בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
בפני כב’ השופט משה סובל
עת”מ 31022-01-14
העותרים 1. אורחן ביצ’יל
2. פולינה ביצ’יל
ע”י ב”כ עו”ד חאתם נעאמנה
נגד
המשיב משרד הפנים
ע”י פרקליטות מחוז ירושלים
פסק דין
1. ביום 1.5.13 החליט יו”ר ועדת ההשגה לזרים בירושלים לדחות השגה שהגישו העותרים על החלטת ראש דסק דרום ברשות האוכלוסין וההגירה (להלן – הרשות) מיום 16.12.12, בה נדחה עררם על החלטת הרשות מיום 3.9.12 לדחות את בקשתם להענקת מעמד לעותר 1 (להלן – העותר) מכוח נישואיו לעותרת 2 (להלן – העותרת). ההחלטה נומקה בהעדר קשר זוגי כן בין העותרים ובכוונתם להשיג באמצעות הקשר המתקיים ביניהם את השתקעות העותר בישראל.
2. העותר, יליד 1970, הוא מוסלמי אזרח תורכיה, גרוש ואב לשני ילדים המתגוררים בתורכיה. העותרת, ילידת 1961, היא יהודייה אזרחית ישראל, גרושה ואם לילדה, המתגוררת באילת, שעלתה ארצה בשנת 1990.
3. בחודש יולי 1999 נכנס העותר לישראל ברישיון עבודה זמני לחודש, המשיך להישאר בארץ 10 חודשים לאחר תום אשרתו, ויצא מהארץ בחודש יוני 2000. לאחר מכן שב לישראל בחודש מרץ 2001 באשרת תייר למשך 10 ימים, ולאחר שהוסיף לשהות בארץ כארבעה חודשים שלא כדין, חזר לחו”ל בחודש אוגוסט 2001. במהלך שהותו בישראל פגש העותר בעותרת, ובחודש אפריל 2003 נישאו השניים זה לזו בתורכיה.
4. מספר חודשים לאחר הנישואין, בחודש ינואר 2004, אפשר משרד הפנים את כניסת העותר לישראל, מכוח בקשה שהגישה אשתו-העותרת. מכאן ואילך הוארכו רישיונות השהייה של העותר בישראל, תחילה במעמד של תייר, לאחר מכן רישיון עבודה זמני (מסוג ב/1), והחל מחודש אוגוסט 2005 הותרה השהייה ברישיון ישיבה ארעי מסוג א/5, שהוארך פעם אחר פעם עד להארכה האחרונה שניתנה ביום 3.5.10 למשך שנה (כלומר עד מאי 2011). יצוין כי לצורך ההארכות השונות של רישיון השהייה, נדרשו העותרים לאורך השנים להמציא לרשות מסמכים המעידים על כנות הקשר ביניהם, ואף נערכו להם מעת לעת ראיונות במטרה לבחון את כנות הקשר הנטען. בחלק מהראיונות נמצאו אי-התאמות שונות בגרסאות העותרים, ואף עלו תהיות בדבר האינטרסים האמיתיים המקדמים את הזוגיות הנטענת ביניהם (ראו פרוטוקול שימוע מיום 1.3.09 ופרוטוקול שימוע מיום 3.5.10), אך למרות זאת הוחלט לבסוף לאפשר את המשך ההליך המדורג בו החל העותר לצורך קבלת אזרחות ישראלית.
5. התפנית חלה בעקבות מכתב שהתקבל מבתה של העותרת, ביום 30.5.10, בו נכתב שהעותרים “נפרדים וחוזרים כל הזמן” וכי העותר בוגד בעותרת עם נשים אחרות ומשתמש בכספיה לסיוע למשפחתו בתורכיה, וכי העותרת אינה מדווחת על כך למשרד הפנים משום שהיא “מפחדת להיות לבד” למרות שהזוגיות בין השניים אינה בריאה “והיא חד כיוונית של ניצול אישה יהודייה כדי לקבל מעמד”. בעקבות המכתב נערכו לעותרת ולבתה (ביוני 2010) ראיונות במשרדי המשיב, בהם סיפרו כי העותר “מתחיל” עם בחורות אחרות, לרבות עם בת משפחה של העותרת בעת שהעותרת יצאה לתיאטרון; כי העותר חי על חשבונה של העותרת ונטל ממנה כספים למימון בניית בית לילדיו בתורכיה; וכי העותרת מעוניינת להתגרש מהעותר ולהפסיק את ההליך המדורג. סמוך לאחר מכן נערך ראיון לעותר בו אישר כי בגד בעותרת וכי קיבל ממנה כספים אותם שלח למשפחתו בתורכיה. משכך החליטה הרשות ביום 14.6.10 להפסיק את ההליך המדורג, תוך שהעותר נצטווה לעזוב את ישראל עד ליום 28.6.10. עתירה מינהלית שהגיש העותר על ההחלטה (עת”מ 5151-07-10) [פורסם בנבו] נמחקה בשל אי תשלום אגרה.
6. בחלוף כחצי שנה נעצר העותר בתל אביב כשוהה בלתי חוקי. בשימוע שנערך לו עם מעצרו (ביום 6.12.10) ובדיון שהתקיים למחרת (ביום 7.12.10) בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, ציין העותר כי מזה כארבעה חודשים שהוא מתגורר בתל אביב לאחר שנפרד מהעותרת. לפיכך הוחלט על השארתו במשמורת. אלא שביום 15.12.10 התקיים דיון נוסף בבית הדין, בו התייצב בא-כוחו של העותר וטען כי העותרת ביקרה את העותר במקום מעצרו ביום 9.12.10, ולאחר שהבינה כי בעלה במצוקה, מבקשת היא כעת לחזור ולחיות עמו ולהמשיך בהליך המדורג. לאור דברים אלה, החליט בית הדין כי העותר ישוחרר מהמשמורת אם תוגש בעניינו עתירה מינהלית. העתירה הוגשה ביום 20.12.10 (עת”מ 30173-12-10), [פורסם בנבו] וביום 21.12.10 שוחרר העותר ממעצר. בדיון בעתירה שהתקיים בבית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע ביום 4.4.11, נמחקה העתירה בהסכמה לאחר שהעותרים הגישו (ביום 29.3.11) בקשה חדשה להענקת מעמד לעותר ומשרד הפנים התחייב שלא לפעול להרחקת העותר מישראל עד לחלוף 30 ימים מהמועד שבו תינתן החלטתו בבקשה.
7. בראיון שנערך במשרדי המשיב לבתה של העותרת ביום 5.4.11 ציינה הבת כי כחודש לאחר שהעותר עזב את בית אמה, הוא חידש את הקשר איתה “בטענה שהוא אוהב אותה ולא יכול בלעדיה”. לדבריה, אמה “מאמינה לו” ו”רוצה אותו… אמא אוהבת אותו אבל היא גם אישה שצריכה להיות עם גבר וקשה לה להיות לבד”. הבת הוסיפה כי לא ידוע לה שהעותר עדיין שולח כספים לחו”ל, וכי הוא שיפר את התנהגותו בבית, אם כי היא דואגת מחידוש הקשר ותמשיך לעקוב אחר התנהגות העותר ובמידת הצורך תדווח על כך למשרד הפנים. לאחר מכן נערכו (ביום 20.6.11) ראיונות לעותרים. העותרת מסרה בראיון עמה כי הסכימה לחדש את הקשר עם העותר ולשוב לחיות עמו משום ש”חשוב לו החיים שלי, הבריאות שלי, הוא בא הוא מרגיש אותי ודואג לי, כשאני חולה הוא יושב לידי, אין לי זיכרון לחשוב על דברים רעים, אני שוכחת מהר”. העותרת הוסיפה כי היא מאמינה שהעותר “קיבל מכה” כתוצאה מהשלכות התנהגותו הבלתי ראויה כלפיה בעבר, ולפיכך כעת יטיב את דרכיו לאחר שסבל מאד בארבעת החודשים בהם התגורר בנפרד ממנה בתל אביב, נעצר, ו”קיבל שיעור לכל החיים”. העותר מסר בריאיון כי כאשר שהה במעצר שמרו העותרת ובתה על קשר רצוף עמו, וכי כעת חזר לחיות יחד עם העותרת חיים רגילים. העותר הוסיף כי פער הגילאים בינהם (העותרת מבוגרת ממנו בתשע שנים) אינו מפריע ולא הפריע לו מעולם.
8. בהתאם להוראת מטה הרשות בירושלים, זומנו העותרים לשימוע נוסף שהתקיים בלשכת הרשות באילת ביום 18.6.12. בשימוע זה, שהתקיים שנה לאחר השימוע הקודם, דיווחו העותרים כי הם ממשיכים להתגורר יחד, תוך שמבחינתה של העותרת חל שיפור משמעותי בהתנהגות העותר. עוד באותו היום נערך שימוע טלפוני לבתה של העותרת, שמסרה שהמצב בבית אמה “רגוע ובסדר”, אם כי קיימים קשיים כלכליים. הבת ציינה כי העותר “מקשיב לה [לעותרת] כמו ‘כלבלב'”, אם כי הבת אינה רגועה “לאור העבר… אבל אני רוצה להירגע”.
9. בעקבות שני הראיונות האמורים החליט מטה הרשות לדחות את בקשת המעמד של העותרים, וזאת בשל סתירות בנוגע לכנות הקשר שנמצאו בריאיון השני מיום 18.6.12. ערר פנימי שהגישו העותרים על החלטה זו נדחה ביום 16.12.12. ביום 1.5.13 נדחתה השגתם על ההחלטה בערר.
10. בהחלטת ועדת ההשגה נקבע כי החלטת המשיב בדבר העדר כנות קשר הנישואין בין העותרים, הנה החלטה המצויה בתוך מתחם הסבירות, וככזו אין הצדקה להתערב בה. העותרים מנהלים מערכת יחסים בלתי יציבה. על פי דברי העותרת הם הספיקו להיפרד ולשוב זה לזו בין שלוש לארבע פעמים, כאשר בפרידה הראשונה (אשר לא דווחה בזמן אמת למשיב) התחיל כל אחד מהם מערכת יחסים עם בן זוג אחר. הפרידה האחרונה נמשכה כחצי שנה. בנוסף הודה העותר כי קיים מערכות יחסים עם נשים אחרות בעודו נשוי לעותרת, ואף אישר כי כאשר העותרת הייתה בתיאטרון הוא צפה בביתם המשותף בסרט ארוטי עם אחייניתה, וניסה “להתחיל” איתה. לכך מצטרפת העובדה שהעותר נוטל מהעותרת כספים רבים, בהם הוא משתמש לצורך רווחת משפחתו הקודמת המצויה בתורכיה. התנהלות זו צורמת מאד על רקע מצבה הכלכלי הקשה של העותרת, מה עוד שהעותר אישר כי המצוקה הכלכלית גרמה לעותרת קשיים המחייבים טיפול תרופתי. יו”ר ועדת ההשגה הוסיף וקבע בהחלטתו כי הרושם הכללי המתקבל הוא ש”מדובר יותר בקשרי תלות, מאשר בקשר נישואין כן, תוך שהמשיג זקוק למשיגה לצורך קבלת מעמד בישראל ולצורך שימוש בכספיה (לצורכי משפחתו הקודמת), ואילו המשיגה, המצויה במצב נפשי שאינו מן הקלים, פיתחה בו יחסי תלות וחוששת להישאר לבדה. גם כאשר מתארים המשיגים את יחסיהם כתקינים, הרי שהמשיגה סוברת כי המצב תקין מאחר והמשיג חושש ממנה, ובתה מציינת כי ‘הוא מקשיב לה כמו כלבלב, ורק שהיא רוצה שהוא יבוא הוא אכן מגיע'”. לכך מצטרפות הסתירות שנתגלו בשימוע האחרון שנערך לעותרים, וכן התרשמותו האובייקטיבית של עורך השימוע לפיה העותרים אינם מעורים יתר על המידה זה בחייו של זו, נוהגים לנסוע לחו”ל בנפרד, נוהגים לצאת לבלות בנפרד, ואינם מנהלים חשבון בנק משותף או מחזיקים ברכוש משותף.
11. בעתירה טוענים העותרים כי בניגוד למה שנקבע בהחלטת ועדת ההשגה, הם נפרדו פעם אחת בלבד. מסירת הכספים לעותר נעשתה בהסכמה מלאה של העותרת. מעולם לא התקיים קשר רומנטי בין העותר לבין קרובת משפחתה של העותרת. העותר גם לא צפה בסרט ארוטי עם אותה קרובת משפחה, שהעלילה עליו את הדברים בשל סכסוך ביניהם על שימוש במחשב. לא זו בלבד שהעותרים מקיימים קשר מאז היכרותם בשנת 1999, וחיים יחד במשך למעלה מעשר שנים מאז נישואיהם בשנת 2003 (להוציא פרידה אחת למשך מספר חודשים), אלא שבתקופה האחרונה הקרבה והאהבה ביניהם התהדקו, לאחר התדרדרות שחלה במצבה הבריאותי והנפשי של העותרת, והעותרים עברו לגור אצל בתה באילת, תוך שהעותר מלווה את העותרת בכל הטיפולים הרפואיים והאשפוזים, שוהה לצדה ברציפות וסועד אותה. אמנם העותרים הם אנשים עניים חסרי רכוש, אולם נתון זה אסור שיפעל לחובתם וישמש עילה לדחיית בקשתם לאיחוד משפחות. עוד טוענים העותרים כי אין מקום להסתמך על הדברים שבתה של העותרת מסרה בשימוע טלפוני, שכן מדובר בהליך בלתי תקין. זאת ועוד, לדבריהם במהלך השימועים, הפעילו עליהם עובדי רשות האוכלוסין לחץ ואיומים.
12. המשיב טוען מנגד כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל השיהוי בהגשתה, שכן העתירה הוגשה בחודש ינואר 2014 על החלטת ועדת ההשגה מחודש מאי 2013. כמו כן, יש לדחות את העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים של העותר, שהמשיך לשהות שלא כדין בישראל לאחר מתן החלטת ועדת ההשגה, למרות שבקשתו לצו ביניים נדחתה, ואף בעבר שהה בישראל (בשנים 1999, 2001 ו-2010) שלא כדין חרף פקיעת אשרות השהייה שלו ודחיית בקשותיו למעמד. לגוף העניין טוען המשיב, כי לא נפל פגם בהחלטתו בדבר חוסר כנות הקשר של העותרים. מדובר בעותרת שהגישה בעבר בקשה להפסקת ההליך המדורג בו החל העותר, חרף נישואיהם הנטענים. היחסים בין העותרים לא היו יציבים; במהלכם התרחש אירוע של בגידה בו הודה העותר; הגיעה פנייה מבתה של העותרת על מערכת זוגית נצלנית ובלתי בריאה; נתקבלו בשימועים רשמים שליליים בדבר ניצול חולשתה של העותרת על ידי העותר; ואף התגלו סתירות מהותיות בין גרסאותיהם באשר לתחביביהם, להלוואות שנטלה העותרת עבור העותר, לצורת הבילוי שלהם ולעניינים נוספים, באופן המלמד כי העותרים אינם מעורים זה בחיי זו, אינם מבלים יחד בארץ ובחו”ל, עד כדי קיום ספק של ממש בשאלת כנות הקשר. לכך מצטרפת העובדה שאין לעותרים נכנסים משותפים, הם אינם מנהלים חשבון בנק משותף, והעותר אף ניצל את העותרת וקיבל ממנה כספים עבור משפחתו הקודמת בתורכיה, חרף הימצאות העותרת בקשיים כלכליים. ההתרשמות הכוללת הנה, אפוא, שלא מדובר בקשר זוגי המצדיק מתן מעמד בישראל, אלא בקשר המבוסס על תלותה של העותרת בעותר ולהפך, כתוצאה מכך שהעותרת מצויה במצב נפשי וכלכלי ירוד והעותר זקוק לה לצורך קבלת מעמד בישראל ותו לא. המשיב מכחיש את הטענה בדבר לחץ שהופעל כביכול על העותרים בשימוע. לדבריו, השימועים נערכו בלב פתוח ובנפש חפצה. מאחר שעל פי הדין נטל הוכחה כבד רובץ על העותרים להוכחת כנות ואמיתות הקשר ביניהם, ואילו המשיב אינו נושא בכל נטל להוכיח כי מדובר בקשר פיקטיבי, המסקנה המתחייבת היא שיש לדחות את העתירה.
13. חוששני כי החלטת המשיב גולשת יתר על המידה לשיפוט טיב הקשר שבין העותרים באמות מידה ערכיות-מוסריות מאשר באספקלריה של כנות רצונם להמשיך בחיי זוגיות משותפים. כבר נפסק בבית המשפט העליון כי “יש להיות ערים לעובדה כי במגוון הקשרים האפשריים הקיימים בין בני אדם, ייתכנו קשרים זוגיים אמיתיים גם כאשר נתוניהם של בני האדם המקיימים אותם אינם תואמים מסגרות מקובלות ומוכרות. בני אדם הנפגשים זה בזה בשלב מסוים בחייהם, עשויים לקשור קשר מהותי ואמיתי גם אם אין לסוג קשר כזה אח ורע בסביבה הטבעית המוכרת, וגם אם קשה לשבץ את הקשר לתבנית יחסים מקובלת. לפיכך, על הרשות המוסמכת להתייחס בפתיחות רבה לבחינת נושא זה, ולבחון אותו ברגישות ובזהירות, לבל ייגרמו נזק ופגיעה לעותרים על לא עוול בכפם, אם אמנם מדובר בקשר זוגי אמיתי ביניהם, גם אם הוא שונה וחורג מהמקובל, ככל שיהא” (בג”ץ 1173/07 יון נ’ משרד הפנים [פורסם בנבו] (2.12.09)). דברים אלה נכתבו על בקשה לאזרחות שהוגשה עבור נתין זר הנשוי לאזרחית ישראל המבוגרת ממנו ב-30 שנה, ובהיותה חולנית וזקוקה לעזרה ממשית עלה החשש שמא מדובר בקשר שעיקרו הוא במתן עזרה סיעודית. חרף זאת, והגם שנמצאו פערים משמעותיים במידע שהיה בידי בת הזוג הישראלית בדבר קורות חייו של מבקש המעמד, הוחלט להעניק להם הזדמנות נוספת להוכחת טיב הקשר ועניינם הוחזר לבחינה ולהערכה נוספת של המשיב.
14. אין ספק כי הקשר בין העותרים ידע עליות ומורדות. עוד בחודש יולי 2004, כשנה בלבד לאחר הנישואין, ציינה העותרת במכתב שצרפה לבקשתה להארכת רישיון העבודה הזמני שניתן לעותר, כי בינה לבין העותר התגלו בעיות, אולם הם מעוניינים לשקם את נישואיהם (נספח 3ב’ לכתב התשובה). בראיונות שנערכו לעותרים סמוך לאחר מכן, ביום 12.9.04, סיפרו שניהם כי בחודש מרץ של אותה שנה (כחודשיים לאחר כניסת העותר לישראל בינואר 2004) הם נפרדו למשך חודשיים לערך. העותר אף הוסיף כי במהלך תקופת הפירוד הוא יצא עם נשים אחרות ואף שכב עם אחת מהן (עמ’ 3, 6-5 לפרוטוקול הריאיון; נוכח אמירות מפורשות אלה של העותרים לנציגי המשיב עוד בשנת 2004, אין לקבל את הערתו של יו”ר ועדת ההשגה בהחלטתו, לפיה פרידתם הראשונה של העותרים “לא דווחה בזמן אמת למשיב, באופן המקשה ליתן אמון בדיווחי המשיגים באשר למצבם העכשווי”). למרות משבר זה, בחלוף מספר חודשים חזרו העותרים לחיות ביחד. המשיב, שכאמור היה מודע לעובדות אלה בזמן אמת, לא ראה בהן עילה להפסקת ההליך המדורג, משום שקיבל את דברי העותרים כי הפרידה קשתה עליהם ובסופו של דבר האהבה גברה על הקשיים בזוגיות שגרמו לפרידה (ראו דברי העותרת בעמ’ 4-3 לפרוטוקול, ודברי העותר שם בעמ’ 6). יצוין כי מהריאיון הנ”ל מספטמבר 2004 לא עולה ניסיון של העותרים ליפות את המציאות ולהסתיר עובדות, שהרי אילו חפצו יכלו להימנע מלספר למשיב על הפירוד שהתרחש (והסתיים) מספר חודשים קודם לכן. יתר על כן, כאשר נשאלה העותרת כיצד היא רואה את עתיד יחסיה עם העותר, היא לא יצאה מגדרה אלא מסרה תשובה זהירה ומאופקת לפיה, מצד אחד “החיים לא פשוטים”, אך מצד שני העותר טיפל בה במסירות רבה כאשר נפצעה ונזקקה לעזרה בפעולות היומיומיות (שם בעמ’ 4).
15. המשיב המשיך להאריך את רישיונות השהייה של העותר בישראל – ואף במעמד משודרג של רישיון זמני מסוג א/5 – גם לאחר שבריאיון מיום 1.3.09 סיפר העותר כי הוא לפעמים יוצא ללא העותרת “ומשוחח עם בחורות אחרות” (עמ’ 1 לפרוטוקול). ניתן להניח כי המשיב קיבל את דברי העותר כי מזה שנים שהעותרת “היא האישה היחידה שלי” (שם, עמ’ 3), עליהם הוסיפה העותרת (בריאיון מאותו היום, בעמ’ 6) כי בעבר הייתה לה מריבה עם העותר בשל כך שהסתכל על נשים אחרות “אבל הוא כבר לא מעז”.
16. בדומה לכך הראיונות שנערכו לעותרים שנה לאחר מכן, ביום 3.5.10. אף שמראיונות אלה עלה כי בחלק מהזמן העותר עובד באזור המרכז והעותרת נשארת לבד באילת, ואף שהתברר כי העותרת טסה לבקר את משפחתה באוקראינה ללא העותר, בכל זאת האריך המשיב את רישיון הישיבה הארעי (א/5) למשך שנה נוספת.
17. על רקע השתלשלות דברים זאת, המכתב שבתה של העותרת שלחה למשיב ביום 30.5.10 לא חידש נתון מהותי שלא היה ידוע קודם. כאמור, על כך שהעותרים נפרדו לאחר הנישואין וחזרו לחיות יחד, ידע המשיב עוד בשנת 2004. באותה שנה גם ידע המשיב (מפי העותר) כי העותר בגד בעותרת. העותרים גם סיפרו בראיונות שנערכו עמם לאורך השנים כי העותר שולח כספים לבני משפחתו בתורכיה (ריאיון מיום 12.9.04, עמ’ 6; ריאיון מיום 1.3.09, עמ’ 2, 4; ריאיון מיום 3.5.10, עמ’ 2, 5). אמנם במכתב הנ”ל סיפרה בתה של העותרת כי אמה נכנסה לחובות כדי לממן את הכספים ששלח העותר לתורכיה. אולם נכונותה של אישה למסור מכספיה לבן זוגה, עשויה ללמד על כנות ואמיתות הקשר הזוגי לא פחות (ושמא אף יותר) מאשר על זוגיות מלאכותית, מה עוד שכאשר נשאלה העותרת על כך הסבירה שמדובר בהלוואה שנתנה לעותר (ריאיון מיום 20.6.11, עמ’ 4).
18 . אכן, בראיון שנערך לעותרת ולבתה ביום 7.6.10, בעקבות המכתב הנ”ל, הודיעה העותרת שהיא חפצה להתגרש מהעותר ולהפסיק את ההליך המדורג, לאחר שהתברר לה שהעותר מנצל אותה לקבלת מעמד בישראל. אילו הייתה העותרת דבקה בעמדה זאת, לא היה מתעורר כל קושי בעמדת המשיב על הפסקת ההליך המדורג. אלא שעמדה זאת של העותרת הוצגה על רקע משבר נוסף ביחסי העותרים, לאחר שהתברר לעותרת כי בעת היעדרותה מהבית התרחש אירוע בעל הקשר מיני בין העותר לבין אחייניתה. בדומה למשברים הקודמים, שהסתיימו בפיוס ובחזרה לחיים משותפים, גם הפעם בחלוף מספר חודשי פירוד הסכימה העותרת לחזור אל העותר, ואף ביקרה אותו (בדצמבר 2010) יחד עם בתה במתקן המשמורת בו הוחזק (כפי שאישרה בפרוטוקול הריאיון מיום 20.6.11, עמ’ 6). העותרת התבקשה להסביר מדוע סלחה לעותר והסכימה לחזור אליו, ותשובתה הייתה: “חשוב לו החיים שלי, הבריאות שלי, הוא בא, הוא מרגיש אותי ודואג לי, כשאני חולה הוא יושב לידי, אין לי זיכרון לחשוב על דברים רעים, אני שוכחת מהר” (שם, עמ’ 6-5); וכאשר נשאלה מהו המקור לביטחונה שהעותר לא ישוב על התנהגותו הנפסדת, השיבה: “אני ראיתי שהוא ‘קיבל מכה’ הפעם, הוא יודע שזה הפעם האחרונה… אני מרגישה שהוא סובל מאוד שקיבל שיעור לכל החיים” (שם, עמ’ 8). אילו ההנמקה בדבר דאגתו של העותר לעותרת הייתה נשמעת בהזדמנות זאת בפעם הראשונה, אפשר שהיה מקום להתעלם ממנה. אלא, כפי שראינו, כבר בריאיון הראשון משנת 2004, לאחר הפרידה הראשונה של העותרים, העלתה העותרת על נס את הטיפול המסור של העותר בבעיותיה הרפואיות. אפילו כאשר התייצבה יחד עם בתה לראיון ביום 7.6.10, בו הודיעה על רצונה להתגרש ולהביא להפסקת ההליך המדורג, ראתה העותרת לציין את העובדה שהעותר סועד אותה בעת חוליה (עמ’ 4 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, יש לנקוט משנה זהירות טרם גיבוש מסקנה השוללת את אמיתות וכנות הגרסה בדבר הפיוס והחזרה לחיי שלום בית בסוף שנת 2010, לאחר המשבר שפרץ מספר חודשים קודם לכן בעקבות האירוע הקשור באחייניתה של העותרת.
זאת ועוד. נתון חשוב העשוי לחזק את אמינות הטענה בדבר חזרת העותרים לחיי זוגיות הוא עמדת בתה של העותרת. כזכור, המכתב שהתקבל מהבת בחודש מאי 2010 הוא זה שהניע את גלגלי התהליך של ביטול מעמד העותר בישראל. בהחלטת יו”ר ועדת הזכאות נכתב לגבי הבת כי “מהשתלשלות העניינים נראה כי דאגתה לאמה עומדת בראש מעייניה, וכי אין לה אינטרס זר כלשהוא בעניין” (פסקה 33 להחלטה). והנה, בריאיון שנערך לבת ביום 5.4.11 נשמעו ממנה דברים שונים מדבריה שנה קודם לכן. הפעם, כך אמרה הבת, אמה “מאמינה לו” ו”רוצה אותו… אמא אוהבת אותו אבל היא גם אישה שצריכה להיות עם גבר וקשה לה להיות לבד”. כן הוסיפה הבת כי לא ידוע לה שהעותר עדיין שולח כספים לחו”ל, וכי הוא שיפר את התנהגותו בבית. בחלוף למעלה משנה, ביום 18.6.12, ערך המשיב לבת ריאיון נוסף בו סיפרה לגבי המצב בבית אמה כי “הכל רגוע ובסדר, דווקא יש משפחה רגועה מזה הרבה זמן, בלי סיפורים… הוא מקשיב לה כמו ‘כלבלב'”. יו”ר ועדת ההשגה ראה להתמקד ביחסי התלות העולים מתיאור זה, לפיו העותרת נזקקת לגבר בשל חששה להישאר לבד, ואילו העותר מציית לה “כמו כלבלב” לצורך קבלת מעמד בישראל ושימוש בכספיה למימון צרכי משפחתו הקודמת בתורכיה. דא עקא, שהחשש מהבדידות משמש סיבה לבחירתם של אנשים רבים בחיי זוגיות, ובו כשלעצמו אין דבר השולל את כנות הקשר. משלוח הכספים לתורכיה נפסק כבר בשנת 2011, כך על פי דברי הבת, וכאמור בכל מקרה, עצם הסכמתה של בת זוג להלוות כספים לבן זוגה עשויה ללמד דווקא על אמיתות הקשר בין השניים ועל כך שהקשר אינו מוגבל למטרה של רכישת מעמד בישראל. ואשר לציות לעותרת “כמו כלבלב” – גם בכך אין כדי ללמד על מטרת הקשר, שהרי אדם האוהב את בת זוגו וחושש לאבד אותה עשוי לציית לדרישותיה, במיוחד אם בעבר נתפס בקלקלתו בקיום קשר עם נשים אחרות.
19. בעע”ם 1468/09 בודניאק נ’ משרד הפנים [פורסם בנבו] (18.10.11) נדון עניינו של אזרח מולדובה שנישא במולדובה לאזרחית ישראל. לאחר שהחל ההליך המדורג, ביקשה בת הזוג מספר פעמים להפסיקו בשל התדרדרות היחסים ואלימות בן הזוג כלפיה. לאחר שההליך המדורג הופסק ובן הזוג הזר הושם במשמורת לצורך הרחקתו מהארץ, ביקשה בת הזוג הישראלית לחדש את מעמדו בטענה שהשלימה עמו. מבוקשה נדחה על ידי משרד הפנים, וכך גם עתירה מינהלית שהוגשה על ההחלטה. אלא שבמסגרת ערעור שהוגש לבית המשפט העליון הוחלט לערוך לבת הזוג הישראלית שימוע נוסף לשם בחינת עמדתה העדכנית ביחס להמשך שהיית בן הזוג הזר בישראל. בשימוע הנוסף עלה כי יחסי בני הזוג חזרו למסלולם וכי בת הזוג הישראלית חפצה בהמשך הקשר ובשהיית בן זוגה יחד עמה בישראל. לאור זאת הוחלט להעניק לבן הזוג הזר אשרת שהייה זמנית מסוג ב/1 לתקופה של חצי שנה, אשר בסופה תיבחן מחדש כנות הקשר הזוגי בין המערערים ויוחלט בהתאם על דרך הטיפול המתאימה בעניינם. תוצאה זו נומקה על ידי בית המשפט העליון בכך ש”ככל שאכן חל שינוי לטובה בקשר בין בני הזוג והיחסים שבו למסלולם, צריך הדבר להיבחן לאורך זמן; זאת נוכח הטלטלות שחווה הקשר הזוגי בעבר, ונוכח החזית הלא-אחידה שהציגה המערערת מול משרד הפנים לאורך הטיפול בעניינם של בני הזוג”.
מהטעמים שפורטו לעיל, אני סבור כי תוצאה זו הולמת גם את המקרה הנוכחי. ההצדקה לכך מתחזקת בשים לב לטעויות עובדתיות שנפלו בהחלטת ועדת ההשגה. לעיל הוזכרה קביעתה השגויה של הוועדה לפיה הפרידה הראשונה של העותרים לא דווחה למשיב בזמן אמת (בעוד שבפועל דיווח עליה נמסר עוד בריאיון משנת 2004). קושי נוסף הוא בקביעה (בפסקה 35 להחלטה) כי העותרים אינם מנהלים חשבון בנק משותף, בעוד שבסעיף 24 לכתב התשובה נכתב שהעותרים הציגו אישורים על חשבון בנק משותף (ראו גם עמ’ 4 לריאיון מיום 1.3.09 בו ציינה העותרת כי יש להם חשבון משותף בבנק הפועלים). כמו כן, בעוד שהרושם המתקבל מהחלטת הוועדה הוא שהעותרת מימנה לבדה את החזר ההלוואה ששימשה למשלוח כספים למשפחת העותר בתורכיה (הוועדה אף קיבלה את טענת המשיב לסתירות בגרסאות העותרים בנדון במהלך השימוע מיום 18.6.12), בפועל ציינה העותרת כי העותר מעביר אליה את מלוא הכנסתו (ריאיון מיום 20.6.11, עמ’ 4).
20. בשולי הדברים יוער כי אין לקבל את טענת השיהוי שהעלה המשיב. אמנם החלטת ועדת ההשגה ניתנה ביום 1.5.13 ואילו העתירה הוגשה ביום 15.1.14. אלא שב”כ העותרים מסר כי החלטת הוועדה נשלחה אליו, על פי פנייתו, רק ביום 2.12.13, ואף הציג תיעוד בכתב לכך. המשיב לא הציג מסמך הסותר טענה זאת.
21. לאור כל האמור, העתירה מתקבלת באופן חלקי כך שעל המשיב להעניק לעותר רישיון ישיבה זמני מסוג ב/1 לתקופה של חצי שנה, אשר בסופה תיבחן מחדש כנות הקשר הזוגי בין העותרים ויוחלט בהתאם על דרך הטיפול המתאימה בעניינם.
לאור התוצאה ומכלול הנסיבות, לא ייעשה צו להוצאות.
המזכירות תשלח את פסק הדין לב”כ הצדדים.
ניתן היום, י’ כסלו תשע”ו, 22 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר