משרדנו: התקשורת 5, אשדוד | טלפון. 054-5227808  | מייל. alina.k.adv@gmail.com
כל הזכויות שמורות © איציק איתן משרד עורכי דין | בניית אתרים | תחזוקת אתר

פניה לעורכי דין

    נושא

    שם מלא *

    טלפון *

    דוא"ל *

    הודעה *

    לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ’ נאור
      כבוד השופטת א’ חיות
      כבוד השופט י’ דנציגר

     

    העותר: המוסד לביטוח לאומי

     

      נ  ג  ד

     

    המשיבים:
    1. בית הדין הארצי לעבודה
     
    1. אירנה זגורי

     

    עתירה למתן צו על-תנאי

     

    תאריך הישיבה: י”ח באדר ב’ התשע”ד (20.3.2014)

     

    בשם העותר: עו”ד ארנה רוזן-אמיר; עו”ד ליאת אופיר

     

    בשם המשיבה 2: עו”ד אביעד בן אולד

     

     

    פסק-דין

     

     

    השופטת א’ חיות:

     

    עובדת משתתפת בטיול נופש לחו”ל שאירגן מעסיקה ובמהלכו יוצאת עם בעלה לטיול טרקטורונים ונפגעת בתאונה. האם יש להכיר בתאונה זו כתאונת עבודה? זוהי השאלה העומדת לדיון בעתירה דנן.

     

    הרקע לעתירה

     

    1. המשיבה 2 (להלן: המשיבה), הועסקה בתקופה הרלוונטית כקופאית במשביר החדש לצרכן בע”מ (להלן: המשביר או המעסיק). בשנת 2008 יצאו המשיבה ועובדים נוספים במשביר לטיול בטורקיה שאותו אירגן המעסיק (להלן: הנופש) ובמהלך הנופש יצאו המשיבה ובעלה לטיול טרקטורונים (להלן: טיול הטרקטורונים או הטיול). באותו הטיול הייתה המשיבה מעורבת בתאונה שבה נפגעה. היא פונתה לבית חולים ונאלצה לעבור ניתוח. המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל”ל) דחה תביעה שהגישה המשיבה וקבע כי הנופש, כמו גם טיול הטרקטורונים שבמהלכו נפגעה, אינם מהווים פעילויות הנלוות לעבודה ועל כן, אין מקום להכיר בתאונה שאירעה לה כתאונת עבודה.

     

    1. תביעה שהגישה המשיבה בעקבות החלטתו זו של המל”ל (ב”ל 2608/09) נדחתה אף היא על ידי בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (כב’ השופט מ’ שפיצר), אשר קבע כי אף שלמעסיק היה עניין ברור בקיומו של הנופש והוא זה שיזם, ארגן ומימן אותו, יש קושי להתייחס אליו כאל פעילות הנלווית לעבודה. בית הדין האזורי עמד על כך שהמעסיק הצהיר אמנם כי שליש מהנופש יוקדש לצורך השתלמות, אך בפועל לא הועברו במהלכו תכנים מקצועיים והוא לא הוכר לצורך גמול השתלמות. עוד ציין בית הדין האזורי כי לא הייתה כל חובה על העובדים להשתתף בנופש וכי לעובדים שיצאו לנופש נוכו ימי חופשה. כמו כן קבע בית הדין האזורי כי אף שטיול הטרקטורונים נמנה עם הפעילויות שהוצעו על ידי המעסיק לעובדיו במהלך הנופש הרי שהעובדה שהמשיבה השתתפה בו מבחירה ושילמה על כך מכספה מנתקת את הזיקה בינו לבין המעסיק וגם מטעם זה סבר בית הדין האזורי כי בנסיבות העניין אין זה סביר לראות בטיול הטרקטורונים כפעילות הנלווית לעבודה. בית הדין האזורי דחה אפוא את טענת המשיבה כי יש לראות בתאונה שאירעה למשיבה תאונת עבודה.

     

    1. המשיבה ערערה על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה לבית הדין הארצי (עב”ל 35152-11-10) [פורסם בנבו]. ביום 3.12.2012 קיבל בית הדין הארצי את הערעור ברוב דעות (מפי כב’ השופט ע’ רבינוביץ’ אליו הצטרפו נציגי הציבור ר’ בוימל ו- י’ קאול) וקבע כי יש להכיר בתאונה שאירעה למשיבה במהלך טיול הטרקטורונים כתאונת עבודה. השופט רבינוביץ’ ציין כי תיתכנה נסיבות מסוימות אשר בהתקיימן ייחשבו גם פעולות נופש ואירועים חברתיים כפעילויות הנלוות לעבודה וזאת בשל ההכרה באינטרס של המעסיקים לתרום לרווחתם ולגיבושם של העובדים. עוד קבע השופט רבינוביץ כי השאלה האם פעילויות מעין אלו יוכרו כפעילויות הנלוות לעבודה תיבחן לפי מידת הזיקה בינן לבין העבודה.

     

    השופט רבינוביץ’ בחן האם ניתן לראות בנופש אליו יצאה המשיבה כפעילות הנלווית לעבודה וקבע כי מדובר בפעילות שלמעסיק היה עניין רב בקיומה בהדגישו כי המעסיק יזם את הנופש במטרה להטיב עם העובדים ולבטא בכך את הערכתו לעבודתם במהלך השנה. הוא היה מעורב באופן פעיל בארגון הנופש ומימן אותו במלואו. עוד קבע השופט רבינוביץ’ כי מכתב ההזמנה לנופש אשר נשלח על ידי המעסיק לעובדים מלמד אף הוא על זיקה הדוקה בינו לבין העבודה. במכתב, כך צוין, כתבה מנהלת משאבי אנוש במשביר לעובדים כי:

     

    “רגע הסיום הגיע והמרוץ לאולימפיאדת היעדים מאחורינו, גאים על עבודתכם המאומצת ועל תוצאות שנה זו. אנו שמחים להעניק לכם חופשה קסומה (+השתלמות) בתורכיה, קמר, מלון “פלומה רנסס” הכול כלול חופשה עם ים של פינוקים”

     

    האינדיקציות הללו, כך קבע השופט רבינוביץ’, מלמדות כי עסקינן בהשתלמות ובנופש המאורגנים על ידי המעסיק ובנסיבות אלו אין ליתן משקל לעובדה שלא הייתה חובה להשתתף בנופש וכי נוכו לעובדים ימי חופשה בגינו. לגישתו בחינת כלל נסיבות המקרה מוליכה אל המסקנה כי הנופש היה פעילות הנלווית לעבודת המשיבה. אשר לטיול הטרקטורונים קבע השופט רבינוביץ’ כי מאחר שהיה מדובר בפעילות שהוצעה לעובדים על ידי המעסיק, יש לקבוע כי מדובר בחלק אינטגרלי מן הנופש וזאת אף שהמשיבה השתתפה בו מבחירה ושילמה על כך מכיסה.

     

    1. הנשיאה נ’ ארד וסגן הנשיאה (כתוארו אז) י’ פליטמן סברו אחרת. לדעתם אין מתקיימת במקרה דנן הזיקה הנדרשת בין עבודת המשיבה והטיול. בחוות דעתו ציין סגן הנשיאה פליטמן כי אף אם נופש אותו מארגן המעסיק לעובדיו יכול להיחשב כפעילות נלווית לעבודה, אין משמעות הדבר כי כלל הפעילויות האפשריות הנערכות במהלכו ייהנו מכיסוי ביטוחי ויש לאבחן בין פעילויות בעלות זיקה ישירה לעבודה, כגון השתלמות או פעילות משותפת של כלל העובדים, ובין פעילויות אישיות המתבצעות בזמנו הפרטי של העובד במהלך הנופש. במקרה דנן, כך קבע סגן הנשיאה פליטמן, אין לקשור בין עבודת המשיבה כקופאית במשביר לבין טיול הטרקטורונים במהלכו נפגעה ומכאן שלא ניתן להכיר בתאונה שאירעה לה כתאונת עבודה.           הנשיאה ארד הצטרפה לעמדתו של סגן הנשיאה פליטמן וציינה כי אף אם נמצא שמעורבות המעסיק בנופש מטה את הכף לטובת קביעה כי הוא היווה בכללותו פעילות הנלווית לעבודה, הרי שהעובדים שהשתתפו בו היו רשאים לעשות בזמנם הפנוי ככל העולה על רוחם ואף שטיול הטרקטורונים הוצע לעובדים על ידי המעסיק, הבחירה לצאת אליו הייתה של המשיבה והיא אף שילמה על כך מכיסה. לפיכך, סברה הנשיאה ארד כי ביציאה לטיול הטרקטורונים עשתה המשיבה “תוכנית לעצמה” וכי מדובר באירוע חיצוני לנופש ולא בחלק מהפעילות שנערכה במסגרתו.

     

    דעתם של סגן הנשיאה פליטמן ושל הנשיאה ארד נותרה, כאמור, דעת מיעוט משנציגי הציבור הצטרפו לדעתו של השופט רבינוביץ אשר סבר כי יש להכיר בתאונה כתאונת עבודה.

     

    מכאן העתירה שלפנינו.

     

    טענות הצדדים

     

    1. המל”ל טוען כי שגה בית הדין הארצי משהכיר בתאונה שאירעה למשיבה כתאונת עבודה. ראשית, כך טוען המל”ל, ספק רב אם ניתן לראות בנופש בכללותו פעילות הנלווית לעבודה שכן אף שהוא מומן ואורגן על ידי המשביר לא הייתה חובה לצאת אליו, ההשתתפות בו הייתה על חשבון ימי חופשה, ספק אם התקיימה במהלכו השתלמות כלשהי והוא לא הוכר לצורכי גמול השתלמות. שנית, כך טוען המוסד לביטוח לאומי, אף אם נצא מנקודת הנחה לפיה ניתן לראות בנופש פעילות הנלווית לעבודה לא יכול להיות ספק כי טיול הטרקטורונים לא היה חלק אינטגרלי מהנופש, וכי להבדיל מיתר הפעילויות שהתקיימו במסגרת הנופש אשר מומנו ואורגנו על ידי המעסיק, היציאה לטיול הטרקטורונים הוצגה כאופציה והייתה כרוכה בתשלום נוסף. כמו כן נטען כי כלל לא הוכח שטיול הטרקטורונים נועד לעובדי המשביר בלבד ולא היה פתוח גם לקהל הרחב. לפיכך, סבור המל”ל כי פסיקתו של בית הדין הארצי מרחיבה יתר על המידה את הכיסוי הביטוחי מכוח חוק הביטוח הלאומי ומחילה אותו על כלל הפעילויות שמקיים עובד במסגרת נופש מטעם מקום העבודה וזאת אף אם מדובר בפעילויות פרטיות לחלוטין שהעובד מבצע בזמנו הפנוי. תוצאה זו, כך טוען המל”ל, מובילה למצב אבסורדי לפיו עובד שאינו שוהה בנופש מטעם המעסיק מבוטח רק במהלך שעות עבודתו ואילו עובד שיצא לנופש מטעם המעסיק מבוטח לאורך כל שעות היממה ללא קשר לסוג הפעילות אותה הוא מבצע. מטעמים אלה סבור המל”ל כי המקרה דנן מצדיק ומצריך את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה.

     

    1. המשיבה מצידה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה וסבורה כי דין העתירה להידחות. המשיבה מדגישה כי התערבותו של בית משפט זה בפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה שמורה למקרים נדירים בלבד בהם התגלתה בפסק הדין טעות משפטית מהותית ושורת הצדק מחייבת התערבות. לטענת המשיבה, תנאים אלו לא מתקיימים במקרה דנן ולגישתה לא נפלה כל טעות בפסק דינו של בית הדין הארצי, לא כל שכן טעות מהותית המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה. לדידה של המשיבה כל שעשה בית הדין הארצי הוא יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין היותה של פעילות מסוימת פעילות הנלווית לעבודה, על המקרה דנן. עוד טוענת המשיבה כי העובדה שבית הדין הארצי לעבודה הגיע למסקנה שונה מזו שהגיע אליה בית הדין האזורי, אין משמעותה שנפלה בפסק דינו טעות המצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, וכי הטענות אותן מעלה המל”ל בעתירתו אינן אלא טענות ערעוריות בכסות של טענות עקרוניות.

     

    דיון והכרעה

     

    1. כפי שציינה המשיבה בצדק, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה (בג”ץ 525/84 חטיב נ’ בית הדין הארצי לעבודה, פ”ד מ(1) 673 (1986)). עם זאת, העתירה דנן מעלה שאלה חשובה ומרכזית בדיני העבודה אשר לה השלכות רחבות המתפרשות אל מעבר למקרה הפרטני של המשיבה. מדובר בשרטוט גבולות ההכרה בתאונות המתרחשות שלא במהלך הרגיל של העבודה, כתאונות עבודה, והפעם בהקשר של אירוע רווחה ונופש בחו”ל שאירגן ומימן המעסיק לעובדיו. בשל חשיבותה של הסוגיה ומאחר שלגישתי המסקנה שיש לאמץ לעניין זה שונה מזו שאליה הגיע בית הדין הארצי מצאתי כי יש לדון בעתירה לגופה (ראו והשוו, בג”ץ 289/79 רשות הנמלים בישראל נ’ בית הדין הארצי לעבודה, פ”ד לד(2) 141, 159 (1979); בג”ץ 675/84 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ’ בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו פ”ד לט(3) 13 (1985), בפסקה 8 לפסק דינו של הנשיא מ’ שמגר; בג”ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ’ בית הדין הארצי לעבודה פ”ד נג(2) 529 (1999), בפסקה 4 לפסק דינה של השופטת ט’ שטרסברג כהן; עוד ראו, אהרן ברק “בית המשפט הגבוה לצדק ובית הדין לעבודה” מבחר כתבים כרך א’ 973, 994-991 (ח’ ה’ כהן ו- י’ זמיר עורכים, התש”ס)).

     

    1. סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי מגדיר “תאונת עבודה” בעניינו של עובד שכיר כ”תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו”. האופן שבו יש לפרש הוראה זו העסיק את בתי הדין לעבודה לא אחת לאורך השנים והפסיקה הענפה של בתי הדין בסוגיה זו מלמדת כי ניתן לה פירוש דינאמי המביא בחשבון את השינויים הנדרשים בקביעת תחומיו של המונח “תאונת עבודה”, עם השתנות העתים (לעניין פרשנות דינאמית של חוק באופן כללי ראו, רע”א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע”מ נ’ עזבון המנוח אחמד עבד אלחמיד ז”ל [פורסם בנבו] (27.02.2006)). ההלכה לפיה יש לפרש את סעיף 79 הנ”ל באופן המעניק כיסוי ביטוחי לא רק לעובדים שנפגעו תוך כדי ביצוע מלאכתם בפועל אלא גם לעובדים שנפגעו תוך כדי ביצוע פעילויות “נלוות לעבודה”, כגון השתלמויות ואירועי ספורט ונופש, התפתחה מתוך ההכרה כי בשוק התעסוקה המודרני יחסי עובד ומעסיק משתרעים אל מעבר לשעות ולמסגרות העבודה הרשמיות וחלים גם על פעילויות שאינן קשורות במישרין לעבודה (ראו, עב”ל 468/03 חזן נ’ המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (11.8.2005) (להלן: עניין חזן); ועב”ל 7159-10-12 המוסד לביטוח לאומי נ’ בוגוסלבסקי [פורסם בנבו] (23.6.2014)). נמצא כי פעמים רבות יש למעסיק אינטרס בעריכת פעילויות מחוץ לשעות העבודה לאור החשיבות שבפיתוח ההון האנושי ובהעמקת היחסים והקשר בין העובדים לבין עצמם ובינם למקום העבודה. על כן נפסק כי כאשר קיימת זיקה בין פעילויות אלה ובין העבודה יש הצדקה להכיר בתאונות המתרחשות במהלכם כתאונות עבודה, אם כי בתחילת הדרך הוצבו אמות מידה נוקשות ומצומצמות לצורך הכרה בקיומה של זיקה כזו (ראו, למשל, דב”ע מו/85-0 (ארצי) המוסד לביטוח לאומי נ’ אבנר זילברמן, [פורסם בנבו] פד”ע יח 281, 284 (1987) (להלן: עניין זילברמן)).
    2. עם השנים ולנוכח ראייה דינאמית וליברלית של חיי העבודה ראו בתי הדין לעבודה מקום לקביעת אמות מידה גמישות יותר לצורך הכרה בפעילויות נלוות לעבודה כפעילויות אשר פגיעות הנגרמות לעובד במהלכן יוכרו כתאונות עבודה. ההלכה המרכזית בעניין זה נפסקה בעב”ל 91/99 אילוז נ’ המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד”ע ל”ז 209 (2002) (להלן: עניין אילוז), בה התווה בית הדין הארצי לעבודה מבחן דו-שלבי בסוגיה זו. המבחן אומץ מאז בפסיקת בתי הדין לעבודה כמבחן אשר לפיו מוכרעת השאלה האם פעולה מסוימת היא פעילות נלווית לעבודה הנהנית מכיסוי ביטוחי מכוח חוק הביטוח הלאומי (ראו, למשל, עב”ל 825/06 המוסד לביטוח לאומי נ’ קיפרמן [פורסם בנבו] (10.12.2007), בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת נ’ ארד (להלן: עניין קיפרמן); עב”ל 283/09 בס נ’ המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (23.8.2009), בפסקה 10(ג) לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) י’ פליטמן; עב”ל 31210-09-10 המאירי נ’ המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (13.11.2011), בפסקה 10 לפסק דינו של השופטת ר’ רוזנפלד).

     

    על פי המבחן הדו-שלבי שנקבע בעניין אילוז, יש לבחון תחילה האם האירוע בו נטל העובד חלק בעת שנפגע מהווה בכללותו פעילות הנלווית לעבודה. שאלה זו מוכרעת לפי “זיקתו של האירוע לעבודה” (שם, בעמ’ 227) ובהקשר זה נקבע כי “… סממן עיקרי ומרכזי, הגם שלא אחד ויחיד, לזיקה האמורה יהיה העניין שיש למעביד בקיומו של האירוע […] ובתרומתו […] לחיי העבודה במפעל” (שם, בעמ 229). עוד נפסק כי לשם הוכחת הטענה לפיה למעסיק היה עניין באירוע “תידרש, בין היתר, הוכחת מעורבותו של המעביד בייזומו של האירוע ובאחריות לו” אשר ביטוי לה “עשויים אנו למצוא בדרך המימון של האירוע, בארגון וכיוצא באלה סממנים המעידים על החשיבות שהמעביד מייחס לאירוע ועל הקשר שלו לחיי העבודה במפעל” (שם).

     

    ככל שהאירוע שבמהלכו קרתה התאונה צולח את השלב הראשון כאירוע שהיווה בכללותו פעילות נלווית לעבודה, יש לעבור אל השלב השני של הבדיקה בו נבחנת השאלה האם הפעילות הספציפית בה עסק העובד בעת שנפגע הייתה חלק אינטגרלי מן האירוע המוכר. בהקשר זה נפסק כי אין נפקא מינא “אם התאונה לעובד נגרמה במהלך פעילות קבוצתית, אינדיבידואלית, או משפחתית, כל עוד הייתה אותה פעילות חלק אינטגראלי מתכנית הפעילויות של האירוע המוכר. לא כן הדבר, במקרה בו העובד פרש מן הכלל ו”עשה תכנית לעצמו”, או מקום בו ניתן להצביע על ניתוק הקשר, או הזיקה, בין הפעילות בה היה העובד מעורב בעת התאונה, לבין האירוע המוכר” (שם; עוד ראו, עב”ל 825/06 המוסד לביטוח לאומי נ’ קיפרמן [פורסם בנבו] (10.12.2007), בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת נ’ ארד (להלן: עניין קיפרמן)).

     

    1. המבחן הדו שלבי שנקבע, כאמור, בעניין אילוז יושם בבתי הדין לעבודה לאורך השנים וגם בהליכים דנן נסמכים הצדדים בעיקרו של דבר על אמות המידה שנקבעו בו. אך כל אחד מן הצדדים מפרש אמות מידה אלה כתומכות בגישתו שלו וטוען כי מתוך אותו הפירוש יש לגזור את היישום בנסיבות המקרה נושא העתירה. כפי שצוין בפתח הדיון, העתירה שבפנינו מעוררת סוגיה חשובה ומרכזית בדיני העבודה. מפסיקתם של בתי הדין לעבודה לאחר עניין אילוז עולה כי אמות המידה הכלליות שנקבעו בו עשויות להתפרש באופנים שונים והמקרה שבפנינו יוכיח (ראו בהקשר זה גם עניין חזן). משכך ראוי כי נידרש במסגרת הדיון בעתירה לאמות המידה הללו על מנת לחדד ולהבהיר אותן. אקדים ואציין – ואף זאת כבר צוין בפתח הדיון – כי ניתוח אמות המידה כאמור ויישומן במקרה דנן מוליך לדעתי למסקנה שונה מזו שאליה הגיע בית הדין הארצי, ברוב דעות. מן הטעמים שאותם אבאר להלן, אני סבורה כי התאונה שאירעה למשיבה במהלך טיול הטרקטורונים איננה תאונת עבודה ועל כן אני מציעה להפוך את הצו על תנאי שהוצא בעתירה זו למוחלט.

     

    1. אשר לשלב הראשון במבחן הדו שלבי שהותווה בעניין אילוז. באותו השלב נבחנת, כאמור, מידת הזיקה של האירוע למסגרת העבודה ודומה כי אין עוד חולק על כך שאירועי גיבוש והשתלמות שונים שמארגן המעסיק לעובדיו עשויים בנסיבות מתאימות ליהנות מכיסוי ביטוחי על פי חוק הביטוח הלאומי. עם זאת ושלא כדעת הרוב בבית הדין הארצי לעבודה, ספק בעיני אם במקרה דנן הנופש בכללותו יכול להיחשב כפעילות נלווית לעבודה וזאת נוכח דלות הראיות שהוצגו לתמיכה במסקנה זו. לעניין זה חשוב להדגיש כי העובדה שאירוע מסויים מכריז על עצמו כאירוע “גיבוש” או כ”השתלמות” אין די בה והמבחן שיש להחיל בעניין זה הוא מבחן של מהות הנבדקת על פי תכני האירוע. כך, אין להתייחס לאירוע כ”השתלמות” אם לא התקיימו בו מפגשים כלשהם בעלי תוכן מקצועי רלבנטי וכן אין להתייחס לאירוע כ”גיבוש לעובדים” אם האירוע נעדר מפגשים ופעילויות משותפות לעובדים ובפועל פנה כל עובד לעסוק בענייניו ולהתנהל כרצונו ובאופן פרטי במהלך האירוע או במרבית הזמן שהוקצה לו. במקרה דנן, ועמד על כך בית הדין האזורי לעבודה, עולה מחומר הראיות שבתיק כי “לא נראה שהתקיימה השתלמות הקשורה לעבודה במהלך הנופש” (פסקה 13 לפסק דינו של בית הדין האזורי). זאת למרות שאחת המוסכמות שאותה גיבשו הצדדים ביניהם הייתה כי “חלק ההשתלמות בחופשה הוא 1/3″ (פסקה 3(ג) לפסק דינו של בית הדין האזורי). בהקשר זה נסמך בית הדין האזורי, בין היתר, על דברים שמסרה המשיבה עצמה בהודעתה למל”ל ולפיהם הנופש לא כלל הרצאות או תכנים אחרים הקשורים לעבודה או לתפקיד. כמו כן, לא הובאה כל ראייה לכך שנכללו בנופש פעילויות משותפות חברתיות או אחרות שאורגנו על ידי המעסיק כפעילות ייעודית שתתקיים במהלך החופשה במטרה לתרום לגיבוש העובדים. ככל שניתן ללמוד מהראיות שהוצגו ובייחוד מתיאור מפרט הנופש אשר נכלל ב”דף המידע לאורחי המשביר לצרכן” שחולק לעובדים הנופשים, פעילות ייעודית לגיבוש כאמור לא נכללה בתוכנית הנופש. כל שפורט בדף המידע האמור הוא תיאור של זמני הארוחות, פירוט הארוחות במסגרת “הכל כלול”, תוכניות בידור לערב, טיפולי ספא, וקיומו של דלפק מידע של חברת הנסיעות בו ניתן להזמין טיולים דוגמת טיול הטרקטורונים שאליו יצאה המשיבה (ראו, פסקה 19 לפסק דינו של השופט רבינוביץ’). התמונה המסתמנת היא, אפוא, כי מדובר למעשה בחופשת נופש “מפנקת” בטורקיה שארגן ומימן המשביר לעובדיו והשאלה הנשאלת היא האם העובדה כי קבוצת עובדים של מעסיק מסויים הוזמנה לבלות יחד נופש בבית מלון בארץ או בחו”ל על חשבון המעסיק, די בה על מנת לקיים את הזיקה הנדרשת בין אותו הנופש ובין העבודה, עד כי יש לראותו כפעילות נלווית לעבודה?12.      כפי שנפסק בעניין אילוז העניין שיש למעסיק בקיומה של הפעילות משמש סממן חשוב לצורך אפיון הפעילות כפעילות הנלווית לעבודה, אך אמת מידה זו אינה חזות הכל ואף אותה יש לחדד ולהבהיר. הטעם שבגינו מצא השופט רבינוביץ’ לקבוע כי הנופש במקרה דנן היווה פעילות נלווית לעבודה היה כי הוא אורגן על ידי המעסיק במטרה להעניק לעובדים “הטבה כהערכה על עבודתם במהלך השנה” (פסקה 13 לפסק דינו). לגישתי זיקה כזו של הטבה גרידא בין האירוע הנבדק ובין העבודה מרחיבה יתר על המידה את גדר המקרים הזכאים ליהנות מכיסוי ביטוחי בשל סיווגם כפעילות הנלווית לעבודה. על מנת שהעניין שיש למעסיק באירוע יוביל לסיווגו כפעילות הנלווית לעבודה נדרש כי האירוע על פי תכניו יכלול פעילות המשרתת את המטרה שלשמה הוא נועד. כך, למשל, נדרש כי השתלמות תכלול הרצאות מקצועיות או מעשירות בתחומים רלבנטיים ואירוע שנועד לגיבוש בין במסגרת נופש ובין במסגרת אחרת כגון אירוע ספורטיבי, מצריך כי התוכנית תכלול מפגשים ופעילויות משותפות וייעודיות שיש בהן לתרום לקידום מטרתו. לעומת זאת, מתן הטבה גרידא לעובדים למשל, בדמות חופשה משותפת בארץ או בחו”ל, אינה עונה בעיני על אמות מידה אלה אף כי יש מי שיטען כי בהיבט הרחב היא עשויה כמו כל הטבה אחרת – לתרום למוטיבציה של העובד ולהדק את הקשר בינו לבין מקום העבודה.

     

    1. מטעמים אלו ספק בעיני אם ניתן לראות בנופש שאליו יצאה המשיבה פעילות הנלווית לעבודה. ואולם, גם אם נניח לטובת המשיבה כי ניתן להכיר בנופש בכללותו כפעילות הנלווית לעבודה, אין בכך כדי להועיל לה וזאת משום שהנסיבות אשר בהן נפגעה אינן צולחות את השלב השני של המבחן הדו שלבי שנקבע בעניין אילוז. בהקשר זה מקובלת עלי עמדתם של סגן הנשיאה פליטמן והנשיאה ארד המדגישים כי העובדה שהמעסיק אירגן אירוע כלשהו לעובדיו אין משמעותה כי כל פגיעה אשר תיגרם לעובד כלשהו במהלך אותו אירוע תוגדר כתאונת עבודה ותזכה לכיסוי ביטוחי. בעניין קיפרמן שבה הנשיאה ארד והדגישה את הקושי הטמון בגישה גורפת כזו בציינה:

    “אין להרחיב את גבולותיה של תאונת העבודה אל מעבר לגבולות הסבירות, כדי כך שעובד המשתתף באירוע חברתי יהנה מהגנה ‘… ללא כל אבחנה ושרוחבה למצער כמכלול שעות האירוע’ זאת כדי להימנע ממצב בו עובד המבלה עיתותיו ב’פעולה נלווית’ לעבודה יזכה להטבת יתר ‘על פני חברו המבוטח בביטוח נפגעי עבודה במהלך שמונה שעות בלבד שביום עבודה'” (שם בפסקה 10)

     

    הנשיאה ארד הוסיפה בעניין קיפרמן מבחני משנה אשר יש בהם כדי לסייע בסיווג האירוע בשלב השני של הבדיקה בציינה:

     

    “תיבחן הרלבנטיות של האירוע התאונתי לאירוע המוכר בכללותו. לצורך בחינתנו זו, ניעזר במבחני משנה, ובהם אלה: האם האירוע התאונתי היה יזום על ידי המעביד או ועד העובדים; האם האירוע התאונתי היה כלול בפעילויות במסגרתן התקיים האירוע המוכר; האם ניתן להצביע על קשר ורלבנטיות בין האירוע המוכר לבין האירוע התאונתי, מלבד גורם סמיכות הזמנים ביניהם; האם ניתן לראות באירוע התאונתי חלק בלתי נפרד מן הגרעין של האירוע המוכר, או שמא ניתן לנתק בין מטרת האירוע התאונתי לבין תכליתה של הפעילות הנלווית.” (שם)

     

    הנה כי כן, על מנת שאירוע תאונתי יוכר כתאונת עבודה אין די בכך שהוא התרחש בפרק הזמן שבו התקיימה פעילות שהוכרה בכללה כפעילות הנלווית לעבודה. לצורך הכרה בו כתאונת עבודה יש להוסיף ולהראות כי מדובר באירוע שהיווה חלק אינטגרלי מאותה פעילות נלווית ולא באירוע שהתרחש בעת שהעובד ניתק את עצמו מן המסגרת ומן התכנים של הפעילות הנלווית ועשה “תוכנית לעצמו”. זאת גם אם אותה תוכנית ובענייננו – טיול הטרקטורונים שהמשיבה ובעלה יצאו אליו – הוזכרה על ידי המעסיק כפעילות פנאי שהעובדים יוכלו ליטול בה חלק באופן פרטי ועל חשבונם. בהקשר זה לא למותר לציין כי לא הובאה כל ראיה לכך שטיול הטרקטורונים אורגן על ידי המעסיק כפעילות משותפת לעובדי המשביר המיועדת לתרום לגיבושם וכל שהוכח הוא כי הטיול הוצע למשיבה על ידי המעסיק בדף המידע כאופציה לבילוי במהלך הנופש, על חשבונה הפרטי. בנסיבות אלה נראה כי בניגוד לקביעתו של בית הדין הארצי אין מדובר בחלק אינטגרלי מהנופש, אפילו היינו רואים בו בכללותו פעילות הנלווית לעבודה.

     

    סיכומו של דבר, אין להכיר בתאונה שאירעה למשיבה במהלך טיול הטרקטורונים כתאונת עבודה לעניין סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי.

     

    1. אשר על כן, אציע לחבריי להפוך את הצו על תנאי למוחלט, להורות על ביטול פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב”ל 35152-11-10 [פורסם בנבו] ולהשיב על כנו את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בב”ל 2608/09, לפיו נדחתה תביעת המשיבה נגד המל”ל להכיר בפגיעה שנגרמה לה במהלך טיול הטרקטורונים כתאונת עבודה. עוד אציע לחברי כי בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות.

     

    ש ו פ ט ת

     

    המשנָה לנשיא מ’ נאור:

     

    אני מסכימה.

     

    המשנָה לנשיא

     

    השופט י’ דנציגר:

     

    אני מסכים.

     

    ש ו פ ט

     

     

    הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א’ חיות.

     

     

    ניתן היום, ‏ב’ בחשון התשע”ה (‏26.10.2014).

     


    שיתוף: