בית משפט השלום בחיפה
ת”א 37265-07-10 נטפוב נ’ ויזמן(פורמלי) ואח’
בפני כב’ השופטת בדימוס חנה לפין הראל
תובעת אנבל נטפוב, ת.ז.
ע”י ב”כ עו”ד רפיק חמאדי
נגד
נתבעים 1. אליהו שמעון ויזמן (פורמלי), ת.ז.
2. מגדל חברה לביטוח בע”מ, ח.פ. 520004896
ע”י ב”כ עו”ד א. אמסלם ואח’
פסק דין
פסק דין זה ניתן במסגרת סעיף 15(א) לחוק בתי המשפט, תשמ”ד-1984.
התביעה
גב’ אנבל נטפוב, ילידת 13.4.1954, עלתה ארצה מאוקראינה בשנת 1998 בהיותה בת 45 שנים (להלן: “התובעת”). השכלתה היא בתחום המשפטים ובארץ מוצאה עבדה ביעוץ משפטי בתעשייה, כך עפ”י עדותה שלא נסתרה. התובעת עלתה ארצה עם בעלה ובנה – מיכאל שהיה אז בן 13 שנים.
התובעת לא עסקה במקצועה לאחר עלייתה ארצה והתקבלה לעבודות בתחום הזבנות.
במועד הרלוונטי, דהיינו – 6.4.2010, עבדה התובעת בחברת H&O בסניף במתחם גרינברג בחיפה, שם החלה עבודתה בשנת 2005 כמוכרת בחנות. יש לציין כי התובעת לאחר מכן עבדה במקומות נוספים, עפ”י נ/1, וחזרה לעבודה בחברת H&O.
התובעת נפגעה בתאונת דרכים במועד הנ”ל, בשעה 18:30 או בסמוך לכך. פגיעתה כהולכת רגל, עת רכב מס’ 94-394-24 אשר היה נהוג בידי הנתבע מס’ 1 דרס אותה בהיותה במעבר חצייה (להלן: “התאונה”).
פגיעתה של התובעת היתה קשה: היא נפצעה בעיקר ברגלה וכתפה הימניות:
“שבר טיביה ופיבולה ושבר טוברוסיטי גדולה של ההמרוס מלווה בפריקת הכתף. במיון בוצע שחזור של ראש ההומרוס למקומו. כמו כן ב- 7.4.10 נותחה בהרדמה כללית, בוצע קיבוע פנימי של השבר בטיביה באמצעות מסמר תוך לשדי”.
התובעת שוחררה מבית החולים “רמב”ם” ביום 12.4.10 והופנתה להליך שיקום לבית החולים “פלימן” בחיפה שם שהתה עד ליום 25.5.2010.
התובעת המשיכה בטיפולים רפואיים שונים, ביניהם טיפולי פיזיותרפיה, משככי כאבים, אך מצבה הכללי היה גרוע מבחינה פיזית ומבחינה נפשית, ועל כך מעידים המסמכים הרפואיים הרבים, אשר צורפו לכתב התביעה.
בבדיקת C.T אשר נערכה לתובעת במסגרת טיפוליה בקופת חולים “מכבי” ב- 17.10.2010 נמצא כי השבר בעצם הטיביה בשלבי איחוי, אך השבר בעצם הפיבולה עדיין לא התאחה.
בתאריך 31.10.2010 (כחצי שנה לאחר התאונה) בביקור בבי”ח “רמב”ם” כתב ד”ר פלד כי בבדיקת C.T של שק ימין ישנו איחוי של השבר באזור הטיביה עם התחלת סימני חיבור של הפיבולה.
למרות זאת בצילום מ- 26.12.2010 עדיין נראה כי עצם השוק איננה מאוחה לחלוטין.
התובעת המשיכה להיות מטופלת הן בקופת חולים “מכבי” והן בבית החולים “רמב”ם”, שם ביום 18.1.2011 עברה ניתוח להוצאת ברגים מרגלה.
התובעת טופלה גם ע”י מרפאת ריפוי ועיסוק בקופת חולים “מכבי”, ולאט לאט החלה לתפקד, אך:
“… אינה מסוגלת לבצע קניות, מסוגלת להכין ארוחות קלות, בבית מבצעת משימות יומיומיות קלות אך עדיין זקוקה לעזרה. מכבסת באופן עצמאי, בשלב זה אינה מסוגלת לחזור לעבודתה. מבחינה מוטורית חל שיפור ניכר בטווחי התנועה ובכוח יד ימין ובשחרור קיימים טווחים מלאים מימין פרט ל- ER. הושגו חלק מיעדי הטיפול – מסוגלת להוציא בגדים מהארון ולהגיע למתגי החשמל, מסוגלת להרים סיר בגודל ממוצע, עדיין זקוקה לעזרה בביצוע ניקיון הבית במלואו ואינה יוצאת לקניות אופן עצמאי”. (מסמך מיום 18.1.11).
הגב’ רייזנר – המרפאה בעיסוק, כתבה כי אין מקום להמשיך ריפוי בעיסוק, אך המליצה לשקול “המשך מעקב טיפול רגשי/תמיכתי בהתאם לצורך ו/או הערכה של פסיכיאטר”.
בתאריך 9.3.2011 התובעת היתה אצל רופא תעסוקתי – ד”ר גופמן אלכס בקופת חולים “מכבי” לצורך בדיקת כושר עבודה. לא נרשם סיכום או המלצה.
בתאריך 28.8.2011 במסגרת ביקורת בבית החולים “רמב”ם” נמצא כי קיימת בליטה גרמית מעל אזור הטיביה הקרבינית, אך בצילומים נראה איחוי מלא של השברים.
בכתב התביעה מתוארים הטיפולים הרפואיים השונים אותם עברה התובעת עד להגשת כתב התביעה. מן התיאור עולה תמונה של חודשים רבים אשר עברו עד אשר התאחו כל השברים ברגלה של התובעת, וגם כאשר התאחו נותרה בליטה גרמית ברגלה.
כך גם תוארו וצורפו מסמכים המתארים את תפקודה ע”י אחיות קופת החולים, מרפאות בעיסוק נכון ליום הגשת התביעה (21.7.2010).
התובעת לטענתה לא היתה מסוגלת לחזור לעבודתה, בריאותה נפגעה באופן קשה והיא נזקקה ותזקק לעזרת צד ג’ לכל חייה. כך גם נגרמו לה הפסדי שכר ויגרמו לה בעתיד. התביעה הוגשה עפ”י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל”ה-1975.
התובעת הגישה בקשה למינוי מומחים.
ההגנה
הנתבעים הכחישו את כל טענות התובעת לרבות כל הנאמר במסמכים הרפואיים השונים וטענו כלל כי יש למחוק ו/או לדחות את התביעה על הסף מחמת חוסר עילה ו/או חוסר יריבות.
הנתבעים גם הכחישו את עצם קרות התאונה.
הנתבעים התנגדו למינוי מומחים, למרות שהיה צריך להיות ברור לאור המסמכים אשר צורפו לכתב התביעה כי לא היה כל מקום להכחשת אירוע התאונה, ולא היה מקום להתנגד לבקשה למינוי מומחים.
המשפט
בתיק זה מונו שלושה מומחים:
ד”ר אנג’ל בתחום האורטופדי, ד”ר אלרן בתחום הנוירולוגי וד”ר סגל בתחום הנפשי.
חוות דעת המומחים
א. ד”ר דוד אנג’ל – המומחה בתחום האורטופדי
ד”ר אנג’ל בדק את התובעת בתאריך 25.05.11 כשנה וחודש לאחר התאונה. ד”ר אנג’ל מצא בבדיקתו כי התובעת צולעת צליעה קלה ונעזרת במקל ביד שמאל, קיימת הגבלה בתנועות הכתף ובפעולות כמו הבאת היד אל מאחורי הגב או מאחורי העורף, קיימת הגבלה קלה ביישור קרסול שמאל, מס’ צלקות ניתוחיות ובליטה בשוק. הגבלה בכתף מסבירה את התלונות של התובעת כמו קושי לישון, וחוסר החיבור של השבר בגבשושית הגדולה בכתף מפריע בפעילות השרוול המסובב שמחובר אליו. כן מצא כי יש הגבלה קלה ביישור הקרסול וקיימות צלקות ניתוחיות קטנות וכן בליטה באמצע השוק המהווה פגיעה אסתטית.
לעניין ההשפעה על התפקוד היומי כתב ד”ר אנג’ל כדלקמן: “גם הפגיעה בכתף וגם הפגיעה בשוק הותירו נכות והן משפיעות גם על תפקודה היומי. סביר שיוותר קושי בפעולות ההדורשות עמידה ממושכת או הליכות מאומצות. גם הפגיעה בתפקוד הכתף תשפיע על פעולות כמו הרמת היד מעל גובה השכם ונשיאת משאות כבדים ביד זו”.
שיעור הנכויות אותן קבע ד”ר אנג’ל:
10% לצמיתות בתפקוד הכתף לפי סעיף 42(1)ד מותאם או לחילופין לפי סעיף 35(1)ב.
10% לצמיתות בגין ההפרעה אשר נותרה ברגל ימין לפי סעיף 35(1)ב.
10% לצמיתות בגין נכות אסתטית נוספת למכלול הצלקות ולבליטה אשר נותרה בשוק לפי סעיף 75(1)ב.
לאחר שהתובעת נבדקה אצל ד”ר אנג’ל, עדיין המשיכה לסבול מכאבים ותסמינים שונים והיה מידע רפואי נוסף אשר הועבר לד”ר אנג’ל אשר לא מצא לנכון לבדוק שוב את התובעת. ד”ר אנג’ל התבקש לחוות דעתו לעניין הניתוח שהתובעת היתה אמורה לעבור אך משום מה נדחה. בדבריו מיום 19.08.12, אמר כי ניתוח בא בד”כ לשפר מצב ולא להחמירו. ייתכן ויהיה שיפור, ייתכן ותהיה החמרה, ויהיה מקום לבדוק את התובעת אם היא אכן תנותח. ככל הידוע התובעת לא עברה ניתוח בכתפה וד”ר אנג’ל לא בדקה שנית.
ד”ר אנג’ל סבר כי אין צורך במינוי נוירולוגי, לאור חוסר עדות לפגיעה בראש או במערכת העצבים במכתבי השחרור, וכן לאחר שנבדקה ב- E.M.G במהלך המעקב בבדיקה אשר היתה תקינה.
ב. ד”ר אלרן – מומחה בתחום הנוירוכירורגי
ד”ר אלרן בדק את התובעת בתאריך 26.12.13. ד”ר אלרן מצא כי ישנה הפרעה תחושתית כלפי מטה מכיוון אצבעות 4 ו- 5, וכן מצא בבדיקה שנערכה ביום 05.06.13 הוכחה לפגיעה אובייקטיבית. עם זאת לא מצא הפרעה נוירולוגית בגפיים התחתונות. קיים אם כך מצב של לחץ על העצב האולינרי באזור מרפק ימין. ד”ר אלרן קבע כי נותרה לתובעת בגין התפקוד הלקוי מבחינה נוירולוגית 5% נכות, עפ”י סעיף 31(5)(א). מינויו של ד”ר אלרן נדרש היות ובמשך הזמן, לאחר קבלת חוות דעתו של ד”ר אנג’ל, היו שינויים במצבה הבריאותי של התובעת כפי שבא לידי ביטוי בהחלטות השונות.
ג. ד”ר סגל – מומחית בתחום הנפשי
במשך הזמן התעורר הצורך, לאור המסמכים הרפואיים, גם במינוי מומחה בתחום הנפשי.
ד”ר סגל בדקה את התובעת פעמיים. הבדיקה הראשונה התקיימה ביום 15.11.12 ואז קבעה כי לתובעת יש נכות זמנית בשיעור 10% כאשר חלק מהקשיים הנפשיים ייחסה ד”ר סגל למצב קודם, דהיינו היא מצאה רישומים מהשנים 2003 ו- 2007 בהם נכתב כי לתובעת תסמיני חרדה ודיכאון, והתובעת אף הופנתה לטיפול פסיכיאטרי אשר כנראה לא הסתייע. ד”ר סגל מצאה כי יש מקום להמליץ על מעקב פסיכיאטרי ומיצוי הטיפול התרופתי וכן טיפול פסיכותראפוטי המתאים לתסמיני ההפרעה הבתר חבלתית. להערכתה של ד”ר סגל יהיה קושי לקבל טיפול זה באופן ציבורי, ולכן המליצה לקבל את הטיפול באופן פרטי.
לד”ר סגל נשלחו שאלות הבהרה על ידי ב”כ התובעת. בין השאר נשאלה על השפעת הפגיעה על תפקודה של התובעת והיא אישרה כי אכן נפגעו תפקודיה כאם, אישה ומפרנסת, בעיקר בשל הפגיעה הגופנית כמפורט בחוות דעתה בעמוד 3, דהיינו התובעת תיארה בפניה כי, אין היא יכולה לעמוד על רגליה לאורך זמן מהנדרש בעבודתה כמוכרת, וגם בביתה אינה מסוגלת לבצע את רוב מטלות הבית.
בחוות דעת נוספת מיום 24.07.14 ציינה ד”ר סגל כי אכן התובעת לאחר המלצתה קיבלה טיפול במישור הנפשי על ידי ד”ר אפשטיין וכן טיפול במסגרת קבוצתית. יחד עם זאת, התברר לד”ר סגל כי התובעת לא קיבלה טיפול ספציפי להפרעה בתר חבלתית כהמלצתה ועל כן, בשל הזמן הרב שחלף יהיה קושי לרפא תסמינים אלו.
ד”ר סגל מצאה לנכון לציין כי קיים פער בין הדיווחים של הבן לדיווחים של התובעת כאשר התמונה שמתאר הבן מיכאל את מצבה של האם קשה יותר.
יש לציין כי התיאור של התובעת כפי שמפרטת ד”ר סגל, הוא בין השאר כי בנה הוא הסיבה היחידה לכך שהיא איננה פוגעת בעצמה וכי למעשה איננה יוצאת מהבית ובהדרגה נותקו כל קשריה החברתיים, תיאור שלווה בבכי כפי שכתבה ד”ר סגל.
ד”ר סגל מצאה לנכון לקבוע כי הנכות הצמיתה שנותרה לתובעת היא בשיעור 10%.
עדים
התובעת העידה בעצמה וכן העיד מטעמה בנה, מר מיכאל נטפוב. עדויותיהם ייסקרו ככל שיהיה צורך במהלך הדיון.
הנתבעת הזמינה לעדות, לאור דרישת ב”כ התובעת, את ד”ר זלמנוביץ’ אשר בדק את התובעת מבחינת יכולתה לתפקד, כנציג המוסד לביטוח לאומי לאור בקשתה לקבלת עזרה.
עפ”י החלטתו של ד”ר זלמנוביץ’, למרות שמצא כי ישנם תפקודים בהם התובעת זקוקה לעזרה כמו רחצה והלבשה, הרי בגלל שיעור נכותה עפ”י קביעת המל”ל – 39% לא קיבלה קצבת נכות, ועפ”י הניקוד אשר ניתן לה ע”י ד”ר זלמנוביץ’, לא היתה זכאית לקבלת עזרה מאת המל”ל.
הנתבעת לא הזמינה להעיד את החוקר מטעמה. על קיומו ידוע מתצהיר גילוי המסמכים וכן מטיעונו של עו”ד חמדי והחקירה הנגדית של התובעת. המסקנה היא כי לא היה בחקירה דבר אשר סתר את התביעה. אולי אף להיפך – תמך בה.
בהסכמה הוגשו מסמכים רפואיים, מסמכי הביטוח הלאומי וגיליון הנוכחות של התובעת ליום התאונה במקום עבודתה H&O.
סיכומי התובעת
א. תאונת דרכים או תאונת עבודה
המחלוקת בין הצדדים אינה יותר על חבותה של הנתבעת לפיצוי התובעת בגין נזקיה כתוצאה מהתאונה, אלא לעניין גובה הנזק וכן לגבי הטענה האם היתה זו תאונת עבודה כטענת הנתבעת אם לאו.
הנתבעת טענה בכתב הגנתה ולאורך המשפט כי יש לסווג את התאונה נשוא הדיון כתאונת עבודה.
לטענת ב”כ התובעת, טענה זו, היה על הנתבעת להוכיח מעל לכל ספק סביר והנתבעת לא הצליחה בכך.
יש לקבל את גרסת התובעת אשר העידה בכנות ובעקביות, כי לאחר שיצאה ממקום עבודתה בשעה 16:00 הלכה לבצע קניות גם בסניף בו עבדה, וגם אח”כ בחנות “מגה”, שם קנתה מצרכי מזון. משם המשיכה בדרכה לביתה בשני אוטובוסים. התאונה התרחשה בשעה 18:30.
עפ”י חוק הביטוח הלאומי סטייה מעבודה יכולה להיחשב עדיין כתאונת עבודה בשני מקרים: כאשר מדובר בליווי ילדים לגן או למעון או מקום אחר בו נמצא ילד לפי הסדר קבע, או כדי לקיים מצוות תפילת בוקר.
בענייננו, טען ב”כ התובעת, אין מדובר בסטייה עליה מדובר בחריגים בחוק, וכבר נפסק כי סטייה לצורך ביצוע קניות היא סטייה של ממש, ועל כן התאונה לא היתה תאונת עבודה.
הנתבעת לא הצליחה לסתור את גרסתה של התובעת לעניין הקניות והסטייה מדרכה הביתה.
גם דף הנוכחות אותו הגישה הנתבעת כראייה, לא זו בלבד שאינו תומך בגרסת הנתבעת אלא אדרבא, תומך בגרסת התובעת, שכן דף שעון הנוכחות מראה כי התובעת סיימה עבודה באותו יום בשעה 15:46. דהיינו שעתיים ו- 45 דקות לפני מועד התאונה שהיה – 18:30.
הנתבעת לא הציגה כל ראייה שיש בה כדי לסתור את גרסתה של התובעת וממילא לא הצליחה להוכיח את טענתה כי מדובר בתאונת עבודה. יש לקבוע על כן כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים והפיצוי המגיע לה עפ”י חוק הפלת”ד ואין לנכות כל ניכוי רעיוני, או להכריח את התובעת למסור גרסה לא נכונה למל”ל.
ב. גובה הפיצוי המגיע לתובעת
מדובר בתאונת דרכים קשה אשר גרמה לתובעת סבל וכאב רבים במשך תקופה ארוכה. סבלה שלה, ושל משפחתה, נמשך עד היום וימשך כל ימי חייה. התאונה “הפכה” את חיי המשפחה. התובעת, מאישה שמחה ובריאה הפכה להיות נכה, עצובה, פגועה נפשית קשה, ללא יכולת להמשיך ולהשתכר, וכך נפגעה לא רק פיזית ונפשית אלא גם כלכלית.
ב”כ התובעת סקר בסיכומיו בפירוט רב את אשר עבר על התובעת מבחינה רפואית וטיפולית מאז התאונה, וגם לאחר שכבר ניתנו חוות דעת מטעם בית המשפט. כך נבדקה אצל מומחים אורטופדיים ונקבע כי היא זקוקה לניתוח, וכך גם נבדקה וטופלה במישור הנפשי ונקבע מצב נפשי קשה.
התובעת נזקקת לטיפול מתמשך בתרופות שונות גם בתחום הנפשי, נזקקה לעזרה רבה בכל פעולותיה היומיומיות הפשוטות ביותר לאחר התאונה במידה רבה, וגם היום היא עדיין נזקקת לעזרה. התובעת היתה רתוקה למיטתה במשך חודשים, מוגבלת בתנועותיה, ועד היום היא נעזרת במקל הליכה ואין היא יכולה להפעיל את ידה הימנית שכן אין היא יכולה להרימה מעל השכם, או להושיטה לאחור.
נכויות התובעת נקבעו ע”י המל”ל בשיעור 39% וע”י מומחי בית המשפט: בתחום האורטופדי 20%, בתחום הנפשי 10%, ובתחום הנוירולוגי 5%.
עפ”י ראשי הנזק השונים ב”כ התובעת מבקש לקבוע כי הפיצויים המגיעים לתובעת הם כדלקמן:
1. הוצאות נסיעות וטיפולים באופן גלובלי – 18,000 ₪.
2. עזרת הזולת בעבר – יש להתחשב בכך שהתובעת היתה מרותקת למיטתה חודשים ארוכים, היתה מוגבלת בעצמאותה וניידותה כמתואר במסמכים הרפואיים השונים, ועד היום היא נעזרת להליכתה במקל.
המל”ל קבע נכות זמנית של 100% מ- 20.6.2010 ועד 31.12.2010 – כלומר, היתה לחלוטין תלויה בעזרת הזולת במשך יותר ממחצית השנה. אח”כ נקבעה הנכות היציבה ע”י המל”ל ל- 39%.
התובעת מוגבלת בתנועותיה בגלל כתפה כפי שעולה מהמסמכים, והיא נאלצה להיעזר בבעלה ובנה לצרכים הבסיסיים ביותר כמו רחצה, הלבשה, הנעלה, אכילה. עדותה בעניין נתמכה גם ע”י חוות דעת כל המומחים.
יש לדחות את טענות הנתבעת כביכול היה באפשרותה ללכת בדריכה מלאה על רגלה כי כך כתוב במסמכים הרפואיים, בניגוד לעדות התובעת.
יש לדחות את הטענה כי הבן לא גר בבית ולכן אין הוא עוזר לאמו. לא הובאה כל ראיה מטעם הנתבעת לעניין זה אשר התבססה על עדות שמיעה בלבד.
יש לקבל את עדותה של התובעת ועדות הבן, עדויות אשר לא נסתרו הן לגבי תוכנן במלואן, ובפרט לגבי מצבה של התובעת, והעזרה הרבה אשר נזקקה לה, וניתנה לה ע”י בעלה ובנה.
ב”כ התובעת מבקש להסתייג מהדו”ח של ד”ר זלמנוביץ’, אשר הוגש באמצעות תעודת עובד ציבור, משחקירתו הוכיחה כי קביעותיו הן שרירותיות, מתעלמות ממסמכים רפואיים, וממצבה האמיתי של התובעת אשר בעת בדיקתו היתה למעשה בנכות זמנית של 100%, ונסמכה על נהלים טכניים של המל”ל אשר אינם משקפים בצורה הגיונית ואמינה את מידת העזרה לה התובעת היתה זקוקה.
ב”כ התובעת ציטט ארוכות מהחקירה הנגדית של ד”ר זלמנוביץ’ ועדות התובעת. לדעתו יש להעדיף את עדות התובעת על גבי הערכה כללית ללא בדיקה אמיתית, כאשר ברור כי התובעת לא יכלה לבצע את רוב העבודות הדורשות מאמץ פיזי.
מדובר בעזרה החורגת מעזרה שגרתית של בני משפחה ויש להעמיד את העזרה לעבר על בסיס של 2,200 ₪ לחודש, בגין 56 חודשים, דהיינו – 123,200 ₪ (כנראה בטעות נכתב גם הסכום 112,000 ₪).
לעתיד סבור ב”כ התובעת, יש להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך 750 ₪ בעלות חודשית ולמשך 22 שנים בסה”כ 198,000 ₪.
3. הפסד השתכרות בעבר
התובעת לא חזרה לעבודתה מאז התאונה.
חופשת המחלה היתה שנה ו- 8 חודשים ועוד 25 יום, בהם 40 ימי אשפוז, אך למעשה התובעת אינה יכולה לעבוד יותר.
התובעת תארה כיצד בגילה, 60 שנה, ובמגבלותיה הפיזיות הקשות, הן בהליכה ובעיקר בהפעלת ידה הימנית לא יכלה לשוב לעבודה, וגם לא למצוא עבודה בעתיד. יש לקבל את עדותה אשר ניתנה בכנות ואמינות.
ב”כ התובעת טען כי יש לחשב את הפסד שכרה לפי נכות תפקודית של 100% לכל התקופה לפי בסיס של 3011 ₪, דהיינו – 168,616 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום 10.12.14 – 177,705 ₪.
הפסדי הפנסיה בעבר מסתכמים ב- 14,498 ₪.
4. אבדן כושר השתכרות לעתיד
ב”כ התובעת טען כי תכלית הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות הוא העמדת הניזוק במצב בו היה נמצא לולא מעשה העוולה, ככל שניתן לעשות כן באמצעות פיצוי כספי.
התובעת שינתה חייה לחלוטין, כפי שתואר במסמכים הרפואיים, בעדותה, בעדות בנה וכפי שעולה מחוות דעת המומחים ובסופו של דבר נגרמה לה נכות תפקודית משמעותית ואין היא יכולה לשוב יותר לעבודתה. היא סובלת מבחינה נפשית, מבחינה פיזית ונזקקת לתרופות באופן קבוע.
עבודתה של התובעת כללה עמידה ממושכת, הליכה, נשיאת משאות, הרמת ידיים – פעולות אלו אין התובעת מסוגלת לבצע יותר, כפי שקבע המומחה.
לדעתו של ב”כ התובעת יש לפסוק כי שיעור “הנכות התפקודית” הוא 100%, גם לעתיד.
הפסיקה קבעה כי שיעור הנכות התפקודית ייקבע עפ”י עיסוקו של הנפגע ומידת הפגיעה בכושר להמשיך ולעסוק באותו עיסוק. ב”כ התובעת הפנה לע”א 3049/93 גירוגיסיאן נ’ סייף רמזי ואח’, פד”י נב(3) עמ’ 792.
יש לדחות את טענת הנתבעת כי התובעת יכולה למצוא עבודה בהתאם להשכלתה שהיא השכלה משפטית. התובעת העידה בכנות ויש לקבל עדותה זו, כי בהיותה בת 60 אין היא יכולה היום לעשות הסבה לשנות עבודתה, שכן גם כאשר היתה בריאה, עוד לפני התאונה לא יכלה למצוא עבודה בתחום השכלתה לאחר שעלתה ארצה. ולמרות השכלתה, הרי בלשכת התעסוקה כל מה שהציעו לה זו היתה עבודה ב”יונידרס”, מה שלא נתן לה הזדמנות ללמוד. התובעת העידה ויש לקבל עדותה כי היתה יכולה לקבל עבודה בישיבה, אך ברור שאף אחד לא ייתן לה היום עבודה בגילה ובתפקיד כזה.
התובעת היתה עובדת מצטיינת במסגרת עבודתה האחרונה ב- H&O. ברור כי אלמלא התאונה היתה יכולה להמשיך ולהתקדם בעבודתה וממילא גם שכרה היה עולה בהתאם.
גם כאן, הפסיקה קבעה, לטענת ב”כ התובעת, כי יש להסתמך על פוטנציאל ההשתכרות ולא על השתכרות בפועל באותם מקרים שהפוטנציאל עשוי לבוא לידי מימוש.
ב”כ התובעת העמיד לצורך חישוב את הבסיס לפיצוי המגיע בגין אובדן כושר השתכרות בעתיד על סך 5,000 ₪ נטו בהתחשב כאמור בכך כי התובעת היתה עובדת מצטיינת, והיתה אמורה להתקדם ולקבל שכר גבוה יותר הן בגלל הוותק ועבודתה המצטיינת.
סכום הפיצוי המגיע לתובעת בגין הפסד שכר מלא בעתיד עפ”י חישובו של ב”כ התובעת הוא 62,673 ₪. ב”כ התובעת הביא בחשבון את הגיל 62 כגיל הפרישה. לדעתי, זו היתה טעות קולמוס או דפוס בו התחלפה הספרה 7 לספרה 2 וכך גם נגררה הטעות לחישוב.
באשר לעתיד – הפסדי הפנסיה מסתכמים ב- 20,588 ₪.
5. כאב וסבל
בגין כאב וסבל יש לפצות את התובעת בסך של 70,000 ₪ עפ”י התקנות בהתחשב בשיעור הנכות וימי האשפוז. גם כאן נקלע ב”כ התובעת לטעות דפוס שכן התובעת היתה מאושפזת 49 יום ולא 40.
הפיצוי המגיע לתובעת עפ”י חישובו של בא כוחה הוא 671,061 ₪, ממנו יש לנכות את התשלומים התכופים והקצבאות אשר התובעת קיבלה מהמל”ל בסך 137,133 ₪.
סיכומי טענות הנתבעים
סכומי ב”כ הנתבעים מתחלקים לשני נושאים עיקריים:
א. שיעור הפיצוי.
ב. תאונת דרכים רגילה או תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה.
א. שיעור הפיצוי
טענתה העיקרית של ב”כ הנתבעים היא, כי סכומי הנזק הנטענים ע”י ב”כ התובעת מופרזים ואינם מתאימים לחומר הראיות המצויים בפני בית המשפט.
מצבה של התובעת לפני התאונה היה לא שפיר, היא לא היתה אישה בריאה כעולה מהחומר הרפואי אשר הוצג בפני בית המשפט, הן בתחום הנפשי והן בתחום האורטופדי. גם עברה התעסוקתי וכושר השתכרותה איננו כטענת בא כוחה, הוכח כי התובעת עבדה באופן זמני בלבד ולסירוגין בשכר מינימלי וחלקי.
לדעת ב”כ הנתבעים ככל שהתובעת איננה עובדת, הרי זה על רקע מצבה הרפואי הכולל ולא רק על רקע התאונה נשוא תיק זה. על כן, גם אין לומר כי היתה ממשיכה בעבודתה ואף מתקדמת בה ומשתכרת שכר גבוה יותר.
ב”כ הנתבעים ציינה מתוך התיעוד הרפואי תסמינים שונים מהם סבלה התובעת החל משנת 2001 ומסתמכת על מסמכים רפואיים אשר הוגשו במסגרת המוצגים נ/4 ו- נ/5. לאחר התאונה נבדקה התובעת ונמצא כי היא סובלת מבעיות רפואיות נוספות אשר אינן קשורות לתאונה כמו תסמונת נשימה, כאבי צוואר וכתפיים עם הקרנה לאצבעות (נ/12).
עוד סקרה ב”כ הנתבעים את הכנסותיהם של התובעת ובעלה במסגרת הבטחת הכנסה אותה הם מקבלים החל מ- 1.2.2012 וכן פירטה את מקומות עבודתה של התובעת עפ”י דו”ח הרציפות בביטוח (נ/1).
בשנים שלפני התאונה, דהיינו בשנים – 2008 ו- 2009 עבדה התובעת באופן חלקי בלבד. בשנת 2008 עבדה 6 חודשים באופן לא רצוף, כאשר בשאר השנה התקיימה מדמי אבטלה, ובשנת 2009 עבדה 8 חודשים בלבד גם באופן לא רצוף.
בזמן התאונה השתכרה התובעת 2,945 ₪ ברוטו לחודש.
ב”כ הנתבעים טענה, כי התובעת ובנה מיכאל ניסו להאדיר ולהעצים את נזקיה של התובעת, ועשו זאת באופן מגמתי כאשר ברור כי המציאות שונה לחלוטין. אין לקבל את הטענה כביכול לפני התאונה התובעת היתה אישה בריאה לחלוטין ללא כל בעיות רפואיות, ואלו החלו רק לאחר התאונה ובגללה. אין לקבל את הטענה כביכול התובעת סובלת היום מנכות כ”כ קשה אשר אינה מאפשרת לה עמידה על הרגליים, וכי היא נזקקת לעזרה בכל צרכיה, שעה שהוכח גם ע”י המומחים מטעם בית המשפט וגם ע”י ד”ר זלמנוביץ’ כי הדבר איננו נכון.
כך למשל, מביאה כדוגמא ב”כ הנתבעים את תצהירה של התובעת, לפיו רק בעקבות התאונה החלה לסבול מתסמינים במישור הנפשי, כולל חרדה, כאשר מהתיעוד הרפואי עולה בבירור כי כבר החל משנת 2001 סבלה התובעת מנדודי שינה, פחד, עצבנות יתר, ירידה בזיכרון ואף מחשבות אובדניות. בשנת 2009 נשלחה התובעת לייעוץ פסיכיאטרי בגלל דיכאון.
לא למותר לציין, כתבה ב”כ הנתבעים, כי גם ד”ר סגל מומחית בתחום הנפשי התרשמה כי אין לייחס את מצבה הנפשי של התובעת בין השנים 2003-2007 רק לשינויים הורמונליים ומצב לאחר כריתת רחם כפי שניסתה התובעת לתרץ, כפי שכתבה ד”ר סגל: “המשמעות של האירועים הללו גדול מכפי שהיא חשה ומתארת”.
לדעתה של ב”כ הנתבעים, טענתה של התובעת כי היו קשיי קליטה לאחר עלייתה ארצה אשר השפיעו על מצבה הנפשי הם תירוצים בלבד, שכן התובעת עלתה ב- 1998 וב- 2001 החלו התלונות.
אין גם לקבל את התירוצים כביכול המצב הנפשי נובע מעלייתה של התובעת לארץ והמתח בו היתה נתונה היות והתובעת עלתה לארץ בשנת 1998 והתלונות החלו בשנת 2001 והם נמשכו לאורך השנים.
לא לשווא קבעה ד”ר סגל כי לתובעת אומנם נכות בתחום הנפשי בשיעור 20% אך רק 10% מהם יש לייחס לתאונה.
מכיוון שד”ר סגל לא נחקרה והתובעת לא חלקה על חוות דעתה הרי יש לקבל אותה כפי שהיא.
ב”כ הנתבעים טענה כי לאחר תקופת החלמה של חודשים ספורים שבה התובעת לתפקוד מלא ועצמאי כפי שעלה בחקירתה הנגדית בבית המשפט (עמ’ 5 לסיכומים). (יש לומר כבר עתה כי הדבר אינו מדויק, התובעת לא התייחסה בקטע הנ”ל למצבה בזמן החקירה, כ- 3-4 שנים לאחר התאונה, אפשר לומר כי גם ב- 3 שנים יש חודשים ספורים, אך זו התחכמות).
יש לדחות את טענת ב”כ התובעת כי התובעת נמצאה באי כושר במשך 630 יום. אישורי רופא המשפחה אינם רלוונטיים. מה שרלוונטי הוא קביעת המל”ל לעניין הנכויות ולעניין אי הכושר, והעובדה היא כי גם המומחים מטעם בית המשפט לא קבעו נכות זמנית ובוודאי לא נכות של 100% כפי שטען ב”כ התובעת. בשום מקום אין קביעה כי התובעת היתה נכה בשיעור 100%, אלא היתה באי כושר של 100%, באופן זמני בלבד.
לדעת ב”כ הנתבעים, הגם שהיא מסכימה כי התובעת נפגעה בתאונה פגיעה “לא קלה”, לדעתה למרבה המזל היא החלימה והשתקמה מפגיעה זו והנכויות אשר נותרו אין בהם כדי להצדיק פיצוי בגין אי כושר מלא לעבודה, ועזרת צד ג’ בהיקף הנטען.
אין הצדקה לאי חזרת התובעת למעגל העבודה.
גם ההגבלה בגין תפקוד הכתף והפגיעה ברגל ימין אינן מצדיקות אי חזרה לעבודה, התובעת עצמה אמרה שהיא יכולה לעבוד בישיבה, היא אישה משכילה ומשתמשת הרבה במחשב ובאינטרנט ויכלה להשתלב בעבודה המתאימה למגבלותיה.
לדעת ב”כ הנתבעים הוכח כי התובעת נמנעה משיקום מקצועי, סירבה לעבודה אשר הוצעה לה – דהיינו עבודה בקופה, כנראה מתוך מחשבה מוטעית כי היא תקבל פיצויים מוגדלים במסגרת התביעה, במידה ותסרב לשוב לעבודה.
לדעתה של ב”כ הנתבעים הצעת המעסיקה של התובעת, כי תחזור לעבוד בקופה היתה הצעה ראויה, שכן לא מדובר בעבודה אינטנסיבית כפי שקיים בסופרמרקט, אלא בעבודה בחנות טקסטיל וקוסמטיקה המתבצעת בישיבה, מדובר במשמרות לא ארוכות, ולא ברור מדוע סירבה התובעת לעבודה זו.
התנהלותה של התובעת לדעת ב”כ הנתבעים עומדת בניגוד לחובתה להקטנת הנזק ויש להביא נתון זה בחשבון כפי שנקבע בע”א 151/84 שאדיה חורי נ’ בית החולים המשפחה החדשה פד”י מב(1) עמ’ 789 וכן פסק דין 449/81 בן לב נ’ ברכה מגד, פ”י ל”ח(4) 70 וכן היתה הפניה לספרו של ד. קציר “מהדורה שניה” עמודים 601-605.
ב”כ הנתבעים העלתה השערה, כי התובעת נמנעה מלחזור לעבודה גם בגלל שלאחר התאונה החלה לסבול מתסמינים בריאותיים נוספים, וכן משום שמשנת 2012 משתלמת לה ולבעלה הבטחת הכנסה זוגית. לדעתה של ב”כ הנתבעים יש על כן לקבוע כי הנכות התפקודית לא תעלה על 30%.
אין כל סיבה לחשוב כי התובעת היתה משתכרת יותר מ- 3,000 ₪ לחודש, בהתחשב בכך כי במהלך 11 שנות עבודתה בארץ לא השתכרה יותר מכך כאשר שכר זה היה כאשר היתה עובדת מצטיינת. אין כל תימוכין לטענת ב”כ התובעת כי היתה אמורה להשתכר שכר גבוה יותר לולא התאונה, אדרבא הוכח לבית המשפט כי מצבה הרפואי הכולל של התובעת היה מביא לכך, גם בלי התאונה, כי היקף עבודתה היה פוחת עם התבגרותה.
חישובה של ב”כ הנתבעים לעניין הפיצויים אשר יש לשלם לתובעת הוא כדלקמן:
1. הפסד שכר לעבר
39,757 ₪ בהתחשב ב- 6 חודשים של הפסד שכר מלא, לאחר מכן 6 חודשים של נכות תפקודית בשיעור 50% ולאחר מכן ועד היום נכות תפקודית של 30%.
2. הפסד שכר לעתיד
ההפסד הוא 13,234 ₪, עפ”י החישוב של 3,000 ₪ עד גיל 62 דהיינו – שנה ו- 3 חודשים ונכות תפקודית של 30%.
לעניין הפסדי פנסיה, עולה כי המעבידה של התובעת לא הפרישה משכרה לפנסיה, גם לא בשנת 2010 ואין סיבה להניח כי דווקא לאחר התאונה היתה מתחילה לעשות כן. לכן אין מקום לפסוק יותר מ- 8% מהפסד השכר, דהיינו – 6,500 ₪.
3. עזרת צד ג’
הוכח בפני בית המשפט כי התובעת לא נטלה כל עזרה בשכר, ומי שמסייע לה הם בנה ובעלה. בניגוד לעדותה של התובעת על מצבה לאחר התאונה, הרי המסמכים השונים ובכלל זה מסמך השחרור מבית החולים “פלימן” מעלים תמונה אחרת לחלוטין, דהיינו התובעת יכולה להלך באופן חופשי ולמרות שהיא מתהלכת בעזרת מקל או קב היא יכולה להתהלך גם בלעדיהם.
ב”כ הנתבעים טענה כי ד”ר פלד קבע כי בצילומים מ- 15.8.10 ניכר האיחוי בין העצמות וקביעה זו לא נסתרה. אילו רצתה התובעת לסתור זאת היה עליה להזמין את ד”ר פלד לחקירה ומשלא עשתה זאת המשמעות כי היא מסכימה לקביעתו של ד”ר פלד.
כך גם יש לקבל את מה שנרשם ב- נ/7 – ביקור אחות קופ”ח מיום 31.8.10 והמרפאה בעיסוק, גב’ קרן הוד, מיום 23.11.10. לפיהם התובעת עצמאית במידה רבה.
התובעת למדה לבצע את כל הפעולות השונות במהלך הריפוי בעיסוק, כפי שהיא עצמה אמרה: “לאט לאט לימדו אותי”.
יש לדחות את הטענות, כי כל הצוות הרפואי כולו חבר לקנוניה כנגד התובעת להציג מצג שווא כביכול תפקודה יותר טוב מאשר היה באמת.
לדעתה של ב”כ הנתבעים, דווקא התובעת היא זו אשר עשתה מצג של קושי תפקודי יותר גדול כדי לזכות בפיצויים גבוהים. יש לציין, כתבה ב”כ הנתבעים, כי פנייתה של התובעת למל”ל לקבל קצבת שירותים מיוחדים, דהיינו עזרה בבית נדחתה לאחר שד”ר זלמנוביץ’ בדק את התובעת וקבע כי היא אינה תלויה בזולת במידה רבה בפעולות היום יום. התובעת לא הגישה ערר על קביעה זו של המל”ל, ויש לקבלה.
עדותו של ד”ר זלמנוביץ’ בבית המשפט היתה ברורה ולא נסתרה. ב”כ הנתבעת ציטטה ארוכות מחוות דעתו ועדותו של ד”ר זלמנוביץ’, על מנת להראות כי כל דבריו היו על סמך מה שהתובעת אמרה לו ובדיקתו האובייקטיבית והתובעת אף חתמה על הדברים הללו. משמעות דבריו של ד”ר זלמנוביץ’ כי למעט עזרה קלה ברחצה והלבשה אין התובעת זקוקה לעזרה כלשהיא.
ב”כ הנתבעת ציינה כי ב”כ התובעת הטעה את ד”ר זלמנוביץ’, כאשר טען כי לתובעת נקבעה 100% נכות רפואית, דבר שלא היה מעולם, כיוון שנכותה הרפואית של התובעת מעולם לא עלתה על 50% (נ/9).
ד”ר זלמנוביץ’ מצא לנכון לקבוע, כי התובעת נמצאה עצמאית במרבית תפקודיה, ועל כן יש להביא בחשבון כל הדברים הללו כאשר פוסקים פיצוי בגין עזרת צד ג’.
לגבי העבר, הרי מי שנתן לה את העזרה לאחר שחזרה מבית החולים, היו בעלה ובנה ונקבע כבר בפסיקה כי אין לתת פיצוי כאשר קרובי משפחה נותנים את העזרה בהעדר אינדיקציה לנזק ספציפי והתובעת מפנה לפסק דין בע”א 327/81 אלימלך ברמלי ואח’ נ’ גרף עבדול חאפוז ואח’ פדי לח 3 עמ’ 580 וכן ת.א. (מחוזי חיפה) 451/00 אשר ביטון נ’ אגמו בע”מ [פורסם בנבו].
עם זאת מסכימה ב”כ הנתבעת, כי היה צורך בעזרה מוגברת בתקופה הסמוכה לאחר השחרור החולים, והיא מציעה לפסוק לתובעת סכום גלובלי של 10,000 ₪.
4. עזרת צד ג’ לאחר התקופה בבית החולים ולעתיד
הוכח כי התובעת חזרה לתפקוד עצמאי והיא מתניידת בעצמה ובתחבורה ציבורית, אינה נזקקת לעזרה בשכר ולדעתה של ב”כ הנתבעת: “אין כל סיבה כי כל מטלות הבית יוטלו דווקא על כתפיה כאשר מתגוררים עמה בעלה ובנה שהינם שותפים למשק ביתה ואין סיבה כי לא יערכו את הקניות לבית או הניקיונות החריגים ויוצאי הדופן הדורשים מאמץ פיזי גדול יותר”. (עמ’ 11 לסיכומים).
לדעת ב”כ הנתבעת אין מקום לפסיקת פיצוי חודשי לצורך עזרת צד ג’ ויש מקום לקבוע פיצוי גלובלי נוסף שלא יעלה על 40,000 ₪. לחילופין, על פי תשלום חודשי של 250 ₪ ועד תוחלת חייה של התובעת. הסכום המתקבל הוא 43,250 ₪.
הוצאות הרפואיות והוצאות אחרות לעבר ולעתיד מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיח אותו באמצעות מסמכים. הקבלות אשר צירפה התובעת אינן קריאות, וחלק אף בגין מוצרים שאינם קשורים לתאונה. כך או כך התובעת זכאית לקבל מקופת חולים את כל הטיפולים הרפואיים על פי חוק ההתייעלות הכלכלית והיום גם פטורה התובעת מההשתתפות העצמית ביחס לשירותים אלו.
יחד עם זאת מוצע לפסוק סכום גלובלי בסך 1,500 ₪.
5. כאב וסבל
בראש הנזק של כאב וסבל יש לפסוק על פי התקנות 70,726 ₪.
ב. תאונת עבודה
כאמור לעיל ב”כ הנתבעים מבקשת לקבוע כי מדובר בתאונת עבודה ויש לדחות מכל וכל את טענת ב”כ התובעת כביכול הנתבעים אמרו כי על התובעת לפנות למל”ל ולמסור גרסה אחרת ממה שאירע בפועל. טענה זו יש בה כדי להסיט את ההליך מהתמודדות עם טענות משפטיות. ברור כי על התובעת לפנות למל”ל לספר בדיוק את השתלשלות העניינים ולהערכתה של ב”כ הנתבעים המל”ל יכיר בכך כי מדובר בתאונת עבודה.
מכיוון שהתובעת לא פנתה אל המל”ל יש להורות על ניכוי רעיוני או הקפאה של הסכום המתאים בהתאם לחוות הדעת של האקטואר גד שפירא (נ/17).
ב”כ הנתבעים מפנה לע”א 8133/03 יצחק נ’ לוטם שיווק בע”מ פדי נט (3) 66, וכן ע”א 8673/02 פורמן נ’ גיל פדי נח (2) עמ’ 375.
אין מקום לקבל את טענת התובעת כי לא מדובר בתאונת עבודה היות והיתה סטיה של ממש מדרכה הביתה מן העבודה, ולכן אין להחיל את סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי בדבר הפסקה וסטיה מן הדרך.
כפי שעולה מעדותה של התובעת עצמה ומהמסמכים השונים, הרי התובעת סיימה את עבודתה בשעה 15:46 (נ/19) ואז המשיכה באותו מקום ,דהיינו הסניף בו עבדה, קנייה של פריטים מסוימים בתלושים לחג, ואח”כ פנתה לחנות סמוכה שהיא סופרמרקט מגה הנמצא באותו מתחם בו נמצאת החנות בו עבדה, דהיינו מתחם נשר, על מנת לקנות מס’ פריטים לארוחת ערב. לאחר מכן כדרכה כל יום, נסעה הביתה בשני אוטובוסים. דהיינו, התובעת למעשה לא סטתה מדרכה מהעבודה אל הבית והקניות הקטנות שביצעה אין בהם כדי להוות סטיה מן הדרך.
מימד הזמן הוא חשוב. על פי דו”ח מד”א הם הגיעו אל מקום התאונה בשעה 18:07. דהיינו התאונה אירעה סמוך לשעה 18:00. לדעת ב”כ הנתבעים, התובעת יצאה ממקום עבודתה בשעה 16:30 דהיינו שעה וחצי לפני התאונה. את הקניות היא ביצעה בערך במשך 3/4 שעה – מחצית הזמן שלוקח לה להגיע מעבודתה, ועפ”י פסיקות של בית הדין לעבודה הרי שרכישות משקה ומאכל הן פעולות נילוות להליכה לעבודה.
אבן הבוחן המרכזית לבחינת אם התאונה היתה תאונת עבודה או לא, היא מטרת וכוונת ההליכה.
כוונתה של התובעת היתה להגיע לביתה, ועל כן ובהתאם לפסק הדין בעב”ל (ארצי) 8890-03-11 חיים שלמה נ’ המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מדובר בפעילות נלווית למטרה העיקרית של הדרך שהיא הגעה הביתה ועל כן אין מדובר בהפסקה או סטיה של ממש.
ב”כ הנתבעים מצטטת ארוכות מפסק דין זה לתמיכה בטענתה. הפסקה בדרכה של התובעת היתה קצרה באופן משמעותי ולכן זו היתה פעולה נלווית ועל התובעת היה לפנות למל”ל למיצוי זכויותיה.
ב”כ הנתבעים טענה בסיכומיה כי פסק הדין בעניין “סדן” אליו הפנה ב”כ התובעת הוא פסק דין ישן שאינו בגדר הלכה ואינו תואם את פסיקת בתי הדין לעבודה. גם פסק הדין בעניין איצקוביץ אליו הפנה ב”כ התובעת אינו רלוונטי שכן שם היתה הפסקה לצורך ביצוע עבודה פרטית וביקור פרטי בבית גיסו של התובע שם.
עפ”י חישובה של ב”כ הנתבעים הפיצוי המגיע לתובעת הוא 208,222 ₪, ממנו יש לנכות את התשלומים התכופים, התשלום עבור הנכות הכללית ותשלום הבטחת הכנסה. לזכותה של התובעת יעמוד סכום של 51,728 ₪ ומתוך סכום זה יש להפחית את הסכום של 78,548 ₪ הניכוי הרעיוני, ועל כן יש לדחות את התביעה, ולחייב את התובעת להחזיר לנתבעת 26,820 ₪.
לחילופין, במידה והפיצויים ייקבעו בסכום אחר, מתבקש בית המשפט להורות על ניכוי או הקפאה סכום של 78,548 ₪ עד שהתובעת תפנה למל”ל למיצוי זכויותיה. לחילופי חילופין יש לפסוק לתובעת 51,728 ₪ מעבר למל”ל ולתשלומים שהוקדמו לתובעת בעבר.
לא הוגשו סיכומי תשובה.
דיון והכרעה:
“חוק הפיצויים, כפי שפורש בפסיקה, מבטא את נצחון התפיסה החברתית המבקשת לתרגם חובה מוסרית של חברה, לדאוג לנפגעים בתאונת הדרכים – אלה המשלמים את מחיר התחבורה המודרנית” – הציטוט מתוך ספרו של השופט (כתוארו דאז) בדימוס אליעזר ריבלין בספרו “תאונת הדרכים” מהדורת תש”ס עמ’ 4 (ההפנייה לדו”ח הוועדה בראשות השופט צבי ברנזון אשר נתמנתה לבדוק את יישומו של חוק הפיצויים).
ועוד נאמר לא אחת:
“ההסדר המיוחד של חוק הפיצויים ביקש ליצור משפט פשוט יעיל וברור, אשר יבטיח פיצוי מהיר לנפגעים בתאונות דרכים. בהטילו אחריות “מוחלטת ומלאה” כלפי הנפגע ביקש המחוקק ליצור מנגנון בהיר לבירור הזכאות לפיצויים ולהערכת שיעורם. החוק בא להקטין את הצורך בהתדיינויות משפטיות סמוכות באשר לעצם האחריות, שהיו מנת חלקם של התובעים מכוח פקודת הנזיקין (נוסח חדש). מאז נחקק חוק הפיצויים חלפו שלושים שנה. מתוך הניסיון המצטבר בהפעלתו מצטיירת תמונה עגומה. התקווה כי חוק הפיצויים יצור משפט פשוט, ברור ויעיל לא התממשה.
רבים מן הנפגעים נאלצים גם היום לנהל מאבקים מתמשכים ויקרים. מחלוקות באשר לתוחלת החוק מתעוררים במקרים רבים, רבים מדי בבתי המשפט השונים”. רע”א 418/03 אסם תעשיות מזון בע”מ נ’ סמג’ה פדי נט (3) 541 בעמ’ 568, פסקה 7.
דברים אלו נאמרו בהקשר פרשנות סעיף 1 לחוק – סעיף ההגדרות, אך הדברים נכונים למרבה הצער גם בהקשרים אחרים של יישום החוק. חקיקת החוק ופרשנות מטרתו היתה אכן להביא לידי ביטוי את חובתה המוסרית של החברה לדאוג לאלו המשלמים את מחיר התחבורה המודרנית, ואלו רבים, רבים מדי. קשה לומר כי החברה בכללותה על כל מרכיביה מצליחה להגשים ולמלא חובתה המוסרית.
יש לזכור כי כאשר מתרחשת תאונת דרכים , גם אם איננה קטלנית אך הנפגע בה נפגע פגיעה של ממש המחייבת אשפוז ושיקום המותירה נכות, אין הפגיעה מצטמצמת רק בו. בדרך כלל התאונה משפיעה על הסובבים אותו, המשפחה הקרובה, לא פעם משבשת את חייהם ולא רק את חיי הנפגע.
לא מעט תובעים נאלצים לנהל משפטים ארוכים אשר נמשכים שנים בכדי שיוכלו בסוף ההליך לזכות בפיצויים המגיעים להם על פי החוק. לא פעם התוצאה המשפטית כמעט ידועה מראש שכן הנתון המרכזי העיקרי בתיק: שיעור הנכות ידוע, ועל כן גם הפיצוי בגין כאב וסבל המוכתב בתקנות. אף על פי כן, ושלא בטובתם, סובלים הנתבעים בתאונות פגיעה נוספת של ניהול משפט ומניעת קבלת הפיצוי המגיע במשך תקופה ארוכה, פיצוי שהיה בו כדי להקל על חייהם.
אכן מוסד “התשלום התכוף” עפ”י סעיף 5(ב) לחוק קיים, אך לא פעם אין הנפגעים מודעים מספיק לזכותם זאת, וחולפים חודשים רבים בהם חייהם ישתנו בשניה ולרעה גם מבחינה כלכלית עד אשר הם זוכים לקבל את הפיצויים המגיעים להם – בענייננו אכן קיבלה התובעת תשלומים תכופים, אך גם הליך פשוט זה לווה בקשיים.
בע.א 418/03 הנ”ל כתב כב’ השופט (כתוארו דאז) א. רובינשטיין, כי חקיקת החוק מתאימה לכלל החשוב של המשפט העברי “ואהבת לרעך כמוך” שם בעמוד 574. אין אנו רואים במציאות היומיומית של נהול משפטים על פי חוק הפלת”ד כי רוחו של הכלל שורה על אלו האמורים לדאוג לפיצוי הנפגעים.
מן הכלל אל הפרט
התובעת, בת 56 בזמן התאונה נפגעה פגיעה קשה בהיותה הולכת רגל, כאשר נדרסה על ידי מכונית הנהוגה על ידי הנתבע 1. התובעת אושפזה בבתי החולים רמב”ם ופלימן בחיפה לתקופה של 49 ימים, מהם כחודש וחצי במחלקת השיקום.
המסמכים הרפואיים הרבים הנמצאים בתיק בית המשפט ובכלל זה צילומי הצילומים, מראים כי בסופו של דבר כעבור חודשים רבים רגלה של התובעת לא התאחתה כראוי, וקיימת בליטה ברגלה כפי שגם קבע ד”ר אנג’ל המומחה מטעם בית המשפט.
על פי המסמכים הרפואיים, חודשים רבים לאחר התאונה עדיין לא אוחו השברים כולם ובמסמך הרפואי מיום 17.10.10, נכתב כי השבר בעצם הטיביה בשלב איחוי אך השבר בעצם הפיבולה לא התאחה. כשבועיים לאחר מכן בבדיקה של ד”ר פלד, C.T, נמצא כי יש כבר איחוי של השבר באזור הטיביה עם תחילת סימני חיבור של הפיבולה.
במילים אחרות, למעלה מחצי שנה חלפה ועדיין לא התאחו לגמרי השברים ברגלה של התובעת ולא כפי שנטען ע”י ב”כ הנתבעים.
רק בדצמבר 2010 התאחו השברים, אך לא בצורה טובה שכן נשארה בליטה ברגלה של התובעת.
הצילומים מיום 13.10.10 אשר הומצאו לבית המשפט מראים בבירור כי חלק מעצמות השוק עדיין לא התאחה וברור מדוע כעסה התובעת והתרעמה על כי נאמר לה שהשבר התאחה, וכי היא יכולה ללכת באופן חופשי ולדרוך על רגלה באופן מלא. אמירות הרופאים אינן כוללות התייחסות לנושא של כאב. כאבה הפיסי והנפשי של התובעת ניכרו היטב כבר בהופעתה הראשונה בבית המשפט.
הנני מקבלת את עדותה של התובעת לעניין תחושותיה כי באותו שלב חשה כי רגלה עדיין שבורה כי יש לה כאבים ואין היא יכולה ללכת חופשי. לטעמי הליכה עם מקל וצליעה איננה “הליכה חופשית” גם אם מבחינה רפואית קיים מינוח כזה. האדם חש בגופו הוא אם יכול ללכת אם לאו, ואין דומה הליכה עם רגל בריאה להליכה לאחר תאונה בה נשברה רגלה של התובעת ובסופו של דבר אוחתה.
התובעת עלתה לארץ בשנת 1998. מסיבות שלא הובררו לבית המשפט, כמו לעולים רבים מברית המועצות לשעבר, לא מצאה עבודה התואמת את השכלתה והיא נאלצה לעבוד בעבודות שונות לחלוטין בעיקר כמוכרת בחנויות בגדים. אין צורך במומחיות יתרה כדי להבין כי מצב דברים זה אינו מסב אושר בדרך כלל וכפי שהעידה התובעת “הצעת עבודה ראשונה שקיבלה היתה בחברת יונדרס וזה היה מעליב”. התובעת תארה היטב את אשר עבר עליה מבחינת חבלי הקליטה הקשים וגם כאן אני מקבלת את עדותה כנכונה ומהימנה (עמ’ 28 לפרוטוקול, ישיבה מיום 12.3.14).
מחלוקת עזה ניטשה בין הצדדים בשתי נקודות עיקריות והן:
א. האם מדובר בתאונת עבודה?
ב. היקף הנזק והפיצויים המגיעים לתובעת.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובסיכומי טענות הצדדים הנני קובעת כלדקמן:
א. התאונה היתה תאונת דרכים פשוטה ולא תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה ולהלן הנימוקים:
התובעת יצאה ממקום עבודתה והלכה לערוך קניות. העובדה כי אותו מקום בו נערכו קניות קרוב למקום עבודתה, אין בו כדי לשנות מאופי הפעילות אשר נעשתה לאחר העבודה, אותה סיימה ב- 15:46. התאונה היתה או בשעה 18:00 או 18:30 כפי שכתוב בכתב האישום בתיק ת.ד. 3917-06-11 [פורסם בנבו]. מדובר בפרק זמן ארוך, לפחות שעתיים ורבע לאחר שהתובעת סיימה את עבודתה.
הפסיקה אליה הפנתה ב”כ הנתבעים מתייחסת לאותם מקרים בהם המוסד לביטוח לאומי סירב להכיר בתאונה כתאונת עבודה ולא להיפך. לעניין הצורך לפנות למל”ל ואם לא יש להכיר בניכוי רעיוני הרי גם פסק הדין בעניין “לוטם” וגם פסק הדין בעניין “פורמן” מתייחסים לאירועים אשר התרחשו תוך כדי עבודה ממש, האחד בפריקת וסידור שתילים והאחר נפגע מקריסת פיגום. מצב שונה בתכלית מהנסיבות בענייננו כאשר התובעת נפגעה יותר משעתיים לאחר סיום עבודתה. פעילותה של התובעת לא היוותה סטייה “מזכה”.
התובעת משפטנית בהשכלתה אך לא בדיני ישראל. כאדם מן השורה מבחינתה ברור כי התאונה לא היתה תאונת עבודה שכן לאחר שסיימה את עבודתה במובן הפשוט והרגיל של המילה, דהיינו העבירה את שעון הנוכחות בסיום יום עבודה, היא פנתה לעיסוקים פרטיים והם קניית פרטים באותה חנות בה עבדה באמצעות תלושי החג אשר היא קיבלה, ועריכת קניות של מצרכי מזון.
כפי שציינה ב”כ הנתבעים בצדק, חשובה התכלית והכוונה ואין מדובר מבחינת התובעת בפעילות נלווית לדרכה הביתה, אלא בפעילות אשר נוגעת לחייה הפרטיים אותה ביצעה לאחר שסיימה את שעות עבודתה.
לא למותר לציין כי כשם שחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נחשב כחוק סוציאלי במקורו, גם חוק הביטוח הלאומי נועד להבטיח את זכויותיהם של נפגעים בתחום בריאותם ובמיוחד אם כאשר נפגעים תוך כדי עבודתם.
נפסק לא אחת כי אין אדם חייב לפנות למוסד הביטוח הלאומי ובוודאי שאין עליו לכפות זאת כאשר לפי מיטב הבנתו ומצפונו פעילותו לאחר סיום שעות העבודה איננה יכולה להיחשב בתוך תחום העבודה, אלא פעילות פרטית, כפי שהיתה. לשון החוק וכוונתו ברורה – ליווי ילדים לגן או תפילה, המחוקק לא התכוון עם זאת כי פעילות פרטית של קניות תהיה סטייה מזכה (סעיפים 80 ו- 81 לחוק הביטוח הלאומי).
חישוב הזמנים אותה ביצעה ב”כ הנתבעים, דהיינו כל הקניות ארכו כ- 3/4 שעה, והדרך הביתה שעה וחצי כרגיל הוא שרירותי, וגם אם “מסתדר” עם ההגיון של ב”כ הנתבעים אין בכך כדי ללמד דבר וחצי דבר בנסיבות העניין כאן, כי יש להסיק מכך כי מדובר לא בסטיה של ממש מן הדרך כמשמעותה בחוק ולכן יש לקבוע כי היה מדובר בתאונת עבודה. אינני מקבלת טענה זו כי גם בכך יש ללמד כי מדובר בתאונת עבודה.
אי לכך הנני קובעת כי תאונת התובעת היתה תאונת דרכים בלבד ולא תאונת עבודה ואין מקום לנכות ניכוי רעיוני מן הפיצויים המגיעים לתובעת.
ב. היקף הפיצויים המגיעים לתובעת.
1. כאב וסבל – הפיצוי המגיע לתובעת הוא כפי שכתבה ב”כ הנתבעים 70,726 ₪ על פי נכות רפואית של 37.6% ו- 49 ימי אשפוז (כאמור ככל הנראה טעות דפוס בסיכומיו של ב”כ התובעת ואין מדובר ב- 40 ימי אשפוז אלא 49 ולכן גם נגררה הטעות לחישוב הפיצוי בראש נזק זה).
בנושא זה יש להעיר כי קיימת שרירות רבה בקביעת סכום הפיצוי בגין כאב וסבל על פי התקנות, וקיימת שרירות רבה בקביעת גיל 30 כגיל שממנו יש להפחית את סכום הפיצוי בראש נזק זה. אין ספק כי לו היה מדובר בתביעת נזיקין שלא לפי חוק הפלת”ד סכום הפיצוי בגין כאב וסבל אשר נגרמו לתובעת תקופה ארוכה ויימשכו במשך כל חייה היה עולה בהרבה על הסכום אשר נקבע בתקנות ויכול היה להגיע עד כדי 200,000 ₪.
סבורני כי יש מקום לשקול מחדש את קביעת הגיל, גם בהתחשב בשינוי הדרמטי שחל בתוחלת החיים מאז חוקק חוק הפלת”ד, דהיינו לפני 40 שנה. תוחלת החיים אז לנשים היתה 74.5 שנים ואילו היום היא 84.3 שנים (עפ”י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה). אין ספק כי מדובר בשינוי דרמטי בתוחלת החיים, ויש מקום להביא לידי שינוי גם בנושא קציבת הפיצוי בראש נזק של כאב וסבל בהתחשב בגיל, אם יש כלל מקום לקביעת גורם “גיל”.
גורם אחר אשר יש לדעתי לתת עליו את הדעת, הוא “עיגול הנכות”. בענייננו אחוז אחד בלבד עמד בין התובעת לבין האפשרות לקבל קצבת נכות כללית מהמל”ל. ראוי לציין בהקשר זה כי לאחרונה בנושא נכי צה”ל ניתן תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון להסדר פשרה עם קצין התקבולים לפיו התבצע עיגול כלפי מעלה בדרגת נכותו של הנכה, רע”א 393/11 ורע”א 431/12 [פורסם בנבו] פסק הדין מיום 19.1.15. אומנם שם היה מדובר על שברי אחוזים, אך מן הראוי הוא כי, גם כאשר מדובר בנכים אחרים, להגיע למצב בו קצבת הנכות המגיע לא תשלל בגלל הפרש זעיר כמו אחוז אחד. בענייננו בין 39% בין 40%, כאשר מדובר בנכות לא קלה והתובעת זקוקה לעזרה וזקוקה לקצבת נכות.
2. הפסד השתכרות בעבר – אינני מקבלת את עמדת ב”כ הנתבעים כי יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה כי לא עבדה ברציפות במשך כל השנים מאז עלתה לארץ ואי אפשר להתעלם מהנסיבות בהן מצאה את עצמה בגילה ובהשכלתה. אכן שכרה האחרון של התובעת היה כ- 3,000 ₪.
אינני מקבלת כלל ועיקר את הטענה כי לתובעת “תירוצים” לעניין קשיי הקליטה. 3 שנים בלבד חלפו מאז עלתה המשפחה ארצה. התובעת, לא הצליחה למצוא עבודה מתאימה אלא מעליבה. התחושות קשות ואין צורך במומחיות בתחום הנפשי, אלא מימד אנושי בלבד להבין כי מצב זה יוצר מצוקה.
אינני מתעלמת ממצבה הרפואי הקודם של התובעת.
עיינתי בתיקים הרפואיים אשר הומצאו לבית המשפט. התובעת ביקרה אצל רופא המשפחה פעמים רבות. בחלק קטן מאוד מן הביקורים יש אותן תלונות הקשורות למצב הנפשי והאורטופדי. אינני סבורה כי מצבה הרפואי של התובעת ללא התאונה היה מונע ממנה להמשיך בעבודתה, ולכן יש להתחשב בכך לרעתה, כטענת ב”כ הנתבעים. אדרבא, התאונה על כל היבטיה החמירה את מצבה של התובעת בכל חייה, ובמיוחד הרפואי והנפשי.
אינני מקבלת את טענותיה של התובעת כי יש לחשב הפסד שכר מלא לגבי כל התקופה ואכן נכון כי מעולם לא נקבעה לתובעת נכות רפואית של 100% כטענת בא כוחה. גם קביעת אי הכושר של 100% היתה זמנית בלבד ולא לגבי כל התקופה. יחד עם זאת אינני מקבלת את טענתה של הנתבעת כי יש לחשב את הפסד השכר בעבר לפי 30% בלבד.
“קל” לאדם בריא לדרוש מאדם פגוע ונכה לחזור לשגרת חיים רגילה.
יש ממש בדברי התובעת כי בגילה ובמצבה הסיכוי לקבל עבודה מתאימה להשכלתה קלוש. יחד עם זאת, התובעת לא פנתה לשיקום ועם כל ההבנה, יש בכך לפעול לחובתה.
הנני קובעת כי יש לחשב את הפסד השכר לאחר התקופה של אי הכושר המלא, ל- 75% לתקופה של שנתיים, ומאז ועד היום לפי 50%.
ב”כ התובעת עשה את החישוב של הפסד השתכרות מלא מיום התאונה ועד ליום הגשת הסיכומים. ב”כ הנתבעות סברה כי יש הפסד מלא ל- 6 חודשים מיום התאונה, אך התובעת היתה באי כושר מלא מיום התאונה עד ל- 31.12.14 ועל כן מיום התאונה עברו למעלה מ- 6 חודשים ויש לצרף את תקופת האשפוז. ברור שאז התובעת לא היתה מסוגלת לעבוד. שכרה של התובעת היה 3,000 ₪ על דרך העיגול.
הנני קובעת כי חישוב הפיצוי המגיע לתובעת בגין הפסד השתכרות בעבר הוא כדלקמן:
א. מיום 7.4.10 ועד ליום 31.12.10 – 25,000 ₪ (על דרך העיגול).
ב. מיום 1.1.11 ועד ליום 31.12.12 – 54,000 ₪ (על דרך העיגול).
ג. מיום 1.1.13 ועד היום – 37,500 ₪ (על דרך העיגול).
לסכומים אלו יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה.
3. הפסד השתכרות לעתיד – אני מקבלת את עמדת ב”כ התובעת כי לתובעת נכונו עוד שנים. אלמלא התאונה, של עבודה (לא ברור מדוע ב”כ התובעת ציין את הגיל 62 כאשר גיל הפרישה גם לנשים עומד היום על 67 שנים). מצבה הרפואי הכללי של התובעת גם בלי התאונה לא הצדיק את אי עבודתה, ותעודות ההצטיינות שקיבלה מעידים על חריצות ורצון להצלחה. העובדה כי מעסיקתה של התובעת – O&H, רצתה להעסיקה בחזרה מעידה על כך, כי אלמלא התאונה בהחלט היתה יכולה התובעת להתקדם בעבודתה הן מבחינת תפקידים והן מבחינת שכר. לא למותר לציין כי בהחלט ייתכן שאילולא התאונה בכל זאת היתה מצליחה התובעת למצוא עבודה מתאימה יותר להשכלתה המקצועית.
פסק הדין בעניין “חורי” אליו הפנתה ב”כ הנתבעים שונה בנסיבותיו מהנסיבות בתיק זה. מפסק הדין עצמו לא ניתן ללמוד מה גילה של התובעת שם, אך הנכות שנקבעה היא 20% בלבד ולא בקירוב 40%. יתר על כן שם נמצא כי התובעת חזרה לעבודה, שם קיבלה משכורת במשך מס’ חודשים אחרי שהפסיקה לעבוד, ובית המשפט שם לא מצא סיבה לכך שהתובעת שם עזבה את עבודתה. אי לכך קבע שם בית המשפט כי התובעת שם לא הקטינה את נזקיה מבלי שהיה הכרח רפואי לכך.
בענייננו הדבר שונה לחלוטין. ב”כ הנתבעים יצאה מתוך הנחה שעבודת הקופה היא עבודה יותר קלה והיא נעשית ב- O&H בישיבה בלבד. הנחה זו לא הוכחה כלל ועיקר. עם זאת התובעת עצמה אמרה שהיא יכולה לעבוד בישיבה בקופה, ועל כן נכון בעיני שלא לקבוע את מלוא האחוזים שנקבעו על ידי בא כוחה בגין הפסד כושר ההשתכרות בעתיד והתובעת לא עשתה מאמץ לחפש עבודה כזו.
גם לעניין “ברמלי” אליו הפנתה ב”כ הנתבעים, אין ללמוד למקרה דנן. מדובר שם בבחור צעיר שהיה בן 19 בלבד בזמן התאונה, ולו מטעם זה בלבד אין מקום לעשות כל השוואה ולקבוע כי הפרמטרים אשר הנחו שם את בית המשפט, מתאימים בענייננו לנסיבות הספציפיות של התובעת אשר כאמור היתה בת 56 בזמן התאונה ועסקה בעבודה שאין חולק כי איננה מתאימה להשכלתה, אי לכך נכון בעיני להעמיד את בסיס השכר ממנו יש לחשב את הפסד ההשתכרות לעתיד על 4,000 ₪ על פי שיעור הפסד של 50%.
בהתאם לכך יעמוד הפיצוי המגיע לתובעת באופן כולל ועל דרך העיגול על סך 150,000 ₪.
4. עזרת צד ג’ בעבר – התובעת תיארה בפירוט את קשייה והצורך בעזרה יומיומית הן בבית החולים והן לאחר מכן, משך חודשים ארוכים, בהיותה מוגבלת ביותר, הן בגלל הפגיעה הקשה ברגלה והן בגלל הפגיעה הקשה בכתף ולמעשה מרותקת למיטתה. אין לקבל את הטענה כי כאשר היתה התובעת בבית החולים הצוות המקצועי דאג לכל מחסורה ולא נדרשה עזרה נוספת, בית המשפט בתוך עמו הוא יושב, המציאות הקשה מאוד של סיעוד חסר בבית החולים ידועה ומן המפורסמות. מצב זה לא התחיל היום אלא הוא נמשך כפי שידוע לכל שנים לא מעטות. אי לכך, גם בבתי החולים בנוסף לצוות הרפואי נזקקה התובעת לעזרתם של בני משפחתה, שהם בעלה ובנה. ההלכה היא, כאשר ישנה עזרה של בני משפחה לא תמיד משתלם פיצוי בגין עזרת צד ג’ בעבר, אך הלכה כזו נכונה ככל שמדובר בעזרה שאינה חריגה, ואין המזיק אמור ל”הרוויח” מעזרת בני משפחה. ע”א 121/85 ליאור נ’ פרי, ע”א 357/80 נעים נ’ ברדה פד”י לו(3) 762, ע”א 5774/95 שכטר נ’ כץ [פורסם בנבו]. פסקי הדין הוזכרו בע”א 1164/02 קרנית נ’ פלוני [פורסם בנבו].
במאמר מוסגר יש לחשוב מה קורה לאותו אדם שנפגע ומשפחתו איננה רוצה לעזור לו? ימצא עצמו ללא כל מושיע??
התרשמתי כי בענייננו היתה התובעת, אשר עד היום איננה יכולה להפעיל בהיקף מלא את יד ימינה לפעולות שונות, זקוקה לעזרה רבה, הן בבית החולים והן לאחר מכן. האמירה בסיכומי הנתבעת כי התובעת היתה עצמאית ונזקקה לעזרה מיד לאחר שיצאה מבית החולים, דהיינו בדצמבר 2010 רק כאשר בעלה ובנה שבו ממקום עבודתם היא אמירה לא מדויקת וזאת בלשון המעטה. התובעת העידה על קשייה ואף כי לא יכלה במשך שנה שלמה לצאת מן הבית – התובעת מתגוררת בקומה שלישית (עמ’ 28 לישיבה מיום 12.3.14).
חוסר אפשרות להרים יד מעבר לכתף לא מאפשר פעולות שונות כמו רחצה, הלבשה וכו’. גם כאן במאמר מוסגר: יש פער ערכי בין השיח על “כבוד האדם” באשר הוא אדם, והירידה לפרטים האינטימיים ביותר של נפגע הזקוק לעזרה ואנשי הביטוח הלאומי בודקים אותו ומפרטים פירוט יתר הן בדו”חות המוצאים אח”כ גם ביטוי בפסק הדין, המתפרסמים ברבים. יש בכך מימד נוסף של השפלה אשר סופג הנפגע, מעבר לפגיעתו הישירה כתוצאה מן התאונה.
יש לזכור כי כאמור לעיל השברים ברגלה של התובעת התאחו באופן סופי אם כי לקוי רק כעבור למעלה משנה מקרות התאונה. התובעת היום מתניידת בעצמה כפי שהעידה ואין להסיק מהחקירה הנגדית שהתקיימה ביום 12.3.14 כי הדברים היו נכונים גם מיד לאחר שיצאה מבית החולים כאשר זה מנוגד למציאות שהיתה כפי שתואר בתצהירה ובעדותה של התובעת, בתצהיר ובעדות של בנה מיכאל ובמסמכים הן הרפואיים והן הסיעודיים אשר הוגשו לבית המשפט. אלו תוארו בפירוט רב בסיכומיו של ב”כ התובעת ועל כן אין צורך לחזור עליהם במסגרת הדיון. גם משום הפירוט שנעשה ואותו אני מקבלת וגם משום ההערה דלעיל לעניין כבוד האדם.
הסכום הנתבע בראש נזק זה לעזרת צד ג’ בעבר איננו מופרז ככל שמדובר בשנה הראשונה שלאחר התאונה. בשנים שלאחר מכן יש להפחית מהסכום הנתבע כך שבסה”כ זכאית התובעת לקבל פיצוי בראש נזק זה באופן כולל בסך של 40,000 ₪.
5. עזרת צד ג’ לעתיד – אינני מקבלת את טענת הנתבעת כי מתפקידיהם של בעלה ובנה של התובעת לנהל את משק הבית במקומה. בוודאי שאין לדרוש מהבן שהוא אדם צעיר כבן 30 לשעבד את חייו, לא לבנות משפחה ולא להקים בית משל עצמו בגלל שאמו נפגעה בתאונת דרכים והנתבעים מנסים לחסוך בפיצויים אשר מחובתם לשלם על פי החוק.
כפי שהוכח בחוות דעת המומחים, התובעת זקוקה לעזרה בפעולות שונות, אותן אינה יכולה לבצע בעצמה מחמת הפגיעה בידה הימנית אותה היא איננה מסוגלת להרים מעבר ל- 90 מעלות.
לא הובהר בבית המשפט מה מצבו של בעלה של התובעת פרט לאמירתה שהוא עסוק “במחלות של עצמו” אך גם הוא אינו אמור לשאת בנזק אותו חייבת הנתבעת לפצות בגינו. התובעת זקוקה לעזרה אישית בעיקר ברחצה והלבשה ועזרה בניהול משק הבית, ולא רק “בעבודות בית קשות” כפי שמציעה ב”כ הנתבעות. 250 ₪ לחודש הן לעג לרש.
הסכום הנתבע על ידי ב”כ התובעת, דהיינו 750 ₪ לחודש, על פי תוחלת החיים של התובעת איננו מופרז אלא שב”כ התובעת לא עשה היוון לסכום זה ועל כן הסכום המגיע בגין ראש נזק זה הוא על דרך העיגול והאומדנה – 150,000 ₪.
6. הפסדי פנסיה – הפרשה לצורכי פנסיה היא לפי החוק, ובכך שהנתבעת לא מצאה הפרשה לצורכי פנסיה בתלושי השכר של התובעת אין משום לפטור אותה מתשלום בגין נזק זה הן לעבר והן לעתיד.
הפסדי הפנסיה בגין העבר כפי שחישב ב”כ התובעת, דהיינו 14,498 ₪. לעתיד, כפי שכתבתי לעיל נפלה טעות מלפני ב”כ התובעת ויש לחשב את העתיד עד גיל 67. על כן הפסדי הפנסיה לעתיד יהיו בסך 15,000 ₪.
7. הוצאות רפואיות ואחרות – בראש נזק זה יש לפסוק על פי האומדן וגם אם מרבית הטיפולים הרפואיים הם על חשבון קופ”ח, וגם אם בוטלה ההשתתפות העצמית לנפגעי תאונות דרכים, ככל שהתובעת לא קיבלה החזרים מקופת החולים ועל כך אין בפניי כל מסמך פרט לכך שהיא פנתה לקבל החזרים, תשא הנתבעת בראש נזק זה בסכום של 7,500 ₪.
סה”כ הפיצוי המגיע לתובעת הוא 523,726 ₪.
מסכום זה יש לנכות את התשלומים התכופים ואת תשלומי המל”ל בסך 137,133 ₪.
הנתבעת תשלם לתובעת סך של 376,726 ₪.
על מנת לנסות ו”לחסוך” הליכים נוספים אפשריים, ולאפשר לתובעת לקבל את מירב הפיצוי שנפסק הנני מורה על הקפאת 78,598 ₪ לתקופה של 45 יום – תקופת הגשת הערעור.
היה ולא יוגש ערעור, ישולם גם סכום זה לתובעת.
הנתבעת תישא בהוצאות המשפט, החזר אגרות ושכ”ט המומחים אותם שילמה התובעת ובשכ”ט עו”ד בשיעור 13%.
ניתן היום, כ”ז בשבט תשע”ה, 16 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.
תגובות למאמר