בית משפט השלום בהרצליה
ת”א 13827-01-13 אלמוג ואח’ נ’ פרג’ון ואח’
בפני כב’ השופט יחזקאל הראל – סגן הנשיא
תובע קוליאן אלמוג
ע”י ב”כ עו”ד ד”ר עמליה פרנק
נגד
נתבעים 1. תום פרג’ון
2. “קרנית” קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ע”י ב”כ עוה”ד אלינור חייט
צדדי ג’
1. תום פרג’ון
2. רוסלן אומרוזקוב
ע”י ב”כ עוה”ד דן אשכנזי ואח’
פסק דין
מבוא
1. לפניי תביעת התובע יליד 8.3.94 בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו, בתאונה שארעה ביום 12.8.11 בחצות לערך (להלן: “התאונה”), עת נהג בקטנוע מספר רישוי 32-426-61 (להלן: “הקטנוע”). התאונה הינה “תאונת דרכים” כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975 (להלן: “חוק הפלת”ד”).
אין חולק כי במועד התאונה השימוש בקטנוע לא היה מבוטח.
2. התביעה הוגשה כנגד הנתבע 1 – תום פרג’ון, שבמועד התאונה היה מעסיקו של התובע (להלן: “תום”). לטענת התובע, תום הציג בפניו מצג שווא כי השימוש בקטנוע מבוטח. כן הוגשה התביעה כנגד הנתבעת 2 – קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: “קרנית”).
3. קרנית הגישה כתב הגנה ובו טענה בין היתר, כי התובע אינו זכאי לפיצוי על פי חוק הפלת”ד, שכן בנסיבות העניין לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 7א’ לחוק הפלת”ד ועל כן דין התביעה להידחות. קרנית הגישה הודעה לצד שלישי כנגד תום וכנגד הבעלים הרשום של הקטנוע – רוסלן אומורזקוב (להלן: “רוסלן”). לטענת קרנית, אם וככל שתתקבל תביעת התובע כנגדה – על הצדדים השלישיים לשפותה בגין כל סכום בו תחוב.
תום לא הגיש כתבי הגנה לתביעה העיקרית ולהודעה לצד שלישי, אך התייצב לדיון ואף העיד מטעם רוסלן.
4. פסק-הדין ניתן לאחר שהובאו בפני הראיות כדלקמן:
ראיות התובע: תצהיר עדותו הראשית וחקירתו הנגדית, חוות דעתו של המומחים הרפואיים מטעם ביהמ”ש, ד”ר דורון הלפרין, מומחה א.א.ג. וד”ר אלי אשכנזי, נוירוכירורג.
ראיות קרנית: תיעוד הכולל בין היתר, את הודעת התובע במשטרה.
ראיות רוסלן: תצהירי עדויותיהם הראשיות וחקירותיהם הנגדיות של תום ורוסלן.
כן הגישו הצדדים תיעוד.
בתום שמיעת הראיות שמעתי את סיכומיהם בעל פה של באי כוח בעלי הדין. כן הגישו הצדדים פסיקה בשאלת החבות.
5. כל ההדגשות להלן אינן מופיעות במקור אלא אם יאמר אחרת.
שאלת החבות
1. לטענת תום ורוסלן, עסק השליחויות ,ובכללו הקטנועים שהיו בבעלות רוסלן, נמכרו לתום זמן קצר לפני קרות התאונה. לא הוצג כל תיעוד התומך בטענותיהם בעניין זה ולדבריהם לא הוצאו בגינה חשבוניות מס/קבלות והעסקה לא דווחה לשלטונות המס. העסקה בוצעה במספר תשלומים אשר חלקם, ככל הנראה, לא נפרע עד למועד התאונה.
2. לדברי תום, הוא ידע כי השימוש בקטנוע אינו מבוטח, וכי לא בטחו שכן לא היתה לו יכולת כספית. אין מחלוקת כי תום העמיד לרשות התובע את הקטנוע לנהיגה במסגרת עבודתו, על אף שהשימוש בו לא היה מבוטח.
תום נשאל בחקירתו הנגדית על חילופי הדברים בינו לבין התובע אשר לביטוח השימוש בקטנוע והוא השיב: “הוא הגיע, דיברנו, שאל אותי בגדול מה העבודה ואמרתי לו והסברתי לו את סוג העבודה והוא שאל אם הכל מסודר ובסדר ואמרתי לו יש לך הכל חוץ מביטוח. הוא אמר לי אין בעיה אני לא חדש בזה” (עמ’ 21 לפרוטוקול ישיבת 3.11.15).
3. התובע מסר עדותו במשטרה 4 ימים לאחר התאונה. הוא נשאל בדבר ביטוח השימוש בקטנוע. כדבריו: “האופנוע היה ברשותי ואני שאלתי אם יש ביטוח וטסט ותום ענה לי שכן, וגם זאת חברה שיש לה עוד כמה אופנועים, והייתי בטוח שזה מסודר ולא בדקתי” (עמ’ 2 להודעה, נספח א’ למוצגי קרנית).
4. בחקירתו הנגדית נשאל התובע בדבר הביטוח והוא השיב כי לא ידע שהשימוש בקטנוע לא בוטח. נהפוך הוא, לדבריו, תום מסר לו כי הקטנוע מבוטח (עמ’ 33 לפרוטוקול), וכי מסמכי הביטוח נמצאים מתחת לכיסא, אולם הוא לא ווידא זאת (עמ’ 34 לפרוטוקול).
5. לטענת קרנית, עדותו של תום כי מסר לתובע שהקטנוע אינו מבוטח לא נסתרה. לחלופין, ככל שייקבע כי תום הציג בפני התובע מצג מטעה – משהתובע העיד כי הקטנוע היה צמוד אליו, גם לאחר עבודתו, חלה עליו חובה מוגברת לבדוק האם הקטנוע מבוטח, אם לאו, ולא יכול היה להסתפק בדבריו של תום כי יש ביטוח. משהתובע לא עשה זאת – לא התקיימו התנאים הקבועים בס’ 7א לחוק הפלת”ד. מוסיפה וטוענת קרנית כי בעת שהתובע נחקר במשטרה ידוע היה לו כי השימוש בקטנוע אינו מבוטח, על אף שלאחר התאונה לא שוחח עם תום, ועל כן לא יכול היה לדעת כי השימוש בקטנוע לא היה מבוטח – לטענת קרנית יש בכך כדי להוכיח כי התובע ידע שהשימוש בקטנוע אינו מבוטח.
6. לטענת קרנית, הוכח כי במועד התאונה רוסלן נותר הבעלים בפועל של הקטנוע בנוסף להיותו הבעלים הרשום, ומשטרם קיבל את מלוא התמורה עבור הקטנוע, הייתה מוטלת עליו חובה מוגברת לוודא שלקטנוע היה ביטוח תקף.
הכרעה בשאלת החבות
7. עדותו של התובע בכללותה נמצאה אמינה בעיני. התרשמתי כי המדובר בבחור תמים למדי שבעת התאונה היה כאמור בן 17 ו-5 חודשים שזו לו עבודתו הראשונה. אין זה סביר בעיני כי עובד, לרבות התובע, היה מסכים לנהוג בכלי רכב לצורכי עבודתו של המעביד, על אף שהשימוש בו לא היה מבוטח. עסקינן בקטנוע ובעבודת שליחות אשר מטיבה ומטבעה מחייבת זמינות ומהירות על כל הכרוך בכך. לא שוכנעתי כי התובע נכון היה ליטול על עצמו את הסיכון לנהוג בקטנוע, על אף שנמסר לו כי השימוש בו אינו מבוטח. משכך, מצאתי לקבוע כי הנני מעדיף את עדותו של התובע על פני עדותו של תום ולפיה האחרון מסר לו כי השימוש בקטנוע מבוטח.
חיזוק למסקנתי זו מצאתי בעובדה כי התובע סמך על תום כי ישלם את שכרו, על אף שלא נטל ממנו את הפרטים הדרושים לשם מילוי טופס 101 על מנת לשלם לו את משכורתו.
8. אשר למחלוקת המשפטית האם נוכח יחסי הקרבה שבין התובע לתום, אין לזקוף לחובת התובע את ההימנעות מלחקור ולדרוש בדבר קיומו של ביטוח תקף המכסה את השימוש בקטנוע – סבורני כי במקרה הנדון משאין מחלוקת בין התובע לתום כי סוגיית הביטוח הועלתה על ידי התובע, ומששוכנעתי כי תום הטעה את התובע בדבר קיומו של ביטוח, איני סבור כי חלה על התובע חובה לבדוק ולוודא כי תעודת הביטוח אכן נמצאת מתחת לכיסא.
יש לזכור כי עסקינן במי שהיה קטין במועד התאונה ויש לבחון את התנהגותו בין היתר, על רקע גילו. ר’ לעניין זה ע”א 1777/03 קרנית נ’ אמיל אגמי [פורסם בנבו] (4.7.05). שם נקבע כי יש לפרש את סעיף 7א באופן שאינו מוגבל בהבחנות פורמלית, אלא חותר לבחינת השאלה האם דבק בנוהג אותו רבב מוסרי שתקנת הציבור מבקשת למנעו. אחד המקרים בהם ביהמ”ש עשוי לקבוע כי אי הידיעה ואי הבירור היו בגדר הסביר, הוא מקרה של עובד-מעביד.
במקרה שבפנינו, מילא התובע אחר התנאי של סטנדרט הזהירות של האדם הסביר בעת ששאל את תום האם השימוש בקטנוע מבוטח והסתפק בתשובתו החיובית של מעבידו.
9. איני סבור כי הנסיבות שנדונו בפסקי הדין להם הפנו קרנית ורוסלן רלוונטיות לענייננו. מהראיות שהובאו עולה כי התובע עבד במשמרות וכי בעת שעבד במשמרת ערב ולמחרת במשמרת בוקר, הקטנוע נשאר ברשותו גם לאחר שעות העבודה. לעומת זאת, בעת שעבד משמרת בוקר, היה עליו להשיב את הקטנוע לתום, וכך גם היה עליו לעשות ביום ה’ בו ארעה התאונה.
10. אשר לשאלה האם התובע נהג ברשותו של תום בעת התאונה – אין חולק כי היה על התובע להשיב לתום את הקטנוע, אולם לא שוכנעתי כי היה עליו לעשות זאת עוד ביום ה’ ולא למחרת בבוקר, והראיה היא כי על אף שהתאונה ארעה בחצות יום ה’ – תום לא התקשר לתובע ושאלו מדוע טרם השיב את הקטנוע.
11. לסיכום: מסקנתי הינה כי בנסיבות המקרה התקיים החריג הקבוע בסעיף 7א לחוק הפלת”ד לפיו התובע זכאי לפיצוי מקום שהוא “…לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)” (סע’ 7א לחוק).
חבותו של תום
12. משאין חולק כי תום ידע שהשימוש בקטנוע אינו מבוטח חלה עליו, כפוף לאמור להלן, החובה לשפות את קרנית בגין כל סכום בו תחויב כלפי התובע.
חבותו של רוסלן
13. שוכנעתי כי עסק השליחויות לרבות הלקוחות והקטנוע נמכרו לתום. יש לזכור כי תום העיד בניגוד לאינטרס שלו, וכי אין חולק כי הוא שהעסיק את התובע, עשה שימוש בקטנועים והפעיל את העסק. משהקטנועים ובכללם הקטנוע נמסרו לחזקתו של תום, על אף, שככל הנראה, טרם שולמה מלוא התמורה, לאור יחסי החברות ביניהם – הנני לקבוע כי הבעלות בפועל הועברה לידי התובע מרוסלן. ס’ 33 לחוק המכר, תשכ”ח-1968 מורה: “הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות”.
14. אין חולק כי במועד התאונה רוסלן היה הבעלים הרשום של הקטנוע. לדבריו, סמך על תום כי יעביר הבעלות על שמו. יחד עם זאת, לא ידע לומר האם השימוש בקטנוע היה מבוטח בעת שמכרו לתום. סבורני כי מוטלת הייתה על תום החובה לוודא כי הקטנוע נמסר לידי תום כשהשימוש בו מבוטח, או לוודא כי אכן תום דאג לביטוחו. יש לזכור כי התקיימו וממשיכים להתקיים יחסי חברות בין תום לרוסלן ועל כן חזקה כי רוסלן היה צריך לוודא ביטוח הקטנוע ע”י תום, במיוחד שעה שהעסקה בוצעה בלא תיעוד מסודר ובמזומן. זאת ועוד, עסקינן במכירת עסק של שליחויות ועל כן קיימת חובה מוגברת לוודא ביטוחם.
15. לאור האמור לעיל, ומשהאשם המוסרי רובץ בעיקר לפתחו של תום, מצאתי לחייב את רוסלן ב-25% מהחבות ואת תום ב-75%. החיובים הינם נפרדים.
שיעור הנזק
מבוא
16. ממקום התאונה הועבר התובע לביה”ח שניידר. בבדיקתו בחדר המיון נצפו שפשופים בפנים ונפיחות באף. התובע הועבר להמשך אשפוז במחלקה הכירורגית שם אושפז עד ליום 15.8.11. התובע שוחרר עם הוראות למנוחה והמשך מעקב רפואי. מספר ימים לאחר שחרורו אובחן שבר בעצם האף. בהמשך עבר התובע טיפולים שונים, לרבות ניתוח ליישור מחיצה וכריתת קונכות תחתונות שבוצע בביה”ח שיבא ביום 28.3.12.
הנכות הרפואית בתחום האורתופדי
17. בפני ד”ר אשכנזי התלונן התובע על כאב בגב תחתון המגבילות בפעילות גופנית ובקושי בעמידה ממושכת. בבדיקתו את התובע מצא המומחה הגבלה מזערית בתנועות ע”ש מותני בגינה קבע לתובע נכות לצמיתות בשיעור של 3% לפי סעיף 37(7)(א) מותאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט”ז-1956 (להלן: “התקנות”). יאמר כי התובע ביצע עוד קודם לתאונה בדיקת MRI של ע”ש מותני המעידה, לדעת המומחה, כי כבר אז סבל התובע מכאב בגב תחתון ולכן ייחס לתאונה 1% בלבד ו-2% בגין מצב קודם.
לא נשלחו שאלות הבהרה למומחה והמומחה לא זומן לחקירה על חוות דעתו.
18. בחקירתו הנגדית הכחיש התובע כי נחבל בגבו בתאונות שאירעו לפני התאונה נשוא הדיון וכן לאחריה. ברם, מהתיעוד הרפואי שהוגש ע”י קרנית עולה כי בתאונת דרכים שארעה בחודש יולי 2012 נחבל בין היתר, בגבו.
19. אין חולק כי מלוא התיעוד הרפואי לרבות התיק הרפואי מצה”ל, עמד בפני המומחה ומשלא זומן לחקירה ולא נשלחו לו שאלות הבהרה אין מקום לסטות מקביעותיו.
הנכות הרפואית בתחום א.א.ג.
20. בבדיקתו ע”י ד”ר הלפרין התלונן התובע כי הניתוח שבוצע לתיקון מחיצת האף לא עלה יפה ועל כן אינו נושם דרך האף, סובל מגודש אפי ונזלות. כן התלונן כי אפו רחב ועקום. המומחה מצא קשר בין התלונה בדבר חסימה אפית לבין התאונה שנותרה גם לאחר ההתערבות הניתוחית אותה עבר התובע. המומחה קבע לתובע 5% נכות לפי סעיף 69(2) מותאם לתקנות בגין הפרעת הנשימה האפית באף. המומחה חיווה דעתו כי ניתן לתקן הפרעה זו בניתוח נוסף שעלותו יכולה להגיע עד ל-10,000 ₪.
21. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי ההפרעה בנשימה האפית באה לידי ביטוי בטיסות; קושי בנשימה במהלך צלילה; בלילות הינו נוחר; וכן מנוזל בקיץ וגם בחורף. התובע העיד כי בכוונתו לעבור את הניתוח עליו המליץ המומחה, אך לא ידע לומר מתי. יש להביא בחשבון מחד, כי יכול והתובע לא יעבור בסופו של יום את הניתוח וכי יכול והניתוח לא יעלה יפה, כפי שלא עלה יפה הניתוח שעבר. מנגד, יש להביא בחשבון את האפשרות כי התובע יבקש לבצע את הניתוח באופן פרטי ולא במסגרת הציבורית וזאת נוכח כישלון הניתוח הקודם, ובמקרה זה יש להביא בחשבון את עלותו כפי שהוערכה ע”י המומחה.
הנכות התפקודית
22. עובר לתאונה היה התובע בן 17 ו-5 חודשים, ככל הנראה תלמיד תיכון. ביום 27.11.12 התגייס התובע לשרות צבאי בצה”ל והשתחרר לאחר כשנתיים ו-4 חודשים. כפי שעולה מחוות דעתו של ד”ר אשכנזי, התובע מסר לו כי בתחילה שרת ביחידה קרבית, אולם בשל כאבי הגב עבר לתפקיד מנהלתי.
23. נוכח שיעור נכויותיו הרפואיות הנמוכות של התובע בתחום האורתופדי ובתחום א.א.ג. וכוונתו לעבור את הניתוח שהומלץ ע”י ד”ר הלפרין – איני סבור כי יהיה זה נכון לכמת את נכותו התפקודית.
הפסד השתכרות לעבר
24. התובע החל לעבוד אצל תום כשליח מספר ימים לפני התאונה, מבלי שהוסכם על שיעור השכר שישולם לו. ד”ר אשכנזי מצא לקבוע לתובע נכות מלאה בשיעור של 100% למשך חודש ימים ממועד התאונה. יש לציין כי מספר ימים לאחר ששוחרר התובע מביה”ח אובחן השבר באפו, אשר יכול וחייב תקופת אי כושר נוספת.
25. לאור האמור לעיל, מצאתי לפסוק לתובע על דרך של אומדנה, פיצוי בסך של 5,000 ₪ לפי ערכו נכון למועד פסק-הדין בגין הפסד השתכרות מלא לעבר.
26. מאישור המל”ל בדבר רציפות ביטוח הנני למד כי במחצית הראשונה של שנת 2012 התובע היה תלמיד בתיכון על יסודי, ובמקביל עבד בחלק מהתקופה. כאמור, בחודש נובמבר 2012 התגייס התובע לשרות צבאי ושוחרר בחודש מרץ 2014. בחקירתו הנגדית העיד התובע כי מאז התאונה עבד באופן לא רציף במספר מקומות, וכן נסע לטיול של כחודשיים ימים בדרום אמריקה. יאמר כי לא הובאה ראיה כמה השתכר התובע מאז שחרורו מצה”ל, היכן עבד וכו’. בנסיבות אלו אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות חלקי לעבר.
הפסד השתכרות לעתיד
27. בעת התאונה התובע היה קטין שטרם החל לכתוב את סיפור חייו. בנסיבות העניין אין לסטות מההלכה לפיה בסיס שכרו של התובע הינו השכר הממוצע במשק. השכר הממוצע במשק לפני ניכוי מס נכון למועד פסק-הדין עמד על סך של 9,456 ₪ ברוטו.
28. נכותו התפקודית של התובע נמוכה באופן ניכר מנכותו הרפואית, מה גם שיכול ואכן יעבור את הניתוח באפו אשר יכול ויביא לפתרון בעיית הנשימה האפית. מנגד, יש להביא בחשבון את האפשרות כי התובע יבצע את הניתוח במסגרת פרטית. כן יש להביא בחשבון כי נכותו האורתופדית הוחמרה קמעא. בנסיבות אלו מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד, המביא בחשבון גם את הפסד ההפרשות לתנאים סוציאליים.
נזק לא ממוני
29. בגין התאונה נגרמה לתובע נכות בשיעור של כ-6%. התובע אושפז בתחילה לתקופה של 4 ימים וכן אושפז ליום אחד בחודש מרץ 2012 לניתוח יישור המחיצה. יוזכר כי נגרם לתובע שבר באפו. בנסיבות העניין מצאתי כי יהיה זה נכון לפסוק לתובע בגין הנזק הלא ממוני פיצוי בסך של 18,000 ש”ח לפי ערכו נכון למועד פסק-הדין.
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לטיפול רפואי
30. ממקום התאונה הועבר התובע באמבולנס לביה”ח שניידר. בגין כך שולם ע”י התובע למד”א סך של 656 ₪. כן עבר התובע טיפולי פיזיותרפיה בקופ”ח ונדרש לבדיקות ומעקב בביה”ח. מצאתי לפסוק לתובע ברכיב זה על דרך של אומדנה פיצוי בסך של 3,000 ₪.
סיכום
31. להלן סיכום רכיבי נזקיו של התובע:
הפסד השתכרות לעבר – 5,000 ₪
הפסד השתכרות לעתיד -50,000 ₪
כאב וסבל -18,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות -3,000 ₪
סה”כ 76,000 ₪
סוף דבר
32. אשר על כן, הנני מחייב את קרנית, לשלם לתובע את הסך של 76,000 ₪ בצירוף שכ”ט עו”ד בשיעור של 15.21%, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק-הדין ועד לתשלום המלא בפועל. כן תישא קרנית בהוצאות המשפט של התובע, לרבות אגרת ביהמ”ש, כשכל הוצאה תישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה ועד ההחזר בפועל.
הנני מחייב את הצד השלישי 1 – תום פרג’ון להשיב לקרנית 75% מהסך שישולם על ידה לתובע בצירוף הוצאותיה ושכ”ט עורך דינה בסך כולל של 15,000 ₪. הסכומים הנ”ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק-הדין ועד לתשלום המלא בפועל.
הנני מחייב את הצד השלישי 2 – רוסלן אומרוזקוב להשיב לקרנית 25% מהסך שישולם על ידה בצירוף הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך של 4,000 ₪. הסך הנ”ל יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסק-הדין ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ל’ חשוון תשע”ו, 12 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר