בית הדין הארצי לעבודה
עב”ל 33553-03-12
ניתן ביום 28 יוני 2015
נעמי אלטבאואר המערערת
–
המוסד לביטוח לאומי המשיב
לפני: השופט אילן איטח, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת אביטל רימון-קפלן
נציג ציבור (עובדים) מר ראובן רבינוביץ, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון
בשם המערערת – עו”ד רומי הוניג ועו”ד משה ליפקא
בשם המשיב – עו”ד רמי יפרח
פסק דין
השופט אילן איטח
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופטת יפה שטיין ונציגי הציבור גב’ ירדנה רוביו ומר יוסף לוי קמפוס; ב”ל 12223/06) [פורסם בנבו] שבו נדחתה תביעת המערערת, אלמנתו של עו”ד יוחנן אלטבאואר, להכרה בהתקף האסטמה שארע לאחרון כאירוע של פגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ”ה-1995 (להלן – החוק).
2. להלן עובדות רלוונטיות שנקבעו על ידי בית הדין האזורי בהחלטתו מיום 2.12.09:
א. מר אלטבאואר ז”ל (להלן – המנוח) היה עורך דין במקצועו ושותף במשרד עוה”ד סוכובולסקי ושות’ (להלן בהתאמה – השותפות והמשרד).
ב. בשנת 1995 נפטר עו”ד סוכובולסקי ועקב כך התפרקה השותפות. בין הצדדים לשותפות הוסכם כי המנוח ימשיך להפעיל את המשרד בירושלים.
ג. המנוח היה חולה אסטמה כרוני.
ד. ביום 6/12/98, נתקף המנוח בביתו בהתקף אסטמה קשה (להלן – ההתקף).
ה. כשבוע-שבועיים לפני ההתקף, אירע למנוח אירוע חריג בעבודה. לגבי האירוע החריג נקבע כי “על פי עדות הסובבים את המנוח, היה [האירוע החריג – א.א.] יוצא דופן וספציפי ואשר השליך על מצבו הנפשי של המנוח אשר היה בסערת רגשות חריגה”, וזאת בנוסף למתח המתמשך סביב פירוק השותפות ומאבקי השליטה במשרד.
3. לצורך בחינת שאלת הקשר הסיבתי בין “האירוע החריג” לבין מצבו של המנוח, מינה בית הדין האזורי את פרופ’ פלטיאל וינר כמומחה-יועץ-רפואי לבית הדין. פרופ’ וינר, בחוות דעתו מיום 12.3.10, קבע כי ההתקף אינו קשור לאירוע החריג שהמנוח חווה “שבועיים לפני כן”. ביום 28.6.10 החליט בית הדין האזורי על מינוי מומחה רפואי נוסף, זאת לאור העובדה כי פרופ’ וינר נחשף – בניגוד להחלטת בית הדין האזורי – לחוות הדעת מטעם המשיב (להלן – המוסד).
4. כמומחה רפואי נוסף מונה ד”ר משה ליג’י. ד”ר ליג’י חיווה דעתו ביום 12.8.10. ד”ר ליג’י ציין שלא כל החומר הרפואי הנוגע למחלת האסטמה של המנוח עמד לפניו. בסיכום חוות דעתו קבע כי בהנחה שמחלת המנוח היתה ב”סיכון גבוה” “הרי שיש קשר סיבתי בין האירוע החריג כמתואר בהחלטת בית הדין לבין ההתקף האסמטי החריף שהצריך טיפול החייאה כנ”ל. ניתן לראות באירוע החריג כזרז הגורם להפעלת מנגנונים פיזיולוגיים המביאים לשינוי באיזון העדין הקיים בחולי אסטמה קשים (ב’סיכון גבוה’) ולהחרפת המצב והופעת התקף אסטמה קשה”. בחוות דעתו מיום 7.9.10 קבע ד”ר ליג’י כי אין קשר סיבתי ישיר בין האירוע החריג לבין ההתקף, “יחד עם זאת בהתקפי אסטמה קיימת מעורבות של גורמים שונים כולל גורם הסטרס הנפשי (Multifactorial), ועקב השפעת הגומלין ביניהן כולל סטרס נפשי כמו במקרה הנ”ל, ניתן לומר שקיים קשר כלשהו בין התקף האסטמה והסטרס הנפשי” (הדגשה במקור – א.א.).
במענה מיום 10.4.11 לשאלות הבהרה, שבמסגרתן הופנה ד”ר ליג’י לחוות דעתו של פרופ’ טופילסקי מטעם המערערת, קבע ד”ר ליג’י כך:
“1. בהתייחס לחו”ד של פרופ’ טופילסקי. קיימת אחידות דעים על כך שסטרס נפשי עלול לגרום להחמרת סימפטומים ולהתקפי אסטמה בחולי אסטמה אינני מסכים עם פרופ’ טופילסקי על כך ש’התקף קטלני’, שפירושו התקף קשה מאוד הגורם למוות יכול להופיע אפילו עד 4-6 שבועות לאחר האירוע. זהו מצב לא מציאותי שהתקף חריף מאוד יופיע מספר שבועות לאחר סטרס נפשי.
להערכתי הניסוח בו השתמש פרופ’ טופילסקי אינו נכון. אני מעריך שכוונתו הייתה שבעקבות סטרס נפשי נגרמה לנ”ל החמרה בעקבות התקף אסטמתי. דבר זה מתיישב עם דו”ח האשפוז שצוטט בשאלת הבהרה מס’ 2 ושם נאמר שהאסטמה החמירה בימים האחרונים לפני אישפוזו (וההחמרה הלכה והתגברה עד כדי קוצר נשימה חריף עם הכחלה ודום נשימה).
2. במילים קשר כלשהו בין סטרס נפשי להתקף אסטמה, הכוונה לקשר סיבתי בין הסטרס להתקף אסטמתי אך קשר חלקי, זאת כיוון שאסטמה והתקפי אסטמה חריפים, תלויים בגורמים רבים (כולל סטרס נפשי).
3. הרלבנטיות של המאמר המדעי (שצורף לחוות דעתי) למקרה הנדון הינה בכך שבו נדונים המנגנונים הפיזיולוגיים של הופעת קוצר נשימה (דיספנאה) המאפיין מחלות ריאה ובינהן אסטמה. מנגנונים אלה הוזכרו בחוות דעתי ותוצאתם הינה הופעת קוצר נשימה (חריף פחות או חריף יותר עד כדי ‘התקף קוצר נשימה’) המופיע מיד לאחר הסטרס הנפשי ולא לאחר זמן רב כגון מספר שבועות (זמן השהייה).” (הדגשות במקור – א.א.)
5. לאחר שבית הדין האזורי בחן את חוות הדעת, מצא לנכון לדחות את התביעה משלאור חוות הדעת אין קשר סיבתי ישיר, אלא רק “קשר כלשהו” – שאינו מספק לצורך קבלת התביעה.
6. על דחיית התביעה הוגש ערעור לפנינו. במסגרת דיון קדם הערעור שנוהל לפני השופטת לאה גליקסמן הועברו לד”ר ליג’י שאלות הבהרה נוספות, המכוונת לבחון את מידת ההשפעה של האירוע החריג על ההתקף לאור קביעתו כי קיים “קשר כלשהו”. ביום 2.7.13 השיב ד”ר ליג’י לשאלות ההבהרה כדלהלן:
“לצערי אין באפשרותי לכמת את מידת ההשפעה של האירוע בעבודה שארע כשבוע-שבועיים לפני התקף האסטמה החריף.
בחוות דעתי הקודמת מ-7/9/10 סברתי שקיים קשר כלשהו בין התקף אסטמתי לבין סטרס נפשי במסגרת היות התקפי אסטמה מרובי גורמים וסטרס נפשי עלול להיות אחד מהגורמים הללו. יחד עם זאת לגורם סטרס נפשי אין תקופת חביון ובאופן שהשפעתו תתבטא רק כעבור מספר ימים. ניתן לראות במקרה הנ”ל את גורם הסטרס הנפשי ‘כטיפה אשר גודשת את הכוס המלאה’ (הכוס המלאה כמטפורה של אסטמה קשה). עם זאת האם משקל הקשר הסיבתי בין הסטרס הנפשי להתקף אסטמה הינו קטן או גבוה מ-20%, את זאת לא אוכל להעריך.”
7. לאחר קבלת תשובות ההבהרה מאת ד”ר ליג’י נקבע הדיון לפני המותב הנוכחי. בפתיחת הדיון בערעור נאמרו לצדדים הדברים הבאים:
“השאלה המקדמית שמתעוררת היא מה [הן] השאלות שיש להפנות אל המומחה על מנת לבחון את שאלת הקשר הסיבתי, האם השאלה כמו שהופנתה בקדם האחרון או שמא יש לשאול שאלה בדומה לשאלות הנשאלות באירועים של אוטם (אירוע לבבי/מוחי).”
לאחר שמיעת תשובות הצדדים הוצע לצדדים כך:
“על פני הדברים יש קושי להתבסס רק על חוות הדעת של פרופ’ וינר, הן לאור החשיפה לחוות הדעת של פרופ’ רובין [הכוונה היא לחוות הדעת מטעם המוסד שפרופ’ וינר נחשף אליה למרות האמור בהחלטת בית הדין האזורי – א.א.], הן מאחר ולא מוצו לגביו שאלות הבהרה והן מאחר והשאלה שהופנתה אליו הייתה שאלה כללית על קשר סיבתי.
באשר לחוו”ד של ד”ר ליג’י, לכאורה מתשובה 2 לחוות הדעת מיום 10.4.11, עולה כי ההתקף לא פעל כטריגר אולם מחוות דעתו מיום 2.7.13 עולה כי המומחה לא יכול לקבוע מה מידת ההשפעה של האירוע החריג על קרות ההתקף מיום 6.12.98. בנסיבות אלה ונוכח ההשלכות של התיק מוצע לצדדים כי ימונה מומחה רפואי נוסף בבית הדין הארצי.”
8. הצדדים נענו להצעת בית הדין למינוי מומחה רפואי נוסף. עוד הסכימו הצדדים כדלהלן:
“אנו מסכימים כי זהות המומחה שימונה תוסכם ע”י הצדדים מתוך רשימת המומחים של בית הדין, וככל שלא תהיה הסכמה שכזו תוך 15 יום תיקבע זהות המומחה ע”י בית הדין עצמו כאשר מוזכר כי לא ניתן למנות את פרופ’ קרמר שטיפל במנוח, הייתה הסכמה לא למנות את פרופ’ ורסנו, ובתיק זה כבר מונו פרופ’ וינר וד”ר ליג’י.
כמו כן מוזכר כי חוו”ד של פרופ’ רובין לא תעמוד בפני המומחה שימונה. למען הסר ספק, גם חוות הדעת של פרופ’ וינר וד”ר ליג’י לא יועברו למומחה הנוסף שימונה.
החומר הרפואי שיועבר הוא החומר שהוגש ע”י הצדדים לבית הדין הארצי ביום 5.6.13.
כמו כן, מוסכם כי המומחה ישאל את השאלות הבאות:
1. האם יש קשר סיבתי (מסוג גרימה או החמרה) בין האירוע החריג שאירע למנוח במסגרת עבודתו כמתואר בסעיפים 2(ה) ו- 2(ו) לפרק העובדות בהחלטת המינוי, לבין ההתקף מיום 6.12.98 ותקופת אי הכושר שהחלה לאחריו.
2. האם האירוע החריג היווה טריגר להתקף מיום 6.12.98 ; דהיינו האם להערכתך סביר יותר להניח שאלמלא האירוע החריג, ההתקף האסתמטי היה מתרחש במועד שהתרחש (6.12.98) או במועד סמוך לכך, או שיותר סביר להניח שההתקף האסתמטי האמור לא היה מתרחש כלל או היה נדחה למועד רחוק יותר.”
9. הצדדים בחרו בד”ר יואל גרייף כמומחה-יועץ-רפואי נוסף – שני במספר. ביום 6.4.14 ניתנה חוות דעתו של ד”ר גרייף. תחילה סקר ד”ר גרייף את תולדות מחלת המנוח ואת הנושא בכלליות, וכך כתב:
“קיצור תולדות המחלה:
סבל מאסטמה כרונית מילדות. טופל באופן סדיר על ידי מרחיבי סימפונות וסטרואידים באינהלציה ופומים. אשפוזים חוזרים עקב החרפות (אקסצרבציות) של המחלה ב-1988, 1989 ו-1991.
ב-6.12.98 סבל מהתקף אסטמתי קשה ביותר אשר לא הגיב לטיפול וגרם לאי ספיקה נשימתית ודום לב. נזקק להחיאה ולהנשמה מלאכותית. הועבר לחדר מיון של בי”ח הדסה במצב של חוסר הכרה ואנוקסיה מוחית. תוך טיפול ראשוני הופיעו פרקוסים מסוג MYOCLONUS EPILEPSY אשר נשלטו חלקית על ידי חומרים אנטי-אפילפתים. לא חזר להכרה מלאה.
הפרקוסים נמשכו במידה פחותה. הופיע זהום חיידקי שהגיב לאנטיביוטיקה. (אין ברשותי פרטים על מצבו לאחר האשפוז ועל נסיבות פטירתו).
דיון
אסטמה
היא מחלה כרונית המאופיינת בהיצרות משתנה של דרכי הנשימה, הגורמת להתקפים של קוצר נשימה, צפצופים ושיעול. המחלה מופיעה בדרך כלל בילדות, על רקע אלרגי. קיימים גורמים אטיולוגים אחרים כגון חשיפה תעסוקתית, זיהומים וכו’. חומרת המחלה נעה בין התקפים ספורדיים קצרים המגיבים למרחיבי סימפונות בשאיפה לבין אסטמה כרונית הנזקקת לטיפול מונע קבוע על ידי סטרואידים. קיימת מגבלה תיפקודית קבועה. חלק מהם יכולים לסבול מהתקפים עקשניים, המגיבים בקושי לטיפול (STATUS ASTHMATICUS). בחלק קטן מהמקרים עלולים להופיע התקפים קשים המסכנים חיים.
אסטמה קטלנית
ההגדרה של NFA = NEAR FATAL ASTHMA כוללת הופעה של התקף אסטמתי קשה ביותר הגורם לדום נשימה וחמצת נשימתית, הדורשת הנשמה מלאכותית להצלת חיים.
התקף אסטמתי מסוג זה יכול להופיע תוך מספר דקות (HYPER ACUTE ASTHMA) ביחוד אצל ילדים/צעירים הסובלים מאסטמה לבילית – BRITTLE ASTHMA או להתפתח תוך מספר ימים בעיקר אצל חולים מבוגרים הסובלים מאסטמה קשה ולא מאוזנת.
סיבות להופעת אסטמה קטלנית: NFA – (ראה ניספח 1).
1. חשיפה אלרגית או תעסוקתית מסיבית
2. זהום וירלי של דרכי הנשימה העליונות
3. שמוש יתר של תרופות מסוג חוסמי בטה
4. הפסקת הטיפול התרופתי הסדיר נגד אסטמה, הקשורה לשלילת קיום המחלה (DENIAL) או עקב חוסר מודעות להחמרת המצב הנשימתי.
5. EMOTIONAL STRESS.
מתח נפשי asthmal
הקשר בין מצבי מתח נפשי ואסטמה ידוע מאז ימים קדומים ואפילו מצוטט ע”י הרמב”ם בסיפרו על המחלה. במשך דורות אסטמה נחשבה מחלה פסיכיאטרית (‘ASTHMA NERVOSA’) ורק במאה האחרונה הודגשה חשיבותם של תהליכים דלקתיים-חיסוניים בהיווצרות המחלה. מאידך, קיים ללא ספק קשר הדוק – דרך שפעול מערכת אימונולוגית–הורמונלית ומערכת העצבים האוטונומית – הקושרים בין מצבי STRESS נפשי והחמרת המחלה (REF1-2).
גורמי סיכון פסיכולוגים הקשורים ל- NFA
הנושא נחקר ביסודיות במאמרו של ALVAREZ and fitzgerald REF3, אשר סקרו 423 מאמרים הדנים בנושא בין השנים 1960 עד 2006. המחברים לא יכלו להגיע למסקנה חד משמעית על כך שגורמים פסיכולוגים מגבירים הסיכון לפתח התקף מסכן חיים (קיימת חלוקה שווה בין מספר מצדדים לבין השוללים…) – המאמר מצורף – ראה הדגשים.” (טעויות סופר במקור תוקנו – א.א.)
בהמשך השיב המומחה לשאלות בית הדין כדלקמן:
א. על סמך התרשמותי מהספרות ומנסיוני, יש לדעתי קשר סיבתי (החמרה) בין מצבו הנפשי עקב האירוע החריג מסגרת עבודתו לבין ההתקף מיום 6.12.98.
ב. אין באפשרותי לקבוע בודאות מה היה קורה אילולי האירוע.” (הדגשה הוספה – א.א.)
10. לבקשת המוסד הותר להעביר לד”ר גרייף מספר שאלת הבהרה כמפורט להלן:
“א. אנא הסבר כיצד מתיישב האמור בסעיף 2 ה’ להחלטה מיום 17.2.14 בדבר פרק הזמן שחלף בין הארוע החריג לבין התקף האסטמה עם קביעתך בדבר קיומו של קשר סיבתי (החמרה).
ב. מהו פרק הזמן המירבי שבו ניתן לקשור בסבירות בין אירוע חריג ובין התקף אסטמה חריף?
ג. בחוות דעתך התייחסת לחמש סיבות להופעת אסטמה קטלנית, מדוע לדעתך דווקא הסיבה החמישית (מתח נפשי) היא זו שפעלה ביחס להתקף מיום 6.12.98, והאם פעלו סיבות נוספות?
ד. אם פעלו סיבות נוספות – מהי מידת ההשפעה של הסיבה החמישית (מתח נפשי) לעומת יתר הסיבות שפעלו?
ה. על השאלה השניה המצויה בהחלטה מיום 17.2.14 השבת כי אינך יכול להשיב בוודאות. תשומת ליבך כי בשאלה זו לא התבקשת להשיב בוודאות, אלא לפי סבירות, קרי, איזו מבין שתי האפשרויות שנמנו בשאלה יותר סבירה. אנא, נסה להעריך איזו מבין שתי האפשרויות שנמנו שם סבירה יותר.”
11. ביום 2.11.14 השיב ד”ר גרייף על שאלות ההבהרה כדלהלן:
“מדובר על אסטמה כרונית, מטופלת באופן סדיר על ידי מרחיבי סימפונות וסטרואידים. אישפוזים חוזרים ב-1/88, 11/90 ו-01/91 עקב החמרה במצבו (אקסצרבציות). בסיכום האשפוז מינואר 1991 צוין ש’התקבל עם אקסצרבציה על רקע סטרס’
בשנים האחרונות – תוך טיפול סדיר – המחלה יציבה. אין עדות למאורעות חריגים עד לאשפוזו ב-6.12.98.
שאלות
א-ב: לפי קצב התפתחות ההתקף הכמעט קטלני, ניתן לחלק את אופי ההתקף לשניים:
1. HYPERACUTE EXACERBATION – המתפתח תוך 2 עד 4 שעות.
2. SUBACUTE EXACERBATION – המתפתח תוך מספר ימים/שבועות. (1-2 REF), המהוה כ-80% מהמקרים, אני משייך התובע לקבוצה זאת, לפי פרק הזמן שחלף בין האירועים בעבודה לבין ההתקף של דום נשימה.
ג-ד: אין עדויות קליניות-דוקומנטריות המצביעות על חשיפה אלרגית מסיבית, תהליך זהומי, שימוש יתר של תרופות חוסמות בטה או לחילופין, אי לקיחת תרופות בתקופה שקדמה להתקף הכמעט קטלני.
ה: לאור היציבות היחסית של האסטמה בשנים שקדמו להתקף והקשר הזמני עם מצב מתח נפשי קשה (EMOTIONAL STRESS) שבו היה שרוי בימים שקדמו להתקף קיימת סבירות גבוהה שהיה קשר הדוק בין מצבו הנפשי לבין החמרת האסטמה וההתקף כמעט קטלני ממנו סבל.”
(טעויות סופר במקור תוקנו, הדגשות הוספו – א.א.)
12. בתגובה לתשובות ההבהרה טען המוסד כי יש מקום למנות מומחה רפואי נוסף, נוכח חילוקי הדעות שבין המומחים. עוד נטען כי נותרה אי בהירות בחוות הדעת של ד”ר גרייף וכי לא ברור כיצד קבע ד”ר גרייף את שקבע. עוד נטען כי מחוות הדעת של ד”ר גרייף עולה שכל אירוע חריג שיקרה למבוטח שהוא חולה אסטמה בתקופת זמן של מספר שבועות תחייב, לגישת המומחה, הכרה בפגיעה.
13. המערערת התנגדה לבקשת המוסד למינוי מומחה נוסף, בין היתר, משבית דין זה כבר הצביע על הקושי בהסתמכות על חוות הדעת של המומחים הקודמים שמונו בתיק.
14. ביום 9.3.15 ניתנה החלטתנו הבאה:
“1. לאחר עיון בבקשת המשיב (להלן – המוסד) למינוי מומחה רפואי נוסף ובתשובת המערערת, הגענו לכלל מסקנה כי אין הצדקה להיעתר לבקשת המוסד. חוות דעתו של המומחה הנוסף ד”ר גרייף התייחסה לנסיבותיו של המנוח בתיק זה.
2. אם המוסד סבור כי תשובות ההבהרה של ד”ר גרייף מעוררות קשיים מן ההיבט הרפואי, הרי שדרך המלך היא בהגשת בקשה להעברתן של שאלות הבהרה נוספות.
3. לפיכך, ניתנת למוסד אורכה עד ליום 31.3.15 להגיש בקשה מתאימה.”
15. המוסד לא הגיש בקשה להעביר לד”ר גרייף שאלות הבהרה. ביום 13.4.15 הוגשה השלמת סיכומיו. בסיכומיו חזר המוסד על בקשתו ונימוקיו למינוי מומחה רפואי נוסף. המערערת מצידה חזרה על טעמי התנגדותה.
הכרעה
16. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ואת כלל חוות הדעת המצויות בתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. ואלה טעמינו בתמצית:
17. תחילה יש להידרש למסגרת המשפטית – בדומה לפגיעה בעבודה שהיא אירוע לב, גם במקרה שלפנינו – על מנת שההתקף מיום 6.12.1998 יוכר כ”תאונת עבודה”, כמשמעה בחוק, נדרשת המערערת להוכיח קשר סיבתי בין “האירוע החריג” ובין ההתקף. קיומו של קשר סיבתי כאמור נקבע על ידי בית הדין (סיבתיות משפטית) לאחר בחינת השאלות הרפואיות (סיבתיות רפואית) בעזרתו של מומחה רפואי. קיומו של קשר סיבתי כאמור צריך להיות מוכח ברמת הסתברות העולה על 50%.
מאחר שעסקינן ב”תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין”, כאמור בסיפא של סעיף 83 לחוק – הרי שככל שהוכח קשר סיבתי כאמור, עובר הנטל אל המוסד להוכיח “כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים” (להלן – מאזן ההשפעות או שאלת היחס). בדומה לפגיעה בעבודה שהיא אירוע לב, גם במקרה שלפנינו מטרתו של מבחן זה מאזן ההשפעות לבחון האם האירוע החריג (הגורם המשרה) תרם תרומה ממשית להופעת ההתקף באופן במועד שבו אירע. אם הוכח מאזן ההשפעות, כי אז לא תוכר “התאונה” כתאונת עבודה. גם מאזן ההשפעות נבחן על ידי בית הדין לאחר בחינת השאלות הרפואיות בעזרתו של המומחה הרפואי . השאלה המופנית למומחה הרפואי במקרים אלו נוגעת לסבירות הופעת ההתקף במועד שבו הופיע גם אלמלא האירוע החריג . דהיינו, בעיקרו של דבר נבחנת שאלת “העיתוי” ולא שאלת “הכימוי”.
18. עתה נפנה לבחינת התשתית הרפואית המונחת לפנינו:
א. תחילה יש להידרש לשאלת הקשר הסיבתי – כפי שנאמר לצדדים בדיון, לצורך בחינת הקשר הסיבתי אין אפשרות להסתפק בחוות דעתו של פרופ’ וינר: ראשית, לאור מינוי המומחה הנוסף לא מוצה הבירור הרפואי עם פרופ’ וינר; שנית, כשפרופ’ וינר קבע כי אין קשר סיבתי בין האירוע החריג ובין ההתקף, הוא התייחס לפרק זמן של שבועיים שחלפו בין האירוע החריג ובין ההתקף. בעוד שבתשתית העובדתית שנקבעה צוין כי מדובר בפרק זמן של “שבוע – שבועיים”.
אשר לחוות הדעת של ד”ר ליג’י, הלכה למעשה מחוות הדעת עולה קיומו של קשר סיבתי “כלשהו” בין האירוע החריג ובין ההתקף.
גם ד”ר גרייף, כמו ד”ר ליג’י, קובע על יסוד הספרות וניסיונו, כי קיים, על דרך ההחמרה, קשר סיבתי בין האירוע החריג ובין ההתקף.
משנמצא קיומו של קשר סיבתי במקרה שלפנינו עובר כובד המשקל למאזן ההשפעות.
ב. ד”ר ליג’י כלל לא התייחס למאזן ההשפעות, ואילו ד”ר גרייף קובע כי בנסיבות המקרה, ובשים לב ליציבות היחסית של האסטמה בשנים שקדמו להתקף ולקשר הזמנים שבינו ובין האירוע החריג בימים שקדמו לו, “קיימת סבירות גבוהה שהיה קשר הדוק בין מצבו הנפשי [של המנוח – א.א.] לבין החמרת האסטמה וההתקף כמעט קטלני ממנו סבל”. קביעה זו מבססת במידה מספקת תשובה גם לשאלת מאזן ההשפעות. שכן את תשובתו של ד”ר גרייף בהקשר זה יש לקרוא על רקע שאלת ההבהרה שבה התבקש ד”ר גרייף להצביע על האפשרות הסבירה יותר מבין שתיים.
ג. איננו סבורים כי מחוות הדעת של ד”ר גרייף עולה, כטענת המוסד, כי כל התקף אסטמה שבא זמן ארוך לאחר אירוע חריג בעבודה יוכר כאירוע של פגיעה בעבודה. קביעותיו של ד”ר גרייף מתייחסות לנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה. נזכיר שגם ד”ר ליג’י מצא קשר סיבתי “כלשהו” בין האירוע החריג ובין ההתקף, חרף חלוף הזמן, שלפי התשתית העובדתית הוא בן שבוע – שבועיים. כלומר, המחלוקת הרפואית מתמקדת הלכה למעשה רק במידת אותו קשר סיבתי בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי.
ד. בנסיבות העניין ומשלא נפל פגם בחוות דעתו של ד”ר גרייף ומשלא נותרו שאלות הטעונות בירור, הרי שאין הצדקה למינוי מומחה רפואי נוסף.
ה. משהוכח קיומו של קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין ההתקף ומשהמוסד לא הוכיח את מאזן ההשפעות, קרי – כי במקרה זה, הנבחן בדומה לאוטם, השפעת האירוע החריג על מועד התרחשות ההתקף היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים, הרי שיש לקבוע כי ההתקף מיום 6.12.98 הוא אירוע של פגיעה בעבודה.
19. סוף דבר – דין הערעור להתקבל. התקף האסטמה של המנוח מיום 6.12.98 מוכר כאירוע של פגיעה בעבודה.
20. לאור היקף ההתדיינות החריג בתיק זה, ולאחר שהבאנו בחשבון את ה”סיבוב הראשון” שרבץ לפתחה של התביעה בייצוג הקודם, אנו מחייבים את המוסד לשלם למערערת, בגין הדיון בשתי הערכאות, הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכר טרחת עו”ד בסכום של 12,000 ₪.
ניתן היום, י”א תמוז תשע”ה (28 יוני 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
אילן איטח,
שופט, אב”ד סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת אביטל רימון-קפלן,
שופטת
מר ראובן רבינוביץ,
נציג ציבור (עובדים)
מר אמנון גדעון,
נציג ציבור (מעסיקים)
תגובות למאמר