בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג”ץ 9201/10
לפני: כבוד הנשיאה מ’ נאור
כבוד השופט ח’ מלצר
כבוד השופט נ’ סולברג
העותר: אמיל קובאץ’
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל – משרד הפנים
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה: י’ בניסן התשע”ה (30.03.2015)
בשם העותר: עו”ד זרי חזן; עו”ד דפנה שגל
בשם המשיבה: עו”ד ערין ספדי-עטילה
פסק-דין
הנשיאה מ’ נאור:
1. העתירה שלפנינו עוסקת בבקשת העותר לקבלת אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, התש”י-1950 וחוק האזרחות, התשי”ב-1952. העותר טוען שהוא זכאי למעמד מכוח שבות, כיוון שהתגייר בסרביה. המשיב טוען כי העותר לא המציא את המסמכים הנדרשים להוכחת הגיור. זוהי בתמצית המחלוקת העומדת להכרעתנו. אקדים מסקנה לניתוח ואומר כי איני רואה מקום להתערב בהחלטת המשיב, אף שאיני סוגרת את הדלת שהעותר ימציא בעתיד למשיב ראיות אחרות.
רקע
2. התשתית העובדתית בעניינו של העותר סבוכה וארוכה. על חלק מהעובדות ועל סדר התרחשותן הצדדים אינם מסכימים כלל. אציג עתה את העובדות העיקריות החשובות לענייננו.
3. העותר הוא אזרח סרבי. בשנת 1995 הגיע העותר לראשונה לישראל באשרת תייר, והוא ביקר בה שוב בשנת 1996. העותר הגיע ארצה פעם נוספת במרץ 1997. בהזדמנות זו רכש העותר אשרת עבודה מזויפת ושהה בישראל שלא כדין, משך שש שנים, עד לפברואר 2003. העותר טוען כי רכש אשרה זו בתום לב, וכי היה סבור שמדובר באשרה חוקית.
4. בשנים 2002-2001 למד העותר לימודי יהדות במכון השייך לזרם האורתודוכסי. טענת המשיב היא שמכון זה אינו מוכר לגיור. בשנת 2002 נדונה בקשת העותר לגיור במערך הגיור הממלכתי. הבקשה נדחתה על-ידי ועדת החריגים לענייני גיור. המשיב טוען כי העותר התבקש לצאת את ישראל במרץ 2002, אך יצא אותה בפועל רק בפברואר 2003. בתקופה זו שהה העותר בישראל באופן בלתי חוקי. העותר טוען כי בשנת 2003 פנה למשרד הפנים בבקשה להסדיר את מעמדו, אז התבקש לצאת מהארץ וכך אכן עשה.
5. כאשר חזר למדינת מוצאו, שינה העותר את שם משפחתו ממקאיי לשם משפחתה של אמו המנוחה, קובאץ’. העותר טוען כי עניין זה היה מקובל ביוגוסלביה ואינו קשור לרצונו לעלות לארץ.
6. בשנת 2004 הצטרף העותר לקבוצת גיור בסרביה, המשתייכת לזרם האורתודוכסי. העותר טוען כי בחודש יוני 2004 גויר בפני בית דין צדק לקהילות היהודיות באירופה, עבר ברית מילה וטבל כנדרש. הטענות בעניין גיור זה הן ביסוד ההליך שבפנינו.
7. העותר נכנס לישראל פעם נוספת בחודש ספטמבר 2005, וזאת באשרת שהיה מסוג ב/2 לשלושה חודשים. לטענת המשיב, בשל המגבלות שהופיעו בדרכון הקודם, נכנס העותר לישראל באמצעות דרכון חדש, ומאז דצמבר 2005 שוהה הוא בישראל באופן בלתי חוקי.
8. במרץ 2008 פנה העותר פעם נוספת בבקשה לקבל מעמד מכוח גיור. הבקשה סורבה בטענה שהעותר לא עומד בקריטריון לפיו מי ששהה בישראל שלא כדין לא יקבל מעמד בעקבות גיור. קריטריון זה לא אושר על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אך משרד הפנים פעל לפיו בזמן שבו ניתנה החלטה זו (נספח מש/3 לתגובת המשיב).
9. בספטמבר 2008 הגיש העותר בקשה לעיון חוזר, אשר בעקבותיה זומן לשימוע. בשימוע זה טען כי אביו הביולוגי היה יהודי. העותר לא הביא כל ראיה אובייקטיבית להוכחת טענתו. לשכת הקשר נתיב בחנה את הנושא ומסרה שבתיק הגיור של העותר לא נמצא כל אזכור לכך שאבי העותר יהודי. במהלך השימוע תיאר העותר את מהלך הגיור שעבר לכאורה בסרביה. לטענתו, בשל המרחק הפיזי נפגש עם הרב המכין לגיור רק כ-6-5 פעמים, וזאת במשך 8-5 חודשים. העותר דיווח כי בתקופה זו הגיע לבית הכנסת פעם בשבועיים. בתום התקופה גויר, טבל וקיבל תעודה. לאחר השימוע נדרש העותר להמציא אישורים נוספים, בהם תצהיר מפורט של הרב המגייר ותצהיר על השתייכותו לקהילה לאחר הגיור. המשיב טען לעניין זה כי במסגרת השימוע לא הצליח העותר לספק מידע מספיק אודות הליך הגיור, ועל כן נדרש העותר להמציא אישורים נוספים. באוגוסט 2009 הגיש העותר רק תצהיר מטעמו. בדצמבר 2009 הודיע המשיב לעותר שעליו להמציא מסמכים נוספים: הבהרה אם פנה לבתי הדין המיוחדים לגיור בארץ, תצהיר על השתייכות לקהילה לאחר הגיור והשלמת פרטים נוספים.
10. העותר מסר כי הוא אינו יכול להתחיל הליך גיור אורתודוכסי בישראל משום שמעמדו לא הוסדר, וכי כיוון שהוא מתגורר בישראל אין הוא משתייך לקהילה יהודית מסוימת, אלא לעם היהודי החי בארצו. בעקבות זאת, ביום 14.1.2010 התקבלה החלטה לפיה על העותר לפנות לוועדת החריגים לענייני גיור.
11. בחודש פברואר 2010 פנה העותר לוועדת החריגים והתבקש להמציא “תצהיר/אישור של הקהילות בארץ בדבר השתייכותו לקהילה יהודית לאחר הגיור”. נמסר לו כי עד שיומצא אישור זה – לא תינתן החלטה בעניינו. העותר ביקש הבהרה לגבי דרישה זו. על-אף זאת, בחודש יולי 2010 קיבל העותר הודעה כי כיוון שלא הגיש את התצהירים הנדרשים, תצהיר מפורט מהרב המגייר ומהרב המכין לגיור על הליך הלימודים והגיור, וכן תצהיר על השתייכות לקהילה יהודית בארץ לאחר הגיור, עליו לעזוב את הארץ בתוך 30 ימים. ביחס לאישור שהציג העותר להשתלבותו בקהילה, מכתב של הרב עופר מירושלים, נכתב, כי אישור זה מלמד שלפי הטענה עבר העותר גיור לחומרא בארץ על-ידי מוסד פרטי שאינו מוכר לצורך קבלת מעמד, ותו לא. העותר הגיש שתי בקשות לעיון מחדש בהחלטה, ולאחר שתשובה לא התקבלה, הגיש העותר את העתירה מושא דיוננו.
12. טענת העותר היא שהעביר את כל המסמכים שנדרשו להקמת “חזקת זכאות” ועל כן נטל ההוכחה לשלילת זכאותו מוטל על המשיב. העותר טוען שהמסמכים שהגיש מספיקים לאישור בקשתו, והם כוללים מספר מכתבים מטעם הרב המגייר. בנוסף טוען הוא כי דרישת המשיב לאישור בדבר השתייכותו לקהילה יהודית לאחר הגיור אינה מופיעה בנהלי המשיב וסותרת את ההלכה הפסוקה.
13. העותר טוען כי הגיור שעבר התבצע בצוותא עם אנשים נוספים, אשר אלו מבינם שביקשו לחיות בישראל קיבלו מעמד מכוח הגיור. בכך פוגעת החלטת המשיב, כך לעמדת העותר, בעיקרון השוויון.
14. המשיב טען בתגובה כי לאור ההיסטוריה הבעייתית של העותר, קרי שהייה בלתי-חוקית ממושכת בישראל, עבודה שלא כדין ורכישת אשרת שהייה מזויפת, ישנה הצדקה לדרישת המסמכים שנדרשו מהעותר. המשיב טוען שהעותר לא צירף אישורים מספיקים בדבר לימודיו הנטענים, טיבם ומשכם. הליך גיור המתקיים תוך “קפיצה” לחו”ל, כך לפי המשיב, הוא הליך חשוד המחייב בחינה. נסיבותיו של העותר עוררו חשש לכך שמדובר בניצול לרעה של הליכי הגיור. בנוסף, המשיב טען כי תנאי מקדמי להחלת חוק השבות על מי שהתגייר בארץ או בחו”ל הוא שנכנס לישראל וישב בה כדין. עוד נטען כי אין כל ראיה לכך שאביו של העותר היה יהודי.
15. לטענת המשיב יש לדחות את העתירה בשל אי-מיצוי הליכים ובהיעדר עילה להתערבות בהחלטתו.
16. לאור הודעת המשיב כי העותר לא יורחק מהארץ עד להכרעה בעתירה, החלטנו שלא להוציא צו ביניים (החלטת השופט נ’ הנדל מיום 1.2.2011).
התפתחויות לאחר הגשת העתירה
17. ביום 6.9.2012 קיים בית משפט זה דיון ראשון בעתירה (השופטים ע’ ארבל, א’ רובינשטיין וד’ ברק-ארז), ובסופו הוחלט כי בא כוח העותר יעשה מאמץ נוסף להמציא את האישורים הבאים: “תצהיר של הרב המכין לגיור או לחליפין תצהיר של בית הדין שערך את הגיור, על פי תיקו והרישומים שבידיו, בדבר תכנית הלימודים ופרטי הליך הגיור, כמו גם שמות אנשים שעברו תהליך גיור זהה ואושרו”.
18. לאחר הדיון המציא העותר מסמכים שונים, בהם מכתב ממשרד בית הדין של התנועה הרפורמית ודואר אלקטרוני מהרב אסיאל, הרב המכין לגיור. המשיב הודיע כי המסמכים הועברו לבחינת הגורמים המקצועיים. בתוך כך, בחן המשיב את הטענה לפיה אדם שהתגייר יחד עם העותר קיבל מעמד מכוח הגיור. המשיב טען כי בעניינו של אדם זה לא התעורר חשד של שהייה בלתי חוקית בישראל ועבודה שלא כדין בה, לכן עניינו שונה. שוני זה מעיד לעמדת המשיב על כנות הגיור. בנוסף, בעניינו של אדם זה אף היו ראיות למעורבות משמעותית בחיי הקהילה.
19. ביום 21.1.2013 קיימנו דיון שני בעתירה (המשנָה לנשיא מ’ נאור והשופטים א’ חיות וח’ מלצר). במהלך הדיון הסכים המשיב לכך שהעותר יגיש מכתב מפורט מאת הרב המגייר, במקום תצהיר. החלטנו כי תינתן למשיב ארכה נוספת לבירור טענת האפליה, וכי העותר ינצל את הזמן להמצאת המכתב המפורט, כאמור.
20. לאחר הדיון הגיש העותר הודעה מעדכנת בה טען שעמד בדרישות המשיב והגיש מכתבים מהרב המגייר ומבית הדין.
21. ביום 19.8.2014, בעוד העתירה תלויה ועומדת, נערך לעותר ראיון נוסף. בעקבות ראיון זה קיבל המשיב ביום 18.11.2014 החלטה חדשה הדוחה שוב את בקשת העותר למעמד. ההחלטה מבוססת, בין היתר, על סתירות שהתגלו לעמדת המשיב בין המסמכים השונים שהגיש העותר. כך, במכתב מאת הרב המכין לגיור נרשם שהעותר מוכר כחבר הקהילה בבלגרד מאוקטובר 2004, על אף שטענת העותר היא שעבר גיור כבר ביוני 2004. במכתב נוסף נרשם שהתפלל בבית הכנסת בבלגרד מספטמבר 2003 עד ליוני 2004. במכתב שלישי נכתב שהעותר נהג להתייצב בבלגרד באופן קבוע לצורך לימודים, לעיתים אף מספר פעמים בשבוע, וזאת במשך תקופה בת שנתיים. אולם, במסגרת תשאול שנערך לעותר ציין העותר עצמו שהגיע ללימודים כ-6-5 פעמים בלבד, לאורך תקופה בת 8-5 חודשים. במכתב רביעי שהגיש העותר נכתב כי בראשית שנת 2004 התחיל העותר קורס גיור שמשכו שנה, וכי מתחילת שנת 2003 בילה את רוב השבתות בקהילה בבלגרד. טענת המשיב היא שסתירות אלו לא יושבו. וכך נקבע במסגרת ההחלטה מנובמבר 2014:
…”נדמה אפוא, כי מכתבים אלו, אשר צורפו על ידי מרשך, סותרים את עצמם מניה וביה ובנוסף הם אינם עולים בקנה אחד עם טענות מרשך בהתייחס להיקף הלימודים והמועד בו נערך לו לכאורה הגיור מכוחו הוא מבקש מעמד בישראל.
[…]
מעיון במכתבו של הרב אסיאל (הרב המכין לגיור) […] נמצא כי הוא חסר וכי אין בו פירוט ענייני להיקף החומר והשעות בהתייחס להשתתפות מרשך בתוכנית ההכנה לגיור […] אף במכתבים המאוחרים של הרב אסיאל לא ניתן מענה מפורט להיקף תכנית הלימודים ומידת השתתפותו של מרשך בתכנית הלימודים וכאמור לא הוסברו הסתירות בין המכתבים השונים בנושא זה.
יוצא אפוא, כי גם לאחר בחינת המסמכים הנוספים שהומצאו על ידי מרשך במסגרת הטיפול בעתירה ובהתאם לאמור בתשאול, הרי כי השתתפות מרשך בתוכנית ההכנה לגיור אינה בהתאם להיקף המתאים והמקובל.
על כל אלה נוסיף, כי מהתצהיר שצורף על ידי העותר לעתירה וגם מההסברים שניתנו על ידו במסגרת בחינת בקשתו […] לא השתכנענו כי ניתן מענה מספק באשר להשתייכותו של מרשך לקהילה יהודית מוכרת במהלך הליך הגיור.
עוד יצוין, כי מרשך נדרש להמציא אישור לפיו הוא היה שותף פעיל בחיי קהילה יהודית מוכרת לתקופה ממושכת לאחר הגיור. מעיון במכתבים שצורפו […] נמצא כי הם אינם מפורטים כלל וכי לא ניתן להסתמך עליהם לצורך בחינת בקשה זו. בהקשר לכך יצוין, כי בתשאול שנערך בחודש אוגוסט 2014, מרשך ציין כי בחצי השנה האחרונה, בשל התנאים בהם הוא שוהה בישראל, אין ביכולתו ללכת לבית הכנסת וכי נראה כי אינו משתייך לקהילה יהודית כלשהי לאחר הגיור ועל פי העולה מדבריו אין לו כל זיקה ליהדות.
למעלה מן הצורך, יצוין כי מרשך לא המציא הסבר מפורט בנוגע לקשר בין בית הדין לרב המכין לגיור ולתהליך הגיור כולו, וכן לא הומצא הסבר מפורט מטעם בית הדין ביחס להליך הגיור והכללים הנהוגים בקהילתם לעניין הגיור.
לאחר בחינת המסמכים שהומצאו במסגרת בחינת בקשה זו, נוכח מכלול הנסיבות שפורטו לעיל והאמור בתשאולים, מרשך לא הרים את הנטל המוטל עליו ונמצא כי הוא לא זכאי למעמד עולה על סמך הגיור שנערך בחו”ל, ומשכך בקשתו מסורבת” (חלק מההדגשות הוספו – מ”נ).
החלטה זו שהיא האחרונה בסדרת ההחלטות היא העומדת לבחינתנו עתה.
22. לאחר שהומצאה ההחלטה, הוריתי ביום 20.1.2014 לקבוע את התיק לדיון ואפשרתי לעותר להגיב לטענות המשיב. העותר כלל לא טרח להגיב.
23. ביום 30.3.2015 קיימנו דיון שלישי (הנשיאה מ’ נאור והשופטים ח’ מלצר ונ’ סולברג). במהלך הדיון העלה העותר טענות שונות ביחס להודעת המשיב מיום 19.11.2014. למרות שהיה עליו לעשות זאת קודם לכן החלטנו, לפנים משורת הדין, לאפשר לעותר לטעון בכתב את שהיה עליו לטעון בעקבות החלטתי מיום 20.11.2014, אך לא להביא ראיות. בתגובתו טען העותר שהמסמכים הנמצאים בתיקו מספיקים להוכחת הגיור.
24. בסופו של דבר, עד למועד זה לא הגיש העותר תצהיר מאת הרב המגייר או המכין לגיור. טענת המשיב היא שהמכתבים שהמציא העותר אינם מפורטים דיים וסותרים זה את זה. במסגרת הדיון האחרון בעתירה תהינו מדוע לא ממציא העותר את האישור הנדרש. נענינו כי בא כוח העותר לא הצליח “לשכנע את הרב להגיש תצהיר לגבי הנקודה הזו”.
דיון והכרעה
25. השאלה העומדת להכרעתנו בהליך זה, היא השאלה אם העותר הוכיח כי יש להכיר בגיור, ואם היה על המשיב להעניק לעותר מעמד על-בסיס המסמכים שהגיש.
26. חוק השבות קובע כי כל יהודי זכאי לעלות ארצה (סעיף 1 לחוק). יהודי מוגדר בחוק כמי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת (סעיף 4ב לחוק). בהחלטה שניתנה במסגרת בג”ץ 2597/99 רודריגז טושביים נ’ שר הפנים (החלטה מיום 31.5.2004) (להלן: עניין טושביים), הבהיר הנשיא א’ ברק כי מדינת ישראל פתחה את שעריה לכל יהודי, לרבות מי שהצטרף לעם היהודי באמצעות גיור. עם זאת קבע, כי: “יש להקפיד על כנות הגיור, ויש למנוע שבות ממתחזים, שכל רצונם בהטבות כלכליות ולא בהצטרפות לעם היהודי והשתקעות במדינה היהודית”. לשם כך, נקבע כי יש להגביר את הפיקוח על מי שמבקש לממש את זכותו מכוח חוק השבות (שם, פסקה 20).
27. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בפסק הדין הסופי שניתן בהמשך הדברים בעניין טושביים, פ”ד נט(6) 727, 737 (2005):
“לאור אופיו (הצטרפות לעם היהודי) וחשיבותו (בהעניקו זכות לעלייה למדינת ישראל) של הגיור יש להבטיח כי הוא נערך באופן המקובל בקהילה יהודית מוכרת, המקיימת גיורים על-פי תפיסתה שלה את הליכי הגיור […] עמידה על דרישות אלה תבטיח כי הגיור לא ינוצל לרעה לשם רכישת זכויות כלכליות בלא כל רצון להצטרף לעם היהודי”.
הנה כי כן, גיור בקהילה יהודית מוכרת בחוץ לארץ מוכר לצורך קבלת מעמד לפי חוק השבות. עם זאת, יש לבחון היטב את פרטי הגיור ואת כנותו, כדי שהגיור לא ינוצל לרעה (והשוו: לעמדתי בעניין טושביים, בעמוד 747; בג”ץ 2154/12 ברוקס נ’ שר הפנים, פסקה 12 לפסק דינו של השופט נ’ סולברג (4.2.2015); בג”ץ 3994/12 אספחו נ’ משרד הפנים, פסקה 6 לפסק דינו של השופט נ’ הנדל (15.6.2015)).
28. בענייננו טוען העותר כי יש להעניק לו מעמד מכוח גיור שעבר בחוץ לארץ. טענות המשיב נוגעות בעיקרן לטיב האישורים שהמציא העותר להוכחת הליך הגיור הנטען, שייכותו לקהילה שבה גויר וכנות הגיור, וזאת לאור נסיבותיו הפרטניות של העותר.
29. החלטת המשיב בדבר זכאות לאזרחות מכוח שבות היא, כידוע, החלטה מנהלית (ראו, למשל: בג”ץ 708/06 גורסקי נ’ משרד הפנים, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת א’ פרוקצ’יה (23.9.2007)). על-כן, על המשיב להפעיל את שיקול דעתו בסבירות. עליו לבחון את הראיות המונחות בפניו ולתת להן את המשקל המתאים (ראו: בג”ץ 8652/11 דילדורה נ’ שר הפנים, פסקה 27 לפסק דיני (19.5.2015)). עם זאת, יש לזכור שהתשתית הראייתית המונחת בפני המשיב מורכבת לא רק מהאישורים ומהמסמכים השונים שהמציא העותר, אלא גם מההיסטוריה הבעייתית בעניינו של העותר.
30. אזכיר כי העותר שהה בישראל שלא כדין מספר פעמים, וזאת לתקופות ארוכות של מספר שנים בכל פעם. בנוסף לכך, העותר נכנס לארץ עם דרכון חדש שבו לא הופיעו המגבלות שהוטלו עליו קודם לכן, וזאת לאחר ששינה את שמו. בהיותו בישראל אף רכש אשרת שהיה מזויפת. עובדות אלו עשויות להקים חשש בדבר טיב האישורים שהמציא העותר ואמינותם. חשש זה מצדיק את דרישתן של ראיות משמעותיות יותר להוכחת הליך הגיור וכנותו, כדוגמת הראיות שנדרשו על-ידי המשיב. לאור זאת, דרישת המשיב בעניינו של העותר אינה בלתי סבירה (והשוו: בג”ץ 6744/12 טורמן נ’ שר הפנים (1.5.2013), שם נדרש העותר, שעבר גיור בחוץ לארץ, להמציא מסמכים דומים לאלו שנדרשו מהעותר בענייננו ונקבע כי דרישה זו היא סבירה). העובדות שתיארתי מצדיקות גם את ההבחנה שעשה המשיב בין העותר לבין מתגיירים אחרים, אשר בעניינם לא התעורר חשש דומה.
31. איני רואה צורך להכריע בשאלה אם אכן היתה הצדקה לדרוש מהעותר להמציא אישור בדבר השתייכותו לקהילה בישראל לאחר הגיור, ומה חשיבותו של אישור זה להוכחת כנות הגיור (וראו: את השיקולים השונים לעניין זה בעניין טושביים, בעמודים 739-738). זאת מאחר שבסופו של יום ממילא לא המציא העותר את יתר האישורים שנדרשו, וזאת גם לאחר שבמסגרת הדיון מיום 21.1.2013 הסכים המשיב להסתפק במכתב מפורט מהרב המגייר.
32. העותר המציא מסמכים רבים, אשר חלקם נראים אותנטיים על פניהם, ובהם אישורים שונים מבית הדין של הקהילה הרפורמית ומכתבים מהרב המכין לגיור. אולם המשיב טוען שמסמכים אלו מוסרים רק בדלי מידע על הליך הגיור הנטען. המשיב אף הצביע על מספר סתירות מהותיות בין המסמכים השונים שהמציא העותר. כמו כן צרף המשיב תרשומת משיחה עם אחד מהרבנים אשר נתנו לעותר אישור על היותו חלק מקהילתם. הרב ציין כי העותר פנה אליו בבקשה שיחתום על מכתב לפיו העותר מגיע לתפילות, ולאחר שחתם על המכתב העותר “נעלם” (מש/2 להודעה המעדכנת מטעם המשיב מיום 19.11.2014). עובדות אלו מחזקות את החשש בעניינו של העותר, ומצדיקות הן את “התעקשותו” של המשיב על מסמכים שיאמתו את טענות העותר ברמת הוכחה גבוהה. טענת העותר היא שהסתירות בין המסמכים השונים אינן משמעותיות, אך גם אם נכון הדבר, יש בכך כדי להוות גורם נוסף להצדקת דרישות המשיב (השוו: לבג”ץ 6428/11 ולנסיה נ’ מדינת ישראל, פסקאות 6-5 לפסק דיני (24.4.2013), ולנסיבות העותרים שם הדומות לענייננו). בשולי הדברים אזכיר גם את העובדה שהרב המכין לגיור מוכן היה לכתוב מספר מכתבים בעניינו של העותר, אך במפורש לא הסכים למסור תצהיר, דבר המעורר תהיות.
33. בסופו של יום, כאמור, לא הציג העותר מכתב מפורט מהרב המכין לגיור או מהרב המגייר. כפי שצוין בהחלטה החדשה, אף לא הובהר הקשר בין הליך ההכנה לגיור לבין פרוצדורת הגיור שעבר העותר. בנסיבות אלו לא עמד העותר בנטל המוטל עליו. עובדה זו מעוררת ספקות בקשר להליך הגיור עצמו, אך גם בנוגע לכנותו. אזכיר כי בעניין טושביים, הבענו חשש מניצול הליכי הגיור לרעה. קבענו שם כי גם הליכי גיור המתקיימים במסגרת קהילה יהודית מוכרת עשויים שלא להיות מוכרים אם נעשו תוך ניצול לרעה (וראו את עמדתי בעמוד 747).
34. בתיק זה התקיימו שלושה דיונים וניתנו לעותר תוך כדי ההליך הזדמנויות רבות להשלמת החסר בראיות, תוך שהעותר נמצא כל העת בגבולות הארץ. משהגענו עד הלום והעותר לא המציא מסמכים מספקים, אין עוד הצדקה להותיר את העתירה תלויה ועומדת. בהחלטה הנוכחית של המשיב אין לדעתי בסיס להתערב. בפני העותר פתוחה הדרך להמציא את מסמכים נוספים לידי המשיב, על מנת שזה יבחן את בקשתו, אולם אין הדבר מצדיק את המשך ישיבתו של העותר בארץ.
35. סוף דבר: אם תישמע דעתי, נדחה את העתירה ללא צו להוצאות.
ה נ ש י א ה
השופט נ’ סולברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ח’ מלצר:
אני מצטרף בהסכמה לפסק דינה של חברתי הנשיאה, השופטת מ’ נאור, לנוכח הנסיבות הכרוכות בהתנהלותו של העותר שבפנינו ובשל אי-ההתאמות שנתגלו ולא הוסברו – באישורים שהציג, מה שאכן מצריך להטיל על העותר נטל מוגבר.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של הנשיאה מ’ נאור.
ניתן היום, ט”ו בתמוז התשע”ה (2.7.2015).
תגובות למאמר