עמוס בוחניק המערער
–
המוסד לביטוח לאומי המשיב
בפני: סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, השופטת אביטל רימון-קפלן,נציג ציבור (עובדים) מר איתן כרמון, נציג ציבור (מעסיקים) מר אמנון גדעון
בשם המערער: עו”ד שני חזן
בשם המשיב: עו”ד חגי פרנקל
פסק דין
השופטת סיגל דוידוב-מוטולה
1. עניינו של הליך זה בפרשנותו של סעיף 320(ו)(3) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ”ה – 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק), העוסק בדרך תשלומן של מספר קצבאות נכות מעבודה. השאלה הועלתה בפנינו במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (בל’ 16636-11-11; השופט יוחנן כהן).
הרקע העובדתי ופסק דינו של בית הדין האזורי
2. המערער, מר עמוס בוחניק, מסגר במקצועו, נפגע בתאונה שהוכרה כתאונת עבודה ביום 11.10.01 (להלן: התאונה הראשונה) ונקבעה לו בגינה, על ידי ועדה רפואית, נכות יציבה בשיעור של 53% בגין פגימה בכתף שמאל. ביום 30.8.06 נפגע המערער בתאונת עבודה נוספת (להלן: התאונה השנייה) וגם בגינה נקבעה לו, על ידי ועדה רפואית, נכות בשיעור של 53%, בגין פגימה בכתף ימין.
3. טרם התאונה הראשונה השתכר המערער שכר רבעוני בסך של 30,481 ₪, וקצבת הנכות המשולמת לו בגין תאונה זו מחושבת בהתאם לשכר זה ושיעור נכותו כפי שצוין לעיל. טרם התאונה השנייה השתכר המערער שכר רבעוני של 28,653 ₪, אך המשיב (להלן: המוסד) אינו משלם לו את קצבת הנכות לפי שכר זה ובהתאם לשיעור נכות של 53%, אלא לפי שכר זה ושיעור נכות של 47% בלבד. הטעם לכך הוא כי אין אפשרות, לשיטת המוסד, לשלם גמלאות מצטברות בגין שיעור נכות העולה על 100%. לפיכך, “במקרים מהסוג הזה מותיר הנתבע הקצבה הגבוהה על כנה ואילו את הקצבה הנמוכה הוא מצמצם באופן שתשלים ל – 100% נכות” (סעיף 4 לפסק דינו של בית הדין האזורי).
4. בהעדר מחלוקות עובדתיות, דן בית הדין האזורי בסוגיה המשפטית שהועמדה לפתחו, בדבר דרך חישוב תקרת קצבאות הנכות מעבודה להן זכאי המערער. בית הדין הבהיר כי סעיף 320(ו)(3) לחוק קובע חריג לכלל הקבוע בסעיף 320(ג) לחוק ולפיו אין גמלאות כפל, וכי “יש לחשב את תקרת הקצבאות שישולמו לתובע באופן שהסכום יוגבל לתקרה שלא תעלה על קצבה שמשתלמת לפי נכות בשיעור 100% כשהשכר הקובע יהיה לפי התאונה השנייה”.
בית הדין נימק זאת בכך ש”התובע, שנפגע כבר בתאונת עבודה וזכאי לקבל קצבה ונפגע פעם נוספת, לא יכול להפסיד יותר מ – 100% מכושר עבודתו”, כאשר “כושר עבודתו הינו זה שהיה עובר לפגיעה האחרונה”. עוד ציין כי פרשנות זו “שמה את הדגש על שיעור הנכות (ולא על שיעור הקצבה) ועל השבת המצב לקדמותו – קודם לפגיעה האחרונה, כפי שמצווה המחוקק” (ראוי לציין כי פסק דין אזורי נוסף קבע קביעה דומה: בל’ (י-ם) 12540/03 אברהם סאסי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 24.2.05; להלן – עניין סאסי; בפסק דין אזורי נוסף ניתן אישור לדרך חישובו של המוסד: בל’ (חי’) 3925/04 יאסר חבישי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 21.12.05).
טענות הצדדים בערעור
5. המערער טוען כי פרשנותו של בית הדין האזורי לסעיף 320(ו)(3) לחוק אינה סבירה, ועומדת בניגוד לתכליתו הסוציאלית של החוק. לגישתו, הפרשנות המילולית והתכליתית הנכונה של הוראת הסעיף הינה כי סך כל קצבאות הנכות המשתלמות לא יעלה על סכום הקצבה שהייתה משתלמת לנכה אילו הייתה דרגת נכותו בשיעור של 100%, בהתחשב בבסיס הגמלה הגבוה ביותר המהווה את “כושר השתכרותו המקסימאלי”. היינו, המבוטח זכאי לגישתו לקבלת “מלוא קצבאות הנכות המגיעות לו לפי שיעור נכותו שנקבע לו על ידי הוועדות הרפואיות בגין כל תאונה ותאונה בהתאם לבסיס גמלתה שלה, ובלבד שסכום שתי או שלוש או ארבע קצבאות הנכות (לפי העניין ובהתאמה) לא יעלה על שיעור קצבת הנכות שהייתה משתלמת לנכה אילו נכותו הייתה בשיעור 100% לפי “בסיס הגמלה” הגבוה ביותר”.
המערער מדגיש כי הפרשנות שניתנה על ידי בית הדין האזורי מובילה לכך שמבוטח שהמשיך לעבוד לאחר הפגיעה הראשונה ישלם דמי ביטוח מלאים בגין פגיעה בעבודה אך יפוצה בגינה באופן חלקי בלבד.
6. המוסד תומך בפסק דינו של בית הדין האזורי. לשיטתו, “יש לשקלל את סך כל הקצבאות בגין כל פגיעה לפי בסיסי השכר המתאימים, באופן שבשקלול כל דרגות הנכות, והקצבאות שמשולמות בהתאם על פי כל אחת מהן, תוענק לנפגע דרגת נכות של 100%, ויותר מכך הוא מנוע מלקבל” (ההדגשה במקור). עוד סבור המוסד כי בסיס השכר הרלוונטי הוא זה ששולם טרם הפגיעה האחרונה, אשר “ביטאה את יתרת כושר העבודה שעמד לו, לאחר שנפגע קודם לכן ומשולמת לו קצבה או מענק בגין איבוד כושרו בפגיעה הקודמת”.
עם זאת, ב”כ המוסד אישר לפנינו כי בפועל המוסד אינו מבצע את חישוב התקרה בדרך שנקבעה על ידי בית הדין האזורי, אלא “אנו לוקחים את האחוזים לפי הקצבה הגבוהה ואת יתרת האחוזים המשלימים ל – 100% על פי הקצבה הנמוכה בין השתיים… נתנו פרשנות לסעיף באופן שאנו רואים אותו כמיטיב למרות שאין לו עוגן במובן של החוק…”, וזאת ללא קשר לשאלה אם ההשתכרות לפני הפגיעה השנייה הייתה גבוהה יותר או נמוכה יותר לעומת הפגיעה הראשונה.
דיון והכרעה
7. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים כפי שהובאו בפנינו בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. הטעמים לכך יפורטו להלן.
8. פרק ה’ לחוק הביטוח הלאומי קובע את הזכויות השונות המוקנות על ידי המחוקק למבוטח שנפגע בעבודה, לרבות הזכות לקבלת קצבת נכות ככל שעמד בתנאים הנדרשים לצורך כך. החוק מגדיר מה ייחשב כתאונת עבודה, כיצד יחושב בסיס השכר לצורך תשלום הגמלה וכיצד תיקבע הנכות; החוק והתקנות מכוחו אף מפרטים כיצד תיקבע דרגת נכות של מבוטח “אשר נפגם מספר פגימות באותה פגיעה בעבודה” (סעיף 11 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט”ז – 1956; להלן: התקנות), ובאילו נסיבות ניתן יהא לבצע “צירוף נכויות”, היינו לקבוע דרגת נכות מצטברת בגין יותר מתאונה אחת (סעיף 121 לחוק; סעיף 12 לתקנות).
נקודת המוצא של החוק הינה לפיכך כי כל תאונת עבודה עומדת בפני עצמה, הן לצורך קביעת שיעור הנכות והן לצורך קביעת בסיס השכר לצורך תשלום הגמלה (סעיפים 98 ו – 104 לחוק; תקנות הביטוח הלאומי (חישוב שכר העבודה הרגיל), התשי”ז – 1956). מכאן שקיימת, ככלל וכפוף לאמור להלן, זכות לקבלת קצבת נכות בגין כל תאונת עבודה בנפרד, לפי שיעור הנכות שנקבע לגביה ובסיס השכר הרלוונטי לאותה תקופה.
9. סעיף 320(ג) לחוק, הנמצא בפרק “גמלאות – הוראות כלליות”, קובע את הכלל לפיו “לא יינתנו לאדם, אם אין כוונה אחרת משתמעת, קצבאות שונות לפי חוק זה בעד פרק זמן אחד”, וכן “גמלאות שונות עקב מאורע אחד מכוח ענפי ביטוח שונים לפי חוק זה” (סעיפים-קטנים(1) ו – (2) בהתאמה). הסעיף ממשיך וקובע כי הוראה זו לא תחול על “מבוטח המקבל קצבת נכות לפי פרק ה’ והזכאי לקבל קצבת נכות כאמור בקשר לפגיעה אחרת, ובלבד שסך כול הקצבאות לא יעלה על הקצבה שהייתה ניתנת לו אילו הייתה דרגת נכותו לפי פרק ה’ 100%” (סעיף-קטן (ו)(3); כן ראו את עב”ל 1222/01 שמעון אבישר – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 20.11.03, אשר לא נתן מענה ישיר לשאלה שבפנינו).
היינו, המחוקק החריג באופן מפורש את הסיטואציה שבפנינו – בה מבוטח נפגע בשתי תאונות עבודה שונות (או יותר) ובגין כל אחת מהן זכאי לקבלת קצבת נכות – מהאיסור הכללי על קבלת גמלאות כפל, כל עוד מתקיימת הסיפא לסעיף 320(ו)(3), היינו בכפוף לתקרה הנקובה באותו סעיף. תקרה זו הינה מושא המחלוקת הפרשנית בהליך שבפנינו, ויש לפרשה בהתחשב בלשונה ובתכלית חקיקתה (אהרן ברק, פרשנות במשפט (כרך ב’ – פרשנות החקיקה) 81 (1993); בג”צ 4562/92 זנדברג נ. רשות השידור, פ”ד נ(2) 793 (1996); אהרן ברק, עקרונות כלליים של המשפט בפרשנות המשפט, מחקרי משפט לכבודו של יהושע ויסמן, 1 (2002))).
10. תכליתו של סעיף 320 לחוק וההיסטוריה החקיקתית שלו פורטו על ידי השופט אילן איטח בעניין פלונית (עב”ל 18759-04-11 פלונית – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 2.1.13; להלן: עניין פלונית), במילים הבאות:
“הוראת סעיף 320 לחוק מעגנת את העקרון הכללי של מניעת “כפל גמלאות” ומסדירה את החריגים לאותו עקרון. מדובר בעקרון מוכר בחקיקה ובאמנות בינלאומיות מתחום הביטחון הסוציאלי. יסודו של עקרון זה, בין היתר, בשיקולי תקציב ובמגבלה במשאבי המדינה…
לעניין העקרון של מניעת “כפל גמלאות” מבחין סעיף 320 בין שני מצבים: האחד, מתייחס למימד הזמן, קרי לגמלאות המשולמות “בעד פרק זמן אחד” – במקרה כזה מניעת הכפל מתייחסת אך ורק לקצבאות שונות לפי החוק, ולא לגמלאות שאינן “קצבה”; השני – מתייחס לאירוע המזכה בגמלה, קרי לגמלאות המשולמות “עקב מאורע אחד” – במקרה כזה מניעת הכפל מתייחסת לכל סוגי הגמלאות…
לפי החוק, חריגה מהעיקרון בדבר מניעת “כפל גמלאות” אפשרית באחת משתי אפשרויות: הראשונה, מקרים בהם משתמעת מהחוק כוונה אחרת – קרי, כוונה לשלם את הגמלאות בכפל; השנייה, מקרים שנמנו במפורש בחוק, למשל סעיפים 320(ה) ו – 320(ו) לחוק”.
לכך ניתן להוסיף כי בנוסחו המקורי של חוק הביטוח הלאומי (חוק הביטוח הלאומי, התשי”ד – 1953) לא נמנו מקרים ספציפיים שהוצאו במפורש מהאיסור על “כפל גמלאות”, כאשר הוראות דומות לאלו הקבועות בסעיף 320(ו) התווספו לנוסחו הקודם של החוק עוד בשנת 1965 (חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס’ 11), התשכ”ה – 1965).
11. את מלאכת הפרשנות ניתן להתחיל במיקומו של סעיף 320(ו)(3) בחוק, ובתכליתו הכללית של הפרק בו נחקק. בהקשר זה איננו מקבלים את עמדת המוסד, לפיה סעיף 320(ו)(3) מהווה חריג לאיסור גמלאות הכפל, באופן המחייב לפרשו בצמצום. כפי שעולה מהפירוט לעיל, המחוקק מצא לנכון להבהיר כי קבלה של שתי קצבאות נכות מעבודה (או יותר) יכולה להתבצע במקביל זו לזו מבלי שתיחשב כגמלת כפל, כל עוד אין חריגה מהתקרה הנקובה בסעיף. התקרה מהווה לפיכך חריג לעיקרון שקבע המחוקק לפיו יש לשלם שתי קצבאות נכות מעבודה (או יותר) זו לצד זו, כל אחת בהתאם לשיעור הנכות שנקבע לגביה ובסיס השכר הרלוונטי לגביה. כיוון שמדובר בתקרה, שעשויה להביא להפחתת אחת הקצבאות לעומת החישוב הרגיל שנקבע לגביה על ידי המחוקק – לא מצאנו כי יש הצדקה, ודאי בהתחשב בתכליתו הסוציאלית של החוק, לפרש את התקרה באופן שיצמצם את שיעורה מעבר לנדרש לפי לשון הסעיף ותכליתו.
12. מבחינה לשונית, הגדרת התקרה נעשתה על ידי המחוקק לפי “הקצבה שהייתה ניתנת” למבוטח, היינו תוך מתן דגש לגובה התשלום (שלוקח בחשבון הן את שיעור הנכות והן את בסיס השכר) ולא לשיעור הנכות בלבד. מקובלת עלינו בהקשר זה טענת המערער, כי ככל שהמחוקק מבקש היה להגדיר שיעור נכות מקסימאלי שיכול להיקבע למבוטח שכבר נפגע בתאונה קודמת – יכול היה לעשות זאת במפורש. העובדה כי בחר שלא לעשות כן, אלא להתייחס לשיעור הקצבה – תומכת בפרשנות המערער.
נזכיר, כי איננו עוסקים בדרך חישובן של קצבאות הנכות עצמן – שיתבצע בהתאם להוראות החוק ביחס לכל תאונת עבודה בנפרד לפי נתוניה – אלא בתקרה “שנוצרת מהדמיה רעיונית של קצבה אחת ביחס לתובע” (בלשונו של השופט אייל אברהמי בעניין סאסי). לא מצאנו עיגון כלשהו בנוסחו של הסעיף לדרך הפרשנית בה בחר המוסד, במסגרתה מבוצעת הפחתה מלאכותית בשיעור אחת הנכויות. המוסד גם לא סיפק לכך כל הסבר, שכן מבחינה משפטית תמך בפרשנותו של בית הדין האזורי – המובילה לתקרה שונה מזו המחושבת על ידי המוסד בפועל.
13. חיזוק נוסף לכך ניתן למצוא בהבחנה שביצע המחוקק, והוכרה על ידי הפסיקה, בין “קצבאות” ל”גמלאות” בסעיפיו הקטנים של סעיף 320(ג) לחוק (דב”ע לג/0-24 יגאל חבר – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד”ע ד’ 415 (1973); דב”ע נד/0-189 יצחק בן ארי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד”ע כח 306 (1995); עניין פלונית). מהבחנה זו עולה כי לא קיימת מניעה לקבלת קצבה לצד טובת הנאה אחרת שקובע החוק, דוגמת מענק, בעד פרק זמן אחד (כל עוד אינן נובעות מ”מאורע אחד”). מכאן נובע, לכאורה, כי אין מניעה לקבל מענק בגין פגיעה בעבודה במקביל לקצבה בגין נכות (אחרת) מעבודה (באירוע אחר), מבלי שהמחוקק קבע מגבלה כלשהי במקרה כזה על שיעור הנכות. היינו, מבוטח יכול, לכאורה, לקבל נכות בשיעור 100% בגין תאונה ראשונה ו – 19% בגין תאונה שנייה או להיפך, בלא שחלה תקרה של 100% נכות. הדבר מחזק את הפרשנות לפיה אין מגבלה מלאכותית על שיעורי נכות שונים, אלא על גובה הקצבה הכולל.
14. בנוסף, מבחינה תכליתית, מטרתה של קצבת הנכות מעבודה הינה להוות “תחליף הכנסה”, וליתן מענה לפגיעה בכושר השתכרותו של המבוטח כתוצאה מכך שנפגע בעבודה (עב”ל 1303/04 עמירם כץ – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 31.12.07; עב”ל 10183-01-11 דלאל גאנם – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 14.6.12). תכליתו של סעיף 320(ו)(3) הינה לקבוע תקרה לתשלום קצבאות נכות נפרדות, מתוך הנחה כי אדם אינו יכול לאבד יותר מ – 100% מכושר השתכרותו. עם זאת, אין משמעות הדבר כי יש לחשב את אותה תקרה לפי כושר ההשתכרות שקדם לפגיעה האחרונה דווקא; מקובלת עלינו גישת המערער כי על מנת להגשים את תכליתו הסוציאלית של הסעיף, יש לחשב את התקרה לפי כושר ההשתכרות המירבי של אותו מבוטח, היינו לפי בסיס השכר הגבוה מבין בסיסי השכר שנקבעו לו טרם פגיעותיו השונות.
תכלית זו נלמדת גם מקביעתו של מחוקק המשנה, לפיה הגמלה בסיטואציה של צירוף נכויות – שיש קרבה רעיונית בינה לבין הסיטואציה שבפנינו – תחושב לפי “שכר העבודה הרגיל המשוער הגבוה ביותר” (כהגדרתו בסעיף 12 ג’ לתקנות). גם בסעיפי חוק נוספים בהם נקבעה תקרה לפי מספר אפשרויות חישוב – הבהיר המחוקק כי יש לבחור בדרך המיטיבה עם המבוטח (סעיף 320(ה) לחוק הקובע תקרה לפי “הקצבה הגבוהה מבין אלה…”; סעיף 320(ח) לחוק הקובע כי תשולם “הגמלה הגבוהה מביניהן”; סעיף 322 לחוק הקובע סכום מרבי לתביעות תלויים ושאירים “לפי הסכום הגדול יותר”). לא מצאנו הצדקה לגישתו של בית הדין האזורי לפיה יש לקבוע את התקרה לפי כושר ההשתכרות של המבוטח טרם התאונה האחרונה דווקא; עצם קביעת התקרה לפי כושר ההשתכרות המירבי אינו פוגע בעיקרון לפיו כל גמלה תחושב לפי בסיס השכר הרלוונטי לגביה, כל עוד במצטבר לא יקבל המבוטח מעבר לתקרה, שתחושב כאמור לפי קצבה רעיונית של 100% נכות לפי כושר ההשתכרות המירבי.
15. תמיכה נוספת בפרשנותנו מצאנו בהעדר משנה סדורה מצד המוסד בנוגע לפרשנות הסעיף, כאשר מחד גיסא תמך בפרשנות שנקבעה על ידי בית הדין האזורי, ומאידך – הודה כי דרך יישומו של הסעיף בפועל על ידו שונה מכך.
16. נוכח כל האמור לעיל, מקובלת עלינו פרשנותו של המערער, ולפיה כל קצבת נכות בגין כל תאונת עבודה תחושב לפי שיעור הנכות שנקבע על ידי הוועדה הרפואית ובסיס השכר שנקבע לגביה על ידי פקיד התביעות, בכפוף לתקרה שתחושב לפי קצבת הנכות שמשתלמת הייתה לאותו מבוטח ככל שנכותו הייתה בשיעור של 100% לפי בסיס השכר הגבוה ביותר שהוכר לגביו. נדגיש שוב, כי אין משמעות הדבר כי המבוטח יהא זכאי לקבלת התקרה, אלא רק לכך שהקצבאות המשולמות לו (ותחושבנה לפי הכללים הרגילים הקבועים לכך בחוק) לא תחרוגנה ממנה.
משמעות הדברים לפי חישוביו של המערער, הינה כי סיכום שתי הגמלאות שאמורות להשתלם לו אינו חורג מהתקרה הקבועה בסעיף 320(ו)(3) לחוק, ולפיכך הינו זכאי לקבלת שתיהן במלואן ללא ניכוי כלשהו. המוסד יבדוק את חישוביו של המערער ויבצע את התשלום בהתאם לקביעתנו העקרונית לעיל.
17. סוף דבר – הערעור מתקבל כמפורט בסעיף 16 לעיל. המוסד ישא בהוצאות המערער בשתי הערכאות בסך של 6,000 ₪.
ניתן היום, ו’ בחשוון תשע”ה (30 באוקטובר 2014) בהעדר הצדדים וישלח אליהם.
ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא, אב”ד סיגל דוידוב-מוטולה,
שופטת אביטל רימון קפלן,
שופטת
מר איתן כרמון,
נציג ציבור (עובדים)
מר אמנון גדעון,
נציג ציבור (מעסיקים)
תגובות למאמר