סטודנט שהשתולל ותקף מזכירה חויב לפצותה בעשרות אלפי שקלים
הדין רואה בחומרה יתרה מעשה של תקיפה. לכן נוסף על היותה עבירה פלילית הוכרה תקיפה כעוולה נזיקית שמצדיקה הטלת חיוב על התוקף בפיצוי הנפגע. אם לנפגע הוסבו נזקי גוף, נכות, עוגמת נפש וכיוצא באלה, חייב התוקף לפצותו. לעתים די אפילו בעוגמת נפש, בלא שנגרמו לנפגע נזקים נוספים, כדי להצדיק תשלום פיצויים.
חשוב להבין שעוולת התקיפה כמובנה בדין אינה מבוססת דווקא על מגע פיזי, ואין צורך בדחיפה, בהכאה או בהפעלת כוח פיזי מסוג אחר כלשהו לשם הכרה בקיום העוולה. גם איום בהפעלת כוח או ניסיון לכך עלול להוות תקיפה. מקרה שנדון לאחרונה בערכאות מדגים עיקרון זה.
בית משפט השלום בפתח-תקווה הכיר באחרונה (11.1.15) בעוולת תקיפה בנסיבות של איומים וגידופים בלבד. תלמיד מכללה שהעתיק בבחינות הועמד לדין משמעתי והוחלט להפסיק את לימודיו. התלמיד נמלא זעם לשמע ההחלטה, התפרץ למשרד מזכירות המוסד ותקף וגידף מילולית את אחת המזכירות. אנשי האבטחה שחשו למקום לא ציננו את כעסו, והסטודנט הוסיף לקלל את העובדת תוך השמעת איומים ברצח.
המזכירה תבעה את התלמיד לדין כספי (נזיקי) בטענה כי ביצע כלפיה את עוולת התקיפה. לגישתה, התנהגותו הבריונית הטילה עליה בהלה ואימה, ומאז האירוע הטראומטי היא סובלת מחרדה ומתסמינים חמורים אחרים. לתמיכה בטענותיה הגישה חוות דעת מרופא פסיכיאטר שקבע כי נגרמו לה הפרעת דחק פוסט-טראומטית ונכות נפשית בשיעור 20%.
התלמיד טען שלא איים או נקט אלימות פיזית או מילולית כלפי התובעת. הוא אמנם הודה שהיה נסער כאשר שמע את ההחלטה של ועדת המשמעת, אך כל שאמר, לדבריו, זה כמה דברים בגנות המכללה והנהלתה, ותו לא.
אלא שהשופטת אושרית רוטקופף לא השתכנעה מגרסת התלמיד. נקבע כי הסטודנט רכן, אחוז אמוק, מעל לשולחן התובעת, איים עליה באיומים קשים ופגע באורח חמור במרחב עבודתה. בכך, סברה השופטת רוטקופף, ביצע כלפי התובעת את עוולת התקיפה.
בית המשפט קבע לתובעת, בהסתמך על חוות דעת מומחה, נכות קבועה בשיעור 5%, ולכן חייב את התלמיד לפצותה בכ-130,000 שקלים, בניכוי תגמולי הביטוח הלאומי. עוד התלמיד חויב להשיב למוסד לביטוח לאומי 70,000 שקלים ששולמו למזכירה.
נראה כי מדובר בפסק דין נכון שמביע סלידה ראויה מהתנהגות אלימה, ובצדק מצא בית המשפט להחיל על נסיבות המקרה את עוולת התקיפה.
[ת”א 54303-05-12 סמובסקי ואח’ נ’ בן בשט, מיום 1/1/15]
מאת עוה”ד יצחק איתן (פרנלדס) וארתור בלאייר
תגובות למאמר