליון ₪.

               השנייה – והיא הטענה המהותית והעיקרית, כי המנוחים הוחתמו על שטר תיקון משכנתא היוצר “מראית עין” של זיקה בין הלוואות חדשות ומאוחרות, להן לא ערבו המנוחים מעולם, ובין שטר המשכנתא המקורי, על מנת לאפשר לבנק נקיטת הליכי הוצאה לפועל למימוש הדירה (ראו, לדוגמה, סעיף 27 לתצהיר עדות ראשית של גלעד). לטענת המערערים, הבנק “הלביש” על המנוחים את חובותיהם של אליאב והבנות, מאחר שידע כי אין ביכולתו להיפרע מהם, מה עוד שאליאב היה בהליכי פשיטת רגל.

               השלישית – כי הבנק הבטיח למנוחים כי יערוך ביטוח חיים עבורם, ובשטר המשכנתא אף ניתן למצוא הוראה לפיה משעבדים המנוחים תגמולי ביטוח חיים שיגיעו להם.

    10.      אשר לטענה הראשונה, על פני הדברים סיכוייה קלושים, באשר לא הונחה לטענה זו תשתית עובדתית והיא סותרת את ספרי הבנק. בהחלטה לביטול פסק הדין, עמד בית משפט קמא על כך, שנראה כי הטענה מתבססת על מסמך הבנק בו הופיע המספר “104” ומכאן הטענה כי החוב נשוא המשכנתא עומד על 104 ₪. ברם, המדובר בטעות בהבנת הנקרא והמספר 104 מתייחס למספר הפעולות שבוצעו בחשבון.

               מכל מקום, והחשוב לענייננו הוא, שאם סבורים המערערים כי החוב מושא הסדר התשלומים נפרע, ייכבדו ויעלו בהוצאה לפועל טענת “פרעתי”, ואין מקומה של טענה זו בערעור דכאן.

    11.      אשר לטענה השלישית בדבר ביטוח חיים – הטענה אינה מעוגנת במסמכים, ועל פי תצהירי הבנק בשנת 1999 כבר לא חייב את לקוחותיו לעשות ביטוח חיים באמצעותו. אך מעבר לכל אלה, הרי שאין ענייננו במשכנתא רגילה שנלקחה על מנת לקבל הלוואה לרכישת נכס – שאז הבנק דורש מנוטלי המשכנתא לערוך ביטוח חיים – אלא במשכנתא שנוצרה כבטוחה להבטחת חוב שכבר קיים, במסגרת הסדר החוב. לכן, הטענה מוקשית על פניה.

    12.      הטענה היחידה הראויה לדיון היא הטענה כי בשטר תיקון המשכנתא נוספו שלא בידיעתה ובהסכמתה של המנוחה תנאים שלא נכללו בשטר המקורי. אלא שהשטר לתיקון המשכנתא תוקן בד בבד עם החתימה על הסדר החוב וכתוצאה מהסדר החוב, ונאמר בו במפורש כי “פרט לאמור בשטר תיקון זה, כל יתר הוראות ותנאי המשכנתא לגבי הממשכן יישארו בתוקפם המלא ללא כל שינוי”.

               למעשה, הטענה האמיתית של המערערים כיום נסבה על הסדר החוב, בו נכתב כלהלן (הדגשה שלי – י.ע.):

    “הואיל: והחייבים ערבו ו/או שעבדו נכס לטובת בנם, אליאב ובנותיהם, מירב ומיכל בבנק אשר נמצאים ביתרת חובה (להלן: החשבונות).

    והואיל: והבנק נקט בהליכים לגביית החוב בחשבונות ובתיקי הוצל”פ השונים בגין החובות הנ”ל (להלן: החוב).

    והואיל: והבנק מסכים להסדר המוצע להחזר החוב כמפורט בהסכם זה.

    והואיל: והחייבים מבקשים לערוב ו/או לשעבד את ביתם לטובת כל החשבונות, אף באם לא ערבו להם בעבר וזאת במסגרת הסדר זה.

    הותנה, הוצהר והוסכם כדלקמן:

    1. החייבים מאשרים בזה כי בדקו את החשבונות וכי יתרת החוב לבנק (כולל הוצאות ושכ”ט) נכון ליום 23.4.99 הינה בסך כ- 858,500 ₪.

    החייבים מאשרים בזה כי זו היתרה הנכונה וכי אין להם טענות לחישוב היתרה ו/או לפעולות שנעשו בחשבונות וכי הינם מוותרים על טענות מכל מין וסוג שהוא ביחס ליתרת החוב בחשבונות”.

               טענת המערערים מתמקדת בכך שהאמור ב”הואיל” הראשון להסכם אינו נכון, שהרי המנוחים לא ערבו לפני חתימתם על הסדר החוב לבנותיהם מירב ומיכל. על פי תצהירו של גלעד, אשר מהווה כמובן עדות שמיעה, המנוחים נעשו ערבים לבנותיהן מירב ומיכל (נטען כי מיכל עזבה את הארץ לצמיתות ומירב הוכרזה אף היא פושטת רגל) תוך הטעיית המנוחים, והבנק “הגניב” זאת להסדר התשלומים. וכך נאמר בסעיפים 43-42 לתצהירו של גלעד:

    “אחי (אליאב – י.ע.) החל לנהל עם המשיב (הבנק – י.ע.) מו”מ להסדר פריסת החוב והמשיב נאות להגיע עם אחי להסדר חוב… אלא שהמשיב התנה את הסכמתו לפריסת החוב שתאפשר לבנק להיפרע באותה הזדמנות גם חובות אבודים של אחיותי להן לא ערבו הורי ואשר בגינם לא היו לבנק כל בטחונות. בדרך זו ביקש המשיב לשפר מעמדו באופן בלתי חוקי ממעמד של נושה רגיל למעמד של נושה מובטח בנכס של הורי. לפיכך, ועל מנת להכשיר את הקרקע לביצועו של הסדר החוב ניצל המשיב את תמימותם, חוסר הבנתם של הורי והחתימם בתרמית על שטר תיקון המשכנתא תוך שהוא הופך אותם בדרך זו לחייבים בחובות אחיותי, חובות להם לא ערבו בעבר. עיון בשטר תיקון המשכנתא מעלה כי באופן תמוה מופיעים בו תנאים ולווים חדשים אשר זכרם לא בא בהסדר החוב. הורי מעולם לא ערבו לחובותיהם, לא כל שכן לחובות קיימים ואף לא הסכימו לערוב, בעתיד, לחובות אלה, ובאופן ששטר תיקון המשכנתא נעשה תוך הטעייתם, בתרמית לשמה, תוך ניצול חולשתם, אי ידיעתם ו/או הבנתם כאשר הורי אינם מיוצגים על ידי עו”ד מטעמם ובפועל חתמו על שטר התיקון מבלי להבין את ההטעיה המתוחכמת שהוא כולל. בדרך פתלתלה זו יצר המשיב חוב חדש והוסיף לשטר המשכנתא ולחשבונות שהוגשו מטעמו, חיובים של ארבעה לווים/חייבים חדשים בחשבונות אחרים כאשר מראש ניתן שטר המשכנתא רק לחיובו של לווה אחד – אשר חובו עפ”י הסדר החוב סולק”.

               בהמשך התצהיר נטען על ידי גלעד, כי הבנק פעל להחתמת המנוחים על שטר התיקון בפני עורך דין מטעמו, וכי אילו היו מיוצגים, חזקה כי עורך דינם היה מעמיד אותם על “הקשר המלאכותי” שיצר הבנק בין חובות להם לא ערבו לבין שטר המשכנתא המתוקן.

               זו אפוא הטענה המרכזית של המערערים.

    14.      ה”הואיל” הראשון להסדר החוב אכן מנוסח באופן שניתן להבין כי המנוחים ערבו בעבר לבנותיהן, בעוד שערבו בעבר רק לבנם אליאב, אך ב”הואיל” האחרון נכתב במפורש כי המנוחים מבקשים לערוב ו/או לשעבד את הדירה “לטובת כל החשבונות, אף באם לא ערבו להם בעבר”. מכאן, שמנסח החוזה נתן דעתו על כך שהמנוחים לא ערבו לחלק מהחשבונות, ובמקרה דנן חשבונות בנותיהן.

               הטענה כי המנוחים הוחתמו על הסדר החוב בתרמית ולא הבינו על מה הם חותמים, היא טענה שקשה לקבלה. זאת, מהטעמים הבאים:

               א.      לא רק המנוחה חתמה על הסדר החוב אלא גם בעלה המנוח. האם אף הוא לא הבין על מה הוא חותם?

               ב.      אפילו בהנחה שהבנק הטעה את שני המנוחים, הרי שהיה עליהם להודיע על ביטול הסדר החוב תוך זמן סביר בהתאם לסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג-1973, הקובע כי “ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה”. במקרה דנן, חלפו כתשע שנים מאז חתימת הסדר החוב ועד הגשת התובענה בבית המשפט, ולאחר שבמהלך הזמן אף ננקטו הליכי הוצאה לפועל.

               ג.      הטענה כי המנוחים לא הבינו על מה הם חותמים, סותרת את ההלכה הידועה לפיה חזקה על אדם שיודע על מה הוא חותם וכי “אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא” (ע”א 467/64 שוויץ נ’ סנדור, פ”ד יט(2) 113, 117 (1965); ע”א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע”מ נ’ לופו, פ”ד נד(2) 559, 570 (2000) (להלן: עניין לופו); ע”א 325/88 טוויל נ’ בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ”ד מד(1) 341, 348 (1990); ע”א 1513/99 דטיאשוילי נ’ בנק לאומי לישראל בע”מ, פ”ד נד(3) 591, 594 (2000); ע”א 6645/00 שלמה ערד, עו”ד נ’ אבן, פ”ד נו(5) 365, 375 (2002)). מי שמבקש לסתור חזקה זו מוטל עליו נטל כבד להוכיח את גרסתו, וכוחה של החזקה יפה במיוחד כאשר מדובר במסמך מהותי (ע”א 9538/06 סגל נ’ בנק לפיתוח ומשכנתאות בע”מ (לא פורסם, 10.6.2008) [פורסם בנבו] , בפסקה 6 והאסמכתאות שם). במקרה דנן, לפנינו שני מסמכים מהותיים עליהם חתמו שני המנוחים, שהם הסדר החוב ושטר המשכנתא המתוקן. יתרה מזו, אפילו בהנחה שהמנוחים חתמו על הסדר החוב ועל שטר המשכנתא המתוקן מבלי להבין את תוכנם, בהסתמך על עצתו של בנם אליאב ו/או בנותיהם מירב ומיכל – מה שלא נטען בעניינו – הרי שטענה מעין זו אינה יכולה לעמוד להם (עניין לופו, בעמ’ 574).

               במקרה דנן, לא רק שחזקה זו עומדת לרועץ למערערים, אלא שבעקבות פטירת שני המנוחים, אף אין מי שיסתור את החזקה. מנגד, הוגש מטעם הבנק תצהיר של פקידת הבנק שהצהירה פוזיטיבית כי השתלשלות הדברים זכורה לה, מאחר שהיה מדובר בחוב גבוה באופן יחסי לשאר התיקים בהם טיפלה. פקידת הבנק הצהירה כי חתימתה וכתב ידה מופיעים על הסדר החוב, כי הסבירה למנוחים את מקור החוב והסבירה להם כי המשכנתא מבטיחה את חובם של ילדיהם.

               ד.      לכל אלה, ניתן להוסיף גם הגיונם של דברים. אם הסכימו המנוחים לערוב לבנם אליאב ולמשכן את דירתם כבטוחה לחובו, מדוע שיסרבו לעשות כן עבור בנותיהן?

               ה.      ואם לא די בכל אלה, הרי שהחוב של אליאב שהמנוחים ערבו לו עובר לחתימת הסדר החוב, היווה את חלק הארי של החוב מושא הסדר החוב, כפי שעולה מתצהירי הבנק על נספחיהם. מתוך חוב כולל של 858,000 ₪ על פי פסקי הדין שניתנו לחובתם של המנוחים, חובותיהן של הבנות מירב ומיכל עמדו על כ-160,000 ₪. דהיינו, אפילו “ננטרל” את חוב מירב ומיכל מתוך החוב הכולל על פי הסדר החוב, אין בכך לשנות את התוצאה לפיה גובה החוב עולה על ערך הדירה הממושכנת (בכפוף לטענת “פרעתי” שעדיין עומדת למערערים במסגרת הליכי הוצאה לפועל).

               דא עקא, הטענה היחידה שיכולה לעמוד למערערים היא, כי ניסוח ההסדר ולפיו “החייבים ערבו ו/או שעבדו נכס לטובת בנם אליאב ובנותיהם מירב ומיכל בבנק אשר נמצאים ביתרת חוב…” אכן לא משקף את העובדה שעד לחתימתם על הסדר החוב, המנוחים לא ערבו לבנות. הבנק טען, כי המנוחים הסכימו לכלול את חוב הבנות גם בהסדר החוב, ובהתחשב בכך ששעבדו בעבר את הדירה לטובת חובו של אליאב, ובהתחשב בכך שאין חולק כי הבנות אף הן חבו לבנק, האפשרות כי הוחתמו בתרמית על הסדר החוב, אינה גבוהה. מכל מקום, שני המנוחים אינם בחיים, ואין מי שיכול להעיד על טענת התרמית. ועיקרו של דבר, נוכח גובה החוב, גם ניטרול החוב של הבנות לא משנה את התוצאה לפיה ערך הדירה קטן מגובה החוב.

    15.      טענה נוספת שהעלה גלעד בתצהירו היא, שהבנק לא סיפר למנוחים, כי אליאב אחיו היה בהליכי פשיטת רגל, ובכך מנע מהם כערבים מידע מהותי. ברם, המנוחים כבר היו ערבים לאליאב על פי הסכם ההלוואה משנת 1995 כך שעל פני הדברים מדובר בטענת סרק. זאת, מעבר לכך שלגלעד אין כל ידיעה אישית בנוגע לכך, ואף קשה להלום כי המנוחים לא ידעו על מצבו של בנם אליאב – אשר אף לא מסר תצהיר לתמיכה בטענות אחיו גלעד – ומכל מקום, לא ניתן כיום לשאול אותם על כך.

    16.      סופו של דבר, שותף אני למסקנתו של בית משפט קמא כי סיכויי התובענה אפסיים, ובמצב דברים זה, אין מקום לביטול פסק הדין הדוחה את התובענה. אין באמור לעיל כדי לגרוע מזכות המערערים להעלות טענת “פרעתי” במסגרת הליכי ההוצאה
    לפועל.

               אשר על כן, הערעור נדחה, ובנסיבות העניין אין צו להוצאות.

     ניתן היום, כ”ב בכסלו התשע”ב (18.12.2011).

    א’ רובינשטיין 54678313-2503/11

    ש ו פ ט                                ש ו פ ט                                 ש ו פ ט


    שיתוף:

    ×