בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע”א 4684-06-13 א.מ ואח’ נ’ ארוילי ואח’
לפני כבוד השופטים: סגן הנשיאה יצחק ענבר, יהודית שבח, שאול שוחט
המערערת א. מ
ע”י ב”כ עו”ד טל פרחי
נ ג ד
המשיבים 1. יורם ארוילי
2. איילון חברה לביטוח בע”מ
ע”י ב”כ עו”ד שלמה ברקוביץ’
פסק דין
השופטת יהודית שבח:
ביום 8.1.2008, שבועיים לפני היום בו הייתה אמורה להינשא בשנית, ירדה המערערת עם א’, בנה בן החמש, מן האוטובוס בדרכם לגן הילדים. א’ ז”ל נלכד בין דלתות האוטובוס שהמשיך בנסיעה, נגרר ונהרג מול עיניה של המערערת. בנוסף לתביעת פיצויים כיורשתו של הבן המנוח, שהוסדרה מחוץ לכותלי בית המשפט, הגישה המערערת בשנת 2010 גם תביעת פיצויים עצמאית כמי שנפגעה בתאונה באופן אישי.
על דחיית תביעתה הערעור שלפנינו.
ההליך בבית משפט קמא
בתביעתה טענה המערערת כי בעת האירוע “עמדה אותה עת בסמוך והבחינה באסון המחריד המתחולל לנגד עיניה”; כי פקדה אותה “סערת נפש” עת ניסתה לטפל בבנה המוטל על הכביש; כי היא זכאית לפיצוי “בין היתר עקב היותה עדה ישירה למותו הטראגי של בנה”; וכי “האסון הכבד אשר פקד את התובעת לנגד עיניה וההבנה כי פציעתו של בנה הסתיימה במוות הותירו בתובעת נזקי נפש קשים ביותר”.
בתצהיר עדות ראשית הוסיפה המערערת וטענה, תוך התנגדות המשיבים להרחבת חזית, כי השתתפה בחילוץ בנה מגלגלי האוטובוס “לאחר הדריסה במו ידי הוצאתי את א’ מתחת לאוטובוס. המכנס של א’ היה תפוס בגלגל האוטובוס…לאחר שהוצאתי אותו התחלתי בפעולות החייאה לבדי עד שהגיע אמבולנס”, וכך נפגעה למעשה גם באופן ישיר.
בית משפט קמא מינה כמומחה רפואי את ד”ר נוח גונן, מומחה לפסיכיאטריה, אשר בחוות דעתו מיום 28.03.2011 העריך את נכותה של המערערת כתוצאה מהתאונה בשיעור של 9% לצמיתות, אף קבע כי לתובעת נכות נפשית קודמת בשיעור של 8% לצמיתות בגין תאונה קודמת שארעה לה בשנת 2003.
פסק הדין בבית משפט קמא
אף שדחה את התנגדות המשיבים להרחבת חזית, והתיר למערערת לטעון כי נכותה נובעת גם מכוח היותה “נפגע ישיר” “משהניחה בכתב תביעתה את העובדות המהוות בסיס” לטענה זו; אף שיצא מנקודת הנחה כי “ככל שיוכח כי נגרם לתובעת נזק נפשי עקב חילוץ בנה מתחת לגלגל האוטובוס – יש מקום לקבוע כי הינה בגדר נפגע ישיר”; ואף שהוסיף וקבע כי נפגע שהינו גם נפגע ישיר וגם נפגע עקיף, שנגרמה לו נכות נפשית כתוצאה מן התאונה, “יש לראות את שיעור הנכות הכולל שנגרם לנפגע בהיותו נפגע ישיר”, כאשר המבטחת אינה מצליחה להוכיח מהו שיעור הנכות שיש לייחס לפגיעה הישירה ומהו שיעור הנכות שיש לייחס לפגיעה הישירה – עדיין דחה בית משפט קמא את התביעה.
בית המשפט קבע כי המערערת לא הניחה את התשתית העובדתית לטענתה כי הנכות הנפשית נגרמה לה כולה או חלקה בגין היותה נפגעת ישירה, להבדיל מהיותה נפגעת מכוח היותה נוכחת במות בנה. נקבע כי “בחינת חוות דעתו של ד”ר גונן, תצהיר התובעת, עדותה הרישומים הרפואיים המפורטים לעיל ותחשיב הנזק שהגישה התובעת מעלים כי בשום שלב לא העלתה את הטענה העובדתית כי בשל החילוץ נגרם לה נזק נפשי”, וכי “המסקנה המתבקשת מהראיות שהובאו בדבר תלונות התובעת בהקשר לתאונה, שאלו התמצו במותו של בנה המנוח ולא באירוע החילוץ על ידה”. בתוך כך אף ציין בית משפט קמא כי התרשמותו מהמערערת הייתה שלילית, כי היא “מניפולטיבית ומתוחכמת”, וכי “אמינותה מוטלת בספק רב”.
בית משפט קמא אף דחה את ניסיונה של המערערת לבוא בשעריה של הלכת אלסוחה, ולקבל פיצוי כנפגעת עקיפה, משמצא כי “אינה עונה על התנאי הרביעי, הן בשל שיעור הנכות הנמוך והן בשל אופן תפקודה”, בקבלו את חוות דעתו של ד”ר גונן שלא נסתרה בחקירה נגדית, לפיה “נכותה של התובעת אינה פוגעת בכושר השתכרותה”, אף שלא עלתה בקנה אחד עם עדות מעבידה לשעבר של המערערת, פרופסור סיוון.
עם זאת פסק בית משפט קמא למערערת פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 17,000 ₪ לאור הנכות הזמנית שנקבעה לה ולאור אשפוזה באשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית במשך תקופה מסוימת, וכן סך נוסף של 3,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות.
גם המערערת וגם המשיבים לא השלימו עם פסק הדין, והגישו את הערעורים שלפנינו.
טענות המערערת
טענותיה של המערערת נפרשות על פני שתי חזיתות מרכזיות:
בחזית האחת תוקפת המערערת את דחיית תביעתה כנפגעת עקיפה, משלטענתה נכותה הנפשית הינה גבוהה באופן ניכר מזו שנקבעה לה ע”י המומחה מטעם בית המשפט. נטען כי בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לעדותו של פרופסור סיוון מבית חולים איכילוב, שהיה מעבידה בעת קרות התאונה, אף לא להתנתקויות המוכחות מהן היא סובלת, אף התעלם מכך כי בתאונה הקודמת משנת 2003 לא נקבעה לה כל נכות נפשית ומשכך יש לייחס את מלוא שיעור הנכות ( 16 בשקלול) לתאונה בלבד, באופן המקיים גם את התנאי הרביעי בהלכת אלסוחה. בתוך כך אף קובלת המערערת על סירובו של בית משפט קמא לשלוח אותה לבדיקתMMPI שהייתה מסירה לשיטתה את ענן החשדות בשאלת אמינותה.
בחזית האחרת קובלת המערערת על סירובו של בית משפט קמא להכיר בפגיעתה ככזו הנובעת מהיותה נפגעת ישירה לאור מעורבותה בפעולת החילוץ, מש”ברור הקשר הישיר בין התאונה לבין הנכות ועל כן אין צורך היה להגיע לדיון בשאלת אלסוחה”. לשיטתה, אין להבדיל בין מחלץ הנפגע פגיעה גופנית לבין מחלץ הנפגע בנפשו, ואין בנמצא ראיה “עובדתית” אותה יכולה הייתה להביא על מנת להוכיח כי פגיעתה הינה ישירה ולא עקיפה, כי “זה לא בר בהוכחה”.
במהלך הדיון בפנינו הרחיק בא כוחה של המערערת לכת וטען כי “קרוב נוכח הוא לעולם יהיה נפגע ישיר”.
טענות המשיבים/מערערים שכנגד
המשיבים תומכים במסקנותיו של בית משפט קמא לפיהן נכותה של המערערת נובעת כולה מהיותה ניזוקה משנית, וככזו אינה מזכה אותה בפיצוי לאור אי התקיימותו של התנאי הרביעי בהלכת אלסוחה, הגם שהם מסתייגים ממקצת הנמקותיו של בית משפט קמא.
המשיבים טוענים כי בכתב התביעה לא העלתה המערערת כל טענה בדבר ניסיון לחלץ את בנה מתחת לגלגלי האוטובוס, וכי טענה זו הינה בגדר הרחבת חזית, מה גם שבשום שלב לא טענה המערערת ת כי בשל פעולת החילוץ נגרם לה נזק נפשי כלשהו.
על רקע טענה זו הגישו המשיבים את הערעור שכנגד בו הם קובלים על פסיקת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, משלשיטתם “הממצא החד משמעי של בית המשפט לפיו התובעת לא העלתה את הטענה כי בשל החילוץ נגרם לה נזק נפשי – סותרת את קביעתו לפיה התובעת היתה נפגעת ישירה. די בסתירה בסיסית זו כדי לקבוע כי בפסק הדין של בית משפט קמא נפלה טעות וכי התובעת כלל לא נפגעה כנפגעת ישירה”.
דיון והכרעה
1. ראשית, יש להסיר מסדר היום את טענתה מרחיקת הלכת של המערערת לפיה כל “קרוב נוכח” הנפגע נפשית מעצם קרות התאונה הוא לעולם “נפגע ישיר”, משאין לה כל תימוכין בפסיקה. בהלכת אלסוחה (רע”א 444/87 אלסוחה נגד עזבון המנוח דוד דהאן ז”ל) [פורסם בנבו] שהיא ההלכה המרכזית על פיה יישק דבר בהקשר של נפגע עקיף, נקבעו ארבעת הכללים אותם צריך לקיים תובע שלא נפגע בעצמו בתאונה אלא סבל מנכות נפשית עקב התוודעותו לאירוע הטראומתי, ואלו הם: קרבת משפחה מדרגה ראשונה, התרשמות ישירה מהאירוע הטראומתי, מידת הקרבה במקום ובזמן, והתנאי הרביעי – מידת חומרתו של הנזק הנפשי.
כללים אלו חלים הן על “קרוב נעדר” והן על “קרוב נוכח”.
בע”א 3798/95 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע”מ נ’ קאסם חטיב ואח’, [פורסם בנבו] נקבע שהלכת אלסוחה, בכל הנוגע לדרישת התקיימותו של התנאי הרביעי, חלה גם על קרוב נוכח שחזה במות קרובו, אף שהוא עצמו נפגע גם פגיעה פיסית ישירה בתאונה, והיה למעשה נפגע מעורב. הניסיון לפטור אותו מקיום דרישת התנאי הרביעי בכל הנוגע לפגיעה הנפשית, בו לא עמד, נדחה, תוך הקביעה:
“יש להחיל את הילכת אלסוחה בענייננו. הלכה זו קבעה את התנאים המצטברים אשר בהתקיימם תוכר תביעתו של קרוב משפחה של נפגע בתאונה על נזק נפשי שנגרם לו. הלכה זו חלה הן במקרה של תובע שהיה עד ראייה או שמיעה לתאונה שבה נפגע קרוב משפחתו, והן במקרה שעמד בחושיו על תוצאותיה המיידיות אף אם לא היה עד ראייה ושמיעה לה. גם מי שהיה נוכח בעת קרות התאונה לקרובו צריך לעמוד ביתר התנאים של הילכת אלסוחה, כדי שתעמוד לו עילה לתבוע את נזקיו הנפשיים. בין יתר התנאים הכלל התנאי שהנזק הנפשי שנגרם לתובע יהיה מהותי, דהיינו שנגרמה לו עקב כך מחלת נפש (פסיכוזיס) או שהנזק הנפשי שנגרם לו יהיה ברור וקשה (נוירוזיס), גם אם אינו מגיע כדי מחלת נפש” (פסקה 4).
(ראו גם רע”א 5803/95 ציון שרה נ’ אברהם צח, [פורסם בנבו] כפי המובא בספרו של השופט ריבלין, “תאונת הדרכים”, עמוד 375-376).
טענתה של המערערת הינה לעת הזו בבחינת פריצת גדר, ואת עניינה יש לבחון בהתאם להלכה הנוהגת.
2. לא מצאתי כל טעות במסקנתו של בית משפט קמא לפיה לא זכאית המערערת לפיצוי כנפגע עקיף, משאינה עונה על התנאי הרביעי שבהלכת אלסוחה, בכל הנוגע לשיעור הפגיעה הנפשית. מטעמים שלא זה המקום לפרטם, צומצם הנזק בר הפיצוי לפגיעה נפשית מהותית, כגון: מחלת נפש, נוירוזה קשה וכו’.
דוגמא לשיעור נכות שאינו עומד בדרישה מצינו בע”א 4446/90 אליהו חברה לביטוח נ’ יעל ברנע ואח’, [פורסם בנבו] שם נאמר:
“הנזק שנגרם למשיבה נמנה על אותם מקרים של נוירוזה פוסט-טראומטית המשאירה נכות בשיעור שאיננו גבוה – בדרך כלל בין % 5ל-% 15– אשר השפעתה על חיי יום יום – כושר עבודה ואפשרויות תיפקוד – אינה קשה או רבה במיוחד. בענייננו, הנכות שנותרה למשיבה בשיעור % 5היא אף בשיעור הנמוך ביותר מבין הנכויות הנגרמות בגין נוירוזה פוסט-טראומטית”.
הנכות שנקבעה למערערת ע”י המומחה מטעם בית המשפט – 9% – שחוות דעתו לא נסתרה בחקירה הנגדית, אין בה די על מנת לזכותה בפיצוי כנפגע משני. אין ממש בטענות המערערת לפיהן שיעור נכותה הינה גבוה יותר, שעה שהוברר כי למקצת מתלונותיה, עליהן נסמכה בין היתר חוות הדעת, אין כל יסוד, כי לפגיעתה אין כל ביטוי במישור התפקודי, ושעה שעדותה נמצאה בלתי אמינה.
אין להוציא מכלל אפשרות כי הדרישה לחומרת הנזק הנפשי לנפגע משני שהינו קרוב נוכח, עשויה להתגמש בעתיד, ועשויה להתחשב בנתונים נוספים (כגון, כפי שאירע בענייננו, אשפוז יום במשך 3 חודשים במחלקה הפסיכיאטרית,וכו’) אלא שלעת הזו הדרישה בעינה עומדת.
3. טענה נוספת למערערת, ולפיה יש לחבר את הנכות הקודמת ממנה היא סובלת (8%) לנכות הנובעת מהתאונה הנוכחית, באופן שצירוף השתיים (16% בשקלול) מאפשר לה לחצות את התנאי הרביע שבהלכת אלסוחה.
לא ניתן לקבל את הטענה.
לו היה ניתן להכיר בנכותה של המערערת ככזו העונה על תנאי הסף שבהלכת אלסוחה, אכן היה מקום, בעת הערכת הנזק, ליתן את הדעת גם לנכות הקודמת, שהרי תגובתו של מי שיש לו נכות נפשית קודמת, בהכרח קשה יותר מתגובתו של אדם שהיה בריא קודם לכן [ת”א (י-ם) 1206/99 רמי יעקב נ’ מנאל אלטאוויל [פורסם בנבו]; ת”א (י-ם) 4217/02 יעקב קלפון נ’ הכשרת היישוב], אלא שטרם ההתחשבות בנכות הקודמת, יש לחצות את משוכת התנאי הרביעי, שאם לא כן עלולה להיווצר תוצאה אבסורדית, המפלה את מצבו של נפגע שהיה קודם לכן בריא, לעומת מצבו של נפגע שסבל ממחלת נפש עוד קודם לאירוע.
4. נותר איפוא לדון בטענת המערערת לפיה יהיה על בית משפט קמא להתבונן עליה כעל “נפגע ישיר”, ולזכותה בפיצוי ככזו, בהינתן שבתור נפגעת ישירה, אינה נדרשת לחצות את משוכת השיעור המהותי או הקשה שבפגיעה, והינה זכאית לפיצוי בגין כל נזק נפשי, אף אם קל הוא.
הגם שבית משפט קמא לא שלל את האפשרות הרעיונית לפיה יכולה המערערת להיחשב כנפגעת ישירה מכוח מעורבותה בפעולת החילוץ, והגם שקבע כי לא נסתרה טענת המערערת לפיה אכן “פעלה בניסיון לחלץ את בנה המנוח מתחת לגלגל האוטובוס” אף שלא טענה זאת בכתב תביעתה- דחה את הטענה מחמת העדרה של “תשתית עובדתית” לביסוסה. בית משפט קמא קבע כי המערערת “בשום שלב לא העלתה את הטענה העובדתית כי בשל החילוץ נגרם לה נזק נפשי”, וכי היה עליה “לטעון זאת כטענה שבעובדה כמו כן להניחה בפני המומחה על מנת שיוכל להידרש לשאלה אם הנכות כולה או חלקה נגרמה בגין ניסיון החילוץ”.
התקשיתי להבין איזו ראיה עובדתית יכולה הייתה המערערת להציג בפני בית המשפט על מנת להוכיח כי פגיעתה, כולה או חלקה, נובעת מפעולת החילוץ דווקא, להבדיל מפגיעתה כקרוב נוכח. לדידי מדובר בסוגיה רפואית טהורה שלמומחה הרפואי עניין לענות בה, לו רק נשאל לגביה. גם לו הייתה המערערת אומרת במו פיה כי נכותה נובעת ממעשה החילוץ, ולא מעצם נוכחותה באירוע, לא ניתן היה לייחס משקל ממשי לאמירה שכזו. המערערת יכולה לספר שהיא סובלת, אך אינה יכולה ליתן דיאגנוזה רפואית באשר לסיבת הסבל.
עם זאת, אף אני סבורה כי ראוי היה לדחות את טענת המערערת להיותה נפגעת ישירה, הגם שמחמת הטעם שהעלו המשיבים – הרחבת חזית. ניסוח כתב התביעה לכל ארכו אינו מזכיר ולו ברמז פעולת חילוץ כלשהי בה נטלה המערערת חלק, וכל כולו התמקד בטענת הנזק הנפשי שנגרם לה עקב היותה עדה למחזה הטראומתי בה נהרג בנה.
התובעת טענה כי “עמדה אותה עת בסמוך והבחינה באסון המחריד המתחולל לנגד עיניה”; כי פקדה אותה “סערת הנפש הקשה” עת ניסתה לטפל בבנה המוטל על הכביש; כי היא זכאית לפיצוי “בין היתר עקב היותה עדה ישירה למותו הטראגי של בנה היקר ולפיכך אחראים הנתבעים ו/או מי מהם לפצותה על נזקיה”, וכי “האסון הכבד אשר פקד את התובעת לנגד עיניה וההבנה כי פציעתו של בנה הסתיימה במוות הותירו בתובעת נזקי נפש קשים ביותר”. אין אזכור להשתתפות בפעולת חילוץ, וממילא אין טענה כי המערערת נפגעה פגיעה נפשית כתוצאה מאותה פעולת חילוץ.
הנה כי כן, אין לפרש את המסגרת הדיונית שהניחה המערערת לפני בית משפט קמא אלא ככזו המשקפת דרישה לפיצוי בגין היותה נפגע משנית. זו הסיבה שהמומחה מטעם בית משפט, שנדרש להפריד בין הנכות נושא התאונה לבין נכות קודמת, לא נשאל כלל אם פעולת החילוץ גרמה למערערת נזק נפשי, ואם ניתן להפריד בין הנכות הנובעת ממעשה החילוץ, אם קיימת כזו, לבין הנכות כנפגעת עקיפה.
אין לזקוף לחובת המשיבים את הימנעותם מלחקור את המומחה בנושא הפרדת הנכויות, שהרי כפי שקבע בית משפט קמא “נראה כי הנתבעים לא היו מודעים לטענתה זו של התובעת, וספק בעיני אם התובעת עצמה, להבדיל מבא כוחה, היתה מודעת לה”. בית משפט עצמו אף ציין כי “באותו מעמד סברתי ביני לביני כפי שסבר ב”כ הנתבעים כי המדובר בהרחבת חזית אולם לא ניתנה כל החלטה”, ומכאן שגם לא היה מקום לקבוע כי למערערת נגרם “מעין נזק ראייתי” מחמת מחדלה שלה להציף את הסוגיה בגדרה של יריעת המחלוקת.
עילת תביעה יש לטעון באופן מפורש, להבדיל מרמיזה נסתרת, וסביבה יש לטוות את המסגרת הדיונית. כל הדיון בבית משפט קמא, לרבות חוות דעת המומחה המתמקדת בנכות עקב טראומת האובדן, התנהל סביב טענת המערערת לנזק עקיף, ומשהמשיבים התנגדו להרחבת חזית, לא ניתן היה לאפשר את סטיית הדיון לנזק ישיר.
משכך הם פני הדברים, לא היה מנוס מלדחות את הטענה לפיה זכאית המערערת לפיצוי כניזוקה ישירה.
5. ומכאן לערעור שכנגד.
המשיבים קובלים כאמור על פסיקת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין נזק לא ממוני והחזר הוצאות, הסותרת לגישתם את קביעת בית משפט קמא בדבר אי היותה של המערערת נפגעת ישירה.
אלא שיש להבדיל בין הקביעה לפיה לא הוכח שהנכות ממנה סובלת המערערת נגרמה כתוצאה מהחילוץ, לבין הצער והכאב שנגרמו למערערת, אף ללא הותרת נכות, מחמת השתתפותה הפעילה במעשה החילוץ, שהרי נקבע כממצא כי “מהראיות שהובאו ע”י התובעת ולא נסתרו, היא פעלה בניסיון לחלץ את בנה המנוח מתחת לגלגל האוטובוס”. בית משפט מוסמך לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני גם בהיעדרה של נכות, וזאת לפי תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון) התשל”ו- 1976. בהקשר זה לא למותר לצטט מדברי ב”כ המשיבים: “זה מה שעשה השופט. אני שואל אתכם, האם אתם מעלים על דעתכם שהייתי מגיש את הערעור שלי לולא הערעור שלו” ואידך זיל גמור.
אמליץ לחברי לדחות הדדית את שני הערעורים ללא חיוב בהוצאות.
יהודית שבח, שופטת
השופט שאול שוחט:
אני מסכים.
שאול שוחט, שופט
סגן הנשיאה יצחק ענבר:
1. אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעה חברתי, השופטת י’ שבח.
2. הטענה כי נכותה הנפשית הצמיתה קשורה לפעולת החילוץ של בנה המנוח הועלתה על ידי המערערת לראשונה בתצהיר עדותה הראשית, ואינה נזכרת ולו ברמז בתיעוד הרפואי או בדברים שמסרה המערערת למומחה הרפואי. כנגזרת מכך, לא התייחס המומחה הרפואי לנושא החילוץ בחוות דעתו, ובמהלך שמיעת הראיות לא בקש ב”כ המערערת להשלים את החסר. במצב דברים זה, אין עילה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה לא הונחה על ידי המערערת תשתית עובדתית – רפואית לכך שנכותה הצמיתה קשורה ולו בחלקה לפעולת החילוץ, וזאת להבדיל מהיותה קשורה לעצם היותה של המערערת נוכחת בזירת התאונה ועדה לתוצאותיה הטרגיות, בבחינת נפגעת עקיפה.
3. בהינתן שהמערערת הנה נפגעת עקיפה, הרי שנכותה הצמיתה אינה מקיימת את התנאי הרביעי שנקבע בהלכת אלסוחה, אם בפני עצמה אם בהצטרפה לנכותה הקודמת, ומכאן שהמרב שניתן היה לפסוק לזכותה הנו פיצוי גלובאלי בגדריה של תקנה 2(ב), ואף זאת תוך שבית משפט קמא עושה עם המערערת חסד ומתעלם מכך שנושא החילוץ לא נזכר בכתב התביעה.
4. אני מסכים, כאמור, לדחייתם של שני הערעורים ללא להוצאות.
יצחק ענבר, סגן נשיאה
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י’ שבח.
הערבונות יוחזרו למפקידים באמצעות באי כוחם.
ניתן היום, כ’ תשרי תשע”ה, 14 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר