משרדנו: התקשורת 5, אשדוד | טלפון. 054-5227808  | מייל. alina.k.adv@gmail.com
כל הזכויות שמורות © איציק איתן משרד עורכי דין | בניית אתרים | תחזוקת אתר

פניה לעורכי דין

    נושא

    שם מלא *

    טלפון *

    דוא"ל *

    הודעה *

     

    בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים

    עמ”נ 60839-01-15 רזבנובה (בן עוזר)

    תיק חיצוני: .

    בפני כבוד השופטת ד”ר דפנה אבניאלי

    מערערת
    מרגריטה רזבנובה (בן עוזר)

    ע”י ב”כ עו”ד רם שכטר

    נגד

    משיבה
    רשות האוכלוסין וההגירה

    ע”י ב”כ עו”ד שמרית סמדג’ה- פרקליטות מחוז ת”א (אזרחי)

     

    פסק –דין

    ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים בתל-אביב (כב’ הדיין דותן ברגמן), לפי חוק הכניסה לישראל, תשי”ב – 1952, בו נמחק ערר על החלטת המשיבה בעניינה של המערערת, עקב פטירת בן זוגה.

    העובדות
    1. המערערת, ילידת 1955, נכנסה לישראל ביום 5.9.99 באשרת תייר, שניתנה לה למשך שלושה חודשים. ממועד זה ועד היום לא יצאה המערערת מהארץ.

    המערערת נישאה בנישואי אל סלוודור למר ראובן בן עוזר ז”ל, ביום 16.6.03 (להלן: “ראובן ז”ל”). ביום 12.9.04 פנו המערערת וראובן ז”ל ללשכת המשיבה בהרצליה, והגישו בקשה למתן מעמד למערערת מכוח הנישואים האזרחיים. לבקשה צורף הסכם שנערך בין בני הזוג, דרכון, תעודת לידה ותעודת נישואין.

    2. המשיבה הודיעה למערערת ביום 14.9.04 כי מאחר שלבקשה צורף דרכון שתוקפו פג ביום 28.9.03 ולא היה בתוקף במועד הגשת הבקשה (12.9.04), עליה להמציא דרכון בר-תוקף, כאמור בנוהל התאזרחות בני זוג זרים בנוסחו אז, שהסדיר הטיפול במתן מעמד בישראל (להלן: “נוהל 5.2.0008” או “הנוהל המדורג”).

    3. המערערת לא המציאה דרכון תקף כנדרש, ולמעשה זנחה את הטיפול בבקשתה במשך שנים רבות. לדבריה, הדבר נבע מהעובדה שבאותה עת חששה לפנות לרשויות בארץ המוצא בלרוס, מאחר שהיתה חברה במפלגה הקומוניסטית ומקורבת לראשי השלטון הסובייטי הקודם. בנוסף ציינה, כי ראובן ז”ל נפגע בתאונה דרכים בשנת 2004 והיא נאלצה לשהות לצידו ולטפל בו כל העת.

    4. לא מצאתי מקום לחזור ולפרט את טיעוני המערערת בנוגע להליכים קודמים אלה, לאור העבודה שהמערערת לא מצאה לנכון לפנות לבית המשפט במשך שנים בנדון, ולמעשה השלימה דה-פקטו עם העובדה שבקשתה אינה מקודמת על ידי המשיבה. בהחלטתי שניתנה ביום 22.6.15 אף הובהר לצדדים, כי הדיון יתמקד בבחינת התנהלותם החל מיום 3.11.13, מועד בו פנו בני הזוג אל המשיבה בפניה חדשה, לאחר שלדבריהם הוסרה המניעה והיה באפשרותם להציג דרכון תקף בפני המשיבה.

    הפניה החדשה

    5. בתאריך 3.11.13 פנו המערערת וראובן ז”ל מחדש ללשכת המשיבה בהרצליה באמצעות בא-כוחם. בפנייתם ציינו, כי חל שינוי במצב הדברים בבלרוס והמערערת קיבלת דרכון תקף, שהעתקו הומצא למשיבה (להלן: הפניה החדשה”). לאור זאת שהמערערת וראובן ז”ל כבר היו נשואים זל”ז מזה עשר שנים, ביקשו בני הזוג מהמשיבה להעניק למערערת אזרחות ישראלית.

    6. ביום 1.4.14 התייצבו בני הזוג בלשכת המשיבה בהרצליה והגישו את המסמכים הדרושים, לרבות מכתבי חברים ותצלומים משותפים. לדברי המערערת, ראובן ז”ל היה במצב בריאותי קשה, מרותק למיטתו ונעזר בבלון חמצן, אולם נציגת המשיבה לא הסכימה לוותר על נוכחותו במועד הגשת המסמכים, וראובן נאלץ להגיע באמבולנס ללשכת המשיבה.

    7. שלושה חודשים לאחר הגשת המסמכים, הודיעה המשיבה כי על בני הזוג להתייצב לשימוע, שנקבע ליום 15.9.14. בני הזוג התייצבו לשימוע במועד שנקבע, כאשר ראובן מובא באמבולנס.

    8. לאחר השימוע לא הזדרזה המשיבה למסור תשובה לבקשת בני הזוג, ולכן ביום 30.10.14 הגישו בני הזוג ערר לבית הדין לעררים בתל-אביב. בערר טענו, כי המשיבה לא מסרה החלטה עניינית, למרות שכל הפרטים והמסמכים נמסרו לידיה. עוד טענו, כי תקופת המבחן המדורג (1/2 4 שנים ) חלפה זה מכבר, בני הזוג חיים יחד מזה 13 שנים, ולכן על המשיבה לבחון את בקשת המערערת להתאזרחות לאלתר.

    9. ביום 27.11.14 נפטר ראובן ז”ל, בטרם הוכרע הערר. הודעה על כך נמסרה לבית הדין לעררים על ידי המשיבה. המערערת עמדה על שמיעת הערר ובא-כוחה טען, כי מן הראוי להעניק לה מעמד בישראל, גם לאחר פטירת המנוח. המשיבה טענה כי לאור שינוי הנסיבות, יש למחוק את הערר.

    10. ביום 16.12.14 החליט כב’ הדיין ברגמן למחוק את הערר, לאחר שקרא את טענות הצדדים.
    פסק דינו הוא נושא הערעור שלפני, שהוגש בשם המערערת לבדה, לאחר שראובן נפטר לבית עולמו.

    בנוסף לערעור הגישה המערערת בקשה למתן צו ביניים, עד להכרעה בערעור. סג”נ כב’
    השופט ורדי נעתר לבקשה ביום 20.5.15 וקבע כי “בהתחשב בכך שהעותרת נמצאת בארץ משנת 2001, הנסיבות האישיות הקשות והמצערות שעברה והעובדה שהדיון קבוע ליום 22.6.15… ניתן צו בינים לפיו לא תורחק המבקש מן הארץ עד להכרעה בערעור”.

    פסק הדין של בית הדין לעררים

    11. כב’ הדיין ברגמן קבע בפסק דינו הקצר כך:

    “עם פטירתו של המנוח, אין עוד טעם בבחינת בקשת העוררים, שהוגשה על פי נוהל מס’ 5.2.0008, למתן מעמד לעוררת מכוח יחסיה הזוגיים עם המנוח. אכן, מותו של המנוח אינו סותם את הגולל על רצונה של העוררת לקנות מעמד בישראל, אך לצורך זה נדרשת הגשת בקשה חדשה, המבוססת על הנסיבות העדכניות, בין בהתאם לנוהל מס’ 5.2.0017 של המשיבה ובין בהתאם לכל נוהל רלבנטי אחר, ואין מקום לבחון את רצונה של העוררת להישאר בישראל במסגרת הערר שבכותרת, בטרם מוצה ההליך בפני המשיב…

    אשר על כן, ככל שחפצה העוררת לקבל מעמד בישראל, תגיש בתוך 45 יום מהיום בקשה מנומקת אל לשכת המשיבה. עד למסירת החלטת המשיבה בבקשה אשר תוגש, לא יינקטו כנגד העוררת הליכי אכיפה”.

    כב’ הדיין סיים החלטתו באמירה, כי לעוררת זכות ערעור על החלטתו בפני בית המשפט המחוזי בת אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בתוך 45 יום.

    12. בהקשר זה יש לציין, כי פסק דינו של בית הדין לעררים הוכתר בכותרת “החלטה”, אף על פי שנקבע בו כי הערר יימחק, ובכך נחתם ההליך.

    בפסק דיני ברע”מ 15971-10-14 דומצאיסונג נ’ מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.1.15) התייחסתי לאפשרות הגשת ערעור על פסק דין של בית הדין לעררים, שאז מדובר בערעור בזכות, להבדיל מערעור על “החלטה אחרת”, לפי ס’ 13לא(ב), הדורש הגשת בקשת רשות ערעור.

    נוכח אי הבהירות בסיווג ההחלטות הניתנות על ידי בית הדין, ראוי כי המחוקק או בית הדין ייתנו על כך את הדעת, ויגדירו באופן ברור אימתי מדובר ב”החלטה” ואימתי מדובר ב”פסק דין”.

    13. המערערת הגישה את ערעורה לבית משפט זה תוך 45 יום כנדרש. בנוסף, פנתה בבקשה חדשה למעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, כפי שהונחתה לעשות על ידי בית הדין לעררים. בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המשיבה צוין, כי הבקשה נדחתה על הסף, תוך שנקבע כי על המערערת לצאת מן הארץ . על החלטה זו הגישה המערערת ביום 22.3.15 ערר בפני בית הדין לעררים בירושלים, אשר הורה על מחיקת הערר בשל אי מיצוי ההליך המנהלי. הליכים אלה אינם נושא הערעור לפני ופורטו רק להשלמת התמונה.

    דרישה לדחיית הערעור על הסף

    14. המשיבה טוענת, כי יש לדחות את הערעור על הסף, לנוכח העובדה שהמערערת בחרה לנקוט בהליכים מקבילים לקבלת מעמד (הגשת ערעור לבית המשפט והגשת בקשה להסדרת מעמדה בישראל מטעמים הומניטאריים). מדובר בטענה שלא ראוי היה להעלותה, מאחר שבית הדין לעררים הוא אשר המליץ למערערת להגיש בקשה להסדרת מעמד מטעמים הומניטאריים, לצד הקביעה כי למערערת זכות להגיש גם ערעור לבית המשפט.

    15. המשיבה מצאה לנכון אף לטעון בתגובה לבקשה למתן צו ביניים, כי בית המשפט המחוזי בת”א נעדר סמכות מקומית, וזו מוקנית רק לבית המשפט בירושלים – למרות שמדובר בטעות ברורה, כפי שקבע סג”נ כב’ השופט ורדי בהחלטתו מיום 20.5.15. בהחלטה צוין, כי הערעור הינו על החלטת בית הדין לעררים בתל-אביב ובוודאי שישנה סמכות מקומית לבית המשפט המחוזי בת”א.

    16. המשיבה הוסיפה וטענה כי דין הערעור להידחות על הסף בשל עשיית דין עצמי. לדבריה, על הפונה לבית המשפט ולערכאות מנהליות לעשות זאת בניקיון כפיים, תוך מתן כבוד לחוק המדינה ולנהלי הגוף הציבורי, אך המערערת שהתה בישראל שנים רבות בניגוד לחוק, תוך הפרת הדין ברגל גסה והתעלמות מוחלטת מהחלטות המשיבה, המורות לה לצאת מישראל. המשיבה לא מצאה לנכון להבהיר, מדוע לא ננקטו צעדים לגירוש המערערת במשך למעלה מעשור, ואף התעלמה מן העובדה, שהחלטתו של בית הדין לעררים, למחוק את הערר, אינה מבוססת על שהייתה הממושכת של המערערת בישראל, ללא אשרה או מעמד.

    17. אין בדברים הללו כדי להפחית מחומרת העובדה, שהמערערת עשתה דין לעצמה והיא שוהה בישראל שנים רבות ללא הסדרת מעמדה.

    בבג”ץ 8898/04 ג’קסון ואח’ נ’ מפקד חכוחות צה”ל באיו”ש [פורסם בנבו] (28.10.04) נקבע כי:

    “הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות”.

    הדברים צוטטו לאחרונה בהסכמה גם בעת”מ (ב”ש) 979-04-15 ג.ג נ’ משרד הפנים [פורסם בנבו] (3.5.15) בהתייחס לעותר שעשה דין לעצמו ונמנע מלהתייצב במתקן “חולות” במועד שנקבע לו, על אף שלא ניתן בעניינו צו ביניים הדוחה את מועד התייצבותו. בית המשפט (כב’ השופטת דברת) ציין זאת כנימוק נוסף לדחיית עתירתו של העותר שם.

    על אף החשיבות שיש לייחס לעובדת שהייתה הממושכת של המערערת בישראל, ללא הסדרת המעמד, סבורני כי אין מקום לדחות בשל כך את הערעור על הסף, לאור העובדה שהמשיבה עצמה לא נקטה בהליכים לגירוש המערערת במשך שנים רבות. לפיכך אדרש לטענות שהועלו בערעור גופו.

    שיהוי ועיכוב בלתי סבירים מצד המשיבה

    18. עיקר טענותיה של המערערת בערעור נסובו על כך שהמשיבה נקטה בשיהוי בלתי סביר בהחלת ההליך המדורג, עד לפטירת ראובן ז”ל, וזאת על אף משך חייהם המשותפים של בני הזוג (מאז 2001) ונישואיהם ארוכי השנים (מאז 2003).

    19. עוד טוענת המערערת, כי בית הדין לא התייחס לנסיבותיהם הבלתי רגילות של בני הזוג ולעובדה כי במשך שנים לא היה בידי המערערת להמציא דרכון בר תוקף למשיבה כנדרש, בשל החשש כי פניה לקבלתו תסכן את המערערת ואת בני משפחתה, שנותרו בארץ המוצא.

    20. פטירת בן זוגה של המערערת היא עובדה מצערת, שהיה על בית הדין לקחת בחשבון, אך אין בה כשלעצמה כדי להצדיק מחיקת הערר, לאור העובדה שהמשיבה אכן השתהתה בטיפול בעניינה של המערערת. ודוק: הבקשה החדשה הוגשה כבר ביום 3.11.13 והמסמכים הדרושים הומצאו למשיבה ביום 1.4.14. ראובן ז”ל היה כבר אז במצב בריאותי קשה ונאלץ להגיע באמבולנס ללשכת המשיבה. למרות זאת, נקבע לבני הזוג מועד לשימוע רק חמישה חודשים לאחר מכן, ביום 15.9.14 וגם אז לא הזדרזה המשיבה ליתן החלטה בעניינם. בצר להם נאלצו בני הזוג להגיש את הערר לבית הדין ביום 30.10.14 וחודש ימים לאחר מכן, ביום 27.11.14 נפטר ראובן ז”ל.

    21. ב”כ המשיבה ציינה כי בית הדין הסתמך על פסק הדין בג”ץ 874/07 אדמונינה נ’ הלשכה למרשם האוכלוסין [פורסם בנבו] (2011) שם נקבע כי “התא המשפחתי חדל מלהתקיים ולכן נשמט הבסיס תחת הצורך להגן עליו….”, אך אין הנדון דומה לראיה. בענין אדמונינה, העותרת היתה נשואה לבעלה המנוח במשך ארבע שנים בלבד, ואילו במקרה דנן קשר הנישואין נמשך עשר שנים.

    זאת ועוד. בפרשת הלל (בג”ץ 4711/02 הלל נ’ שר הפנים [פורסם בנבו] (2.8.09)) נאמר ע”י כב’ השופט ריבלין כי במקרים המתאימים, אין להפסיק את ההליך המדורג רק בשל פטירת בן הזוג:

    “בהחלטה הקודמת הבהרנו כי בירור הקריטריונים צריך להיעשות תוך מתן זכות טיעון לבן-הזוג, וכי “במקרים המתאימים, יש מקום לאפשר את המשך ההליך המדורג חרף מותו של בן הזוג הזר. משמעות הדבר היא כי במקום שבו השתכנעו הגורמים המוסמכים באשר לכנותו של קשר הנישואין, מרכז חייו של בן הזוג הזר הוא בישראל ומתקיימים המדדים שיקבעו כאמור, ייקבע נוהל שיאפשר את המשך הימצאו של בן הזוג הזר בארץ על-מנת שניתן יהיה לבחון לאורך זמן את הקשר עם הארץ ואת היעדרה של מניעה ביטחונית או פלילית” (פרשת הלל, בסעיף 4 לפסק הדין).

    22. בית המשפט העליון (כב’ הנשיאה בייניש) היה ער לדברים שנקבעו בפרשת הלל ואף ציין בענין אדמונינה כי:

    “אמנם פרשת הלל ונוהל הפסקת הליך במתכונתו החדשה השאירו פתח צר, להמשך ההליך המדורג שעה שנפטר בן הזוג הישראלי, אך זאת במקום שבו השתכנעו הגורמים המוסמכים באשר לכנותו של קשר הנישואין…”

    לדברי כב’ השופטת בייניש, עצם העמידה בקריטריונים של ההליך המדורג לתקופה קצרה אינה מספיקה בכדי להמשיך במבחן המדורג, לאחר מות בן הזוג. “נדרש דבר מה נוסף, טעם מיוחד, שיטה את הכף לטובת המשך ההליך”. במקרה אדמונינה הוחלט, כי לא קיים טעם שכזה ולכן אין מקום להתערב בהחלטת המשיבים להפסיק את ההליך המדורג, במיוחד כאשר לא היתה כלל ודאות, כי העותרת עברה את הסף הנוגע לעמידה בקריטריונים של המבחן המדורג ובראשם כנות הנישואין.

    23. כאמור, בענין אדמונינה השתכנע בית המשפט, כי העמידה בקריטריונים של ההליך המדורג לתקופה קצרה, אינה מספיקה בכדי להמשיך במבחן המדורג לאחר מות בן הזוג, ולא נמצא טעם מיוחד שיטה את הכף לטובת המשך ההליך. שונה המצב במקרה שלפניי, לאור השיהוי שנקטה המשיבה בטיפול בבקשתה החדשה של המערערת. המשיבה לא מצאה לנכון להכריע במשך חודשים בבקשת המערערת לשוב להליך המדורג, חרף מצבו הקשה של ראובן ז”ל, שהיה ידוע לה, לאור העובדה שנאלץ להגיע לדיונים אצל המשיבה באמבולנס.

    24. בית הדין לא התייחס כלל לעובדה זו ולא נדרש לשאלה אם התקיים במקרה דנן “טעם מיוחד”, המטה את הכף לטובת המשך ההליך.

    לפיכך מוחזר הדיון לכב’ בית הדין, על מנת שיאפשר לצדדים לטעון טענותיהם ויכריע בהן לגופן.

    אין בדברים לעיל כדי להביע עמדה לגופו של ענין, אלא להראות כי היה על בית הדין להידרש לטענות המערערת ולקבוע אם יש בהן “תנאי מיוחד”, המצדיק המשך ההליך, ולא להסתפק בעובדת פטירתו של ראובן ז”ל כנימוק למחיקת הערר.

    המשיבה תשלם למערערת הוצאות הערעור בסך 7,500 ₪.

    ניתן היום, י”א תמוז תשע”ה, 28 יוני 2015, בהעדר הצדדים.


    שיתוף: