משרדנו: התקשורת 5, אשדוד | טלפון. 054-5227808  | מייל. alina.k.adv@gmail.com
כל הזכויות שמורות © איציק איתן משרד עורכי דין | בניית אתרים | תחזוקת אתר

פניה לעורכי דין

    נושא

    שם מלא *

    טלפון *

    דוא"ל *

    הודעה *

     

    בבית המשפט העליון

    עע"ם 9353/10

    לפני: כבוד השופטת ע' ארבל
    כבוד השופט ח' מלצר
    כבוד השופט א' שהם

    המערערים: 1. אינה יעקובלב
    2. אנדריי יעקובלב

    נ ג ד

    המשיב: משרד הפנים

    ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע מיום 23.12.2009 בעת"מ 280/09 שניתן על ידי
    כבוד סגנית הנשיא ש' דברת

    בשם המערערים: עו"ד י' גומזיאקוב
    בשם המשיב: עו"ד ע' ספדי-עטילה

     

    פסק-דין

    השופטת ע' ארבל:

    ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע (כבוד השופטת ש' דברת, סגנית הנשיא) בעת"מ 280/09 [פורסם בנבו] מיום 23.12.2009, אשר דחה את עתירת המערערים נגד החלטת משרד הפנים שלא לתת למערערת 1 אשרה לישיבת קבע בישראל.

    הרקע הדרוש לעניין

    1. המערער 2 (להלן: המערער) עלה לישראל בשנת 1999 מכוח נישואיו לאם ילדיו – יהודיה – שממנה התגרש בשנת 2004. כיום המערער מנהל מערכת יחסים זוגית עם אישה אחרת ומוסיף להתגורר בישראל כתושב וכאזרח. המערערת 1 (להלן: המערערת), נתינת רוסיה ילידת שנת 1935, היא אמו של המערער. המערערים אינם יהודים. על רקע מצבה הרפואי, פנתה המערערת למשיב בבקשה לקבל מעמד בישראל ולהצטרף לבנה ומשפחתו המתגוררים בארץ, וזאת על בסיס נוהל "הטיפול במתן מעמד להורה קשיש ובודד של אזרח ישראל" (להלן: הנוהל או נוהל הורה קשיש) ומכוח סמכותו של המשיב הקבועה בסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). הבקשה נדחתה על-ידי המשיב בנימוק שהמערערת אינה עונה על הקריטריונים הקבועים בנוהל מאחר שיש לה בת נוספת המתגוררת בחו"ל.

    2. המערערת עתרה נגד החלטת המשיב לבית משפט לעניינים מנהליים בבאר שבע. בעתירתה טענה כי אף על פי שיש לה בת נוספת המתגוררת בחו"ל, אין לה כל קשר עימה. על-פי טענתה, הבת עזבה את הבית שבעיר קזאן כשהיתה בת 15 ונסעה למוסקבה לחפש את גורלה. מאותה עת נותק הקשר בינה לבין המשפחה. בית המשפט דחה את העתירה בקבעו כי הגם שהמערערת בת למעלה מ-60 בהתאם לנוהל, לא מתקיים בה התנאי המצטבר השני, והוא שאין לה ילדים נוספים בחו"ל. בית המשפט התרשם כי הפרטים שמסרה המערערת מלמדים על כך שהקשר שלה עם בתה לא נותק לחלוטין, בניגוד לטענתה בעתירה, וכי מקור הריחוק בין השתיים הוא במרחק הפיזי ביניהן. אמנם המערערת אינה מקיימת מערכת יחסים קרובה עם בתה כשם שהיא מנהלת עם בנה המתגורר בארץ, אך עדיין אין זה מצב הדברים שבו חל נוהל הורה קשיש. בנסיבות אלה, בהיעדר עילה להתערב בהחלטת המשיב, נדחתה העתירה כאמור.

    3. המערערת לא השלימה עם החלטה זו ומכאן הערעור שלפנינו. בערעור גורסת המערערת כי בית המשפט קמא נקלע לכלל טעות בקבעו כי בינה לבין בתה לא נותק הקשר לחלוטין. לטענתה, מחומר הראיות ניתן ללמוד כי הקשר נותק לחלוטין בשנת 1982, אז ביקרה אותה הבת בפעם האחרונה. עובדה זו נתמכת גם בתצהירו של המערער, המאשר כי לו ולאימו לא היה כל קשר עם הבת מאותו המועד; וכן בתצהירי שתי בנות-הזוג של המערער, הקודמת והנוכחית, שחיו עימו שנים ארוכות, לפיהם מעולם לא הכירו את הבת-האחות. המערערת מפנה גם לדבריה של גב' לידיה איוונוב, המשמשת כיו"ר הקואופרטיב של בניין המגורים שבו מתגוררת המערערת. זו מאשרת כי בתה של המערערת עזבה את הבית בשנת 1974 ולא ביקרה את אמה שנים רבות. הודגש כי השתיים מתגוררות באותו הבניין ומכירות זה למעלה מ-30 שנה. באמצעות ראיות אלה מבקשת המערערת להוכיח כי הקשר בינה לבין בתה נותק כליל, וזאת לא מחמת המרחק הפיזי בין השתיים אלא משום שהבת בחרה לנתק מגע עם משפחתה, חרף ניסיונותיה של המערערת ליצור עימה קשר. משכך, יש להכיר במערערת כמי שעומדת בתנאי נוהל הורה קשיש, בהיותה קשישה שאינה בקו הבריאות, ללא ילד נוסף שיתמוך בה בארץ מוצאה, ולאפשר לה לשהות בישראל במחיצת בנה ומשפחתו במעמד של קבע.

    4. באת-כוח המשיב סבורה כי דין העתירה להידחות תוך חיוב המערערים בהוצאות, שכן מדובר בערעור עובדתי גרידא המבקש לתקוף ממצאים עובדתיים שבפסק דינו של בית המשפט קמא. לגופו של עניין, טוענת באת-כוח המשיב כי ההחלטה נמצאת במתחם שיקול-דעתו הרחב של המשיב מכוח חוק הכניסה לישראל. המערערת אינה עומדת בתנאים הקבועים בנוהל הואיל ויש לה בת המתגוררת בחו"ל, כאשר לא עלה בידה להוכיח כי הקשר עימה נותק.

    5. בדיון שנערך בערעור ביום 24.9.2012 במעמד הצדדים מסרה באת-כוח המערערת כי המערערת נמצאת כעת בחו"ל לבדה, בגיל 77, רחוק מבתה ללא קשר עימה ומבקשת לחבור לבנה ולנכדיה בארץ. באת-כוח המשיב הסכימה לבקשת באת-כוח המערערת כי תגיש בקשה על פי סעיף ג.17 לנוהל, דהיינו בקשה לוועדה הבינמשרדית מטעמים הומניטאריים, וזאת מבלי לנקוט עמדה לגופו של עניין.

    6. ביום 21.10.2012 הגישה המערערת בקשה לוועדה הבינמשרדית בהתאם למוסכם. בהודעה מעדכנת מיום 30.9.2013 דיווחה באת-כוח המשיב כי בקשתה של המערערת נדחתה וצירפה להודעתה את החלטת הוועדה הבינמשרדית. מן ההחלטה עולה כי הוועדה דנה בעניינה של המערערת על יסוד כל החומר המצוי בתיק, והחליטה כי לא מתקיימים טעמים הומניטאריים המצדיקים להעניק לה מעמד בישראל מכוח נוהל הורה קשיש. יחד עם זאת, מצאה הוועדה כי מתקיימים טעמים אשר בגינם יאושר למערערת להיכנס לישראל לצורך ביקור בני משפחתה ברישיונות ארוכים לישיבת ביקור (תייר) מסוג ב/2, כאשר ניפוק רישיונות אלה מותנה בהתחייבות של בן המשפחה המזמין לממון וכלכלת המערערת ודאגה לכל צרכיה. צוין כי ניתן להאריך רישיון זה לתקופה של עד שנתיים.

    7. בתגובותיה מיום 9.10.2013 ומיום 20.10.2013 מלינה המערערת על התנהלות המשיב וכן יוצאת נגד החלטת הוועדה הבינמשרדית לגופה. היא טוענת כי לא נשלחה אליה ישירות החלטת הוועדה, וכי להודעת באת-כוח המשיב לא צורפה החלטת הוועדה הרשמית אלא מכתב מאת ראש דסק דרום וכן לא צורף פרוטוקול הוועדה. לגופם של דברים, טוענת המערערת כי לא ברור מדוע החליטה הוועדה שהמערערת אינה עומדת בנוהל הורה קשיש, שהרי ועדה זו נועדה לבחון בקשות למתן מעמד בישראל שאינן עומדות בקריטריונים הקבועים בנהלים השונים. כמו-כן, בהחלטה אין התייחסות לטעמים ההומניטריים המתקיימים בעניינה של המערערת. המערערת מבקשת לקבל את ערעורה ולחילופין לתת לה שהות להשיג על החלטת הוועדה הבינמשרדית לפני ועדת ההשגה לזרים. היא מוסיפה כי הצעת הוועדה להעניק לה רישיונות ביקור ארוכים אין בה כדי להועיל לה, שכן מדובר בתקופה מוגבלת בלבד.

    דיון והכרעה

    8. אין מחלוקת כי סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל מעניק לשר הפנים שיקול-דעת רחב בבואו לבחון בקשה של אזרח זר לקבל רישיון ישיבה בישראל (עע"מ 7422/07 אלכסנדרובה נ' משרד הפנים, [פורסם בנבו] פסקה 7 לפסק דינה של השופטת חיות (2.7.2008); בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992)). המדיניות שאותה נוהג שר הפנים במתן רישיונות כאמור היא מצמצמת, וגם קרבת משפחה לאזרח או תושב ישראלי, כשלעצמה, אינה בגדר טעם המחייב מתן רישיון ישיבה לזרים (בג"ץ 656/87 מנצח נ' שר הפנים [פורסם בנבו] (7.3.1988); בג"ץ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522, 525 (1997)). למרות מדיניות מוצהרת זו וכחריג לה, יצר משרד הפנים את נוהל הורה קשיש, אשר ביסודו מונחים טעמים אנושיים-משפחתיים. חריג הומניטארי זה מורה כי הורה מבוגר שילדו נמצא בארץ ושאין לו ילד נוסף המתגורר בחו"ל, יוכל להסדיר את מעמדו בישראל. תכלית הנוהל, אפוא, היא לאפשר להורה קשיש שאין לו כל משענת ומשפחה מחוץ לישראל, להעביר את שנותיו האחרונות בחיק משפחתו היחידה, אשר נמצאת בישראל. הנוהל קובע מספר דרישות סף להחלתו, שעיקרן כי המבקש הוא קשיש (בעת פניית המערערת עמד הגיל הנדרש על 60, כיום הגיל המינימאלי גבוה יותר), וכי אין לו בן-זוג או ילדים נוספים החיים מחוץ לישראל.

    9. במקרה שלפנינו מדובר במערערת ילידת שנת 1935, שלה שני ילדים: האחד, אזרח ותושב ישראל – הוא המערער; והשניה חיה על-פי הנטען בעיר מוסקבה שברוסיה. פירושו של דבר, כי בקשתה של המערערת אינה עומדת בקריטריונים הפורמאליים שנקבעו בנוהל הורה קשיש. יחד עם זאת, בעע"מ 10931/08 בושניאק נ' משרד הפנים [פורסם בנבו] (14.1.2013) (להלן: עניין בושניאק) הכרנו באפשרות קיומו של חריג לחריג בנסיבות דומות ביותר לנסיבות כאן, דהיינו חריג מטעמים הומניטאריים לנוהל הורה קשיש, שהוא חריג הומניטארי בפני עצמו למדיניות המוצהרת של משרד הפנים שלא להעניק אשרות ישיבה לזרים, כאמור. החריג לחריג – בדמות הגשת בקשה לוועדה הבינמשרדית הפועלת מטעמים הומניטאריים – מאפשר למשרד הפנים לחרוג מהנוהל הקיים בשל נסיבותיו הייחודיות לכאורה של המקרה. כפי שציין השופט הנדל בעניין בושניאק (פסקה 6), רעיון זה של בחינת בקשות שאינן עומדות בקריטריונים הקבועים בנהלים השונים, עומד בבסיס קיומה של הוועדה הבינמשרדית (ראו גם סעיף א' לנוהל 5.2.0022).

    10. בעניין בושניאק נמנענו מפירוט הנסיבות שבהן על הוועדה הבינמשרדית לקבל בקשה מעין זו כיוון שלא היה בכך הכרח בגדריו של המקרה שנדון שם. דובר באם לשני ילדים – האחת מתגוררת בישראל ואילו האחר מתגורר בעיר מגוריה של האם, אלא שעל-פי הטענה שם לא היה בידו לסייע לאימו מחמת מצבו הרפואי והכלכלי וכן מחמת ניתוק היחסים ביניהם. במקרה זה היינו נכונים להחיל את החריג לחריג, ברם לאחר שנסיבותיו נבחנו לגופן ולעומקן בוועדה הבינמשרדית (בהוראתנו), הגענו לכלל מסקנה כי טענותיה העובדתיות של האם לא הוכחו כדבעי ועל כן דחינו את הערעור.

    11. אף במקרה דנא נטען לניתוק בין המערערת לבין בתה המתגוררת מחוץ לישראל. המשיב דחה את בקשתה מן הטעם שאינה עונה על התנאים הקבועים בנוהל הורה קשיש, כאמור. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את עתירתה מפני שלא מצא כי הצליחה להוכיח את דבר הניתוק מהבת. הוועדה הבינמשרדית דחתה אף היא את בקשתה בהסבירה כי "לאחר כל הנסיבות שצוינו ולאחר שקילת ובחינת הבקשה על כלל נספחיה הרי ש… אין להחיל על המבקשת את נוהל הורה קשיש."

    12. כפי שיבואר להלן, לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם ושמעתי את טיעוני הצדדים בעל-פה, התרשמתי כי הראיות שהונחו לפני בית המשפט מוכיחות את טענת המערערת כי הקשר בינה לבין בתה נותק באורח מוחלט לפני שנים רבות, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא. לגישתי, בנסיבות אלה, כאשר אין בידי הבת המתגוררת בחו"ל לשמש למערערת משענת ותמיכה לעת זקנה מפאת ניתוק היחסים ביניהן, היה מקום להחיל את החריג לחריג ולאפשר למערערת לחבור לבנה ומשפחתו בישראל במעמד של ישיבת קבע.

    13. כידוע, הנחיות פנימיות כדוגמת הוראותיו של נוהל הורה קשיש נועדו להבנות ולכוון את שיקול הדעת של מקבלי ההחלטות ולשמש כלי עזר בידיהם. הפעלתן של הנחיות אלה מחייבת מידה של גמישות ושיקול-דעת, באשר על-פי הדין ניתן לסטות מהן במקרים המתאימים. "ההיתר לסטות מהנחיות פנימיות מובנה בעצם הגדרתן של הנחיות כהנחיות… בנסיבות מסוימות, לא אך שניתן לסטות מהנחיות אלא שנוצרת אף חובה לסטות מהן" (דנג"ץ 10350/02 שר הפנים נ' מטר, פ"ד נח(3), 255, 266 (2004)). אכן, מורכבוּת החיים מחייבת אותנו לעיתים להגמיש את הכללים הנוקשים וההרמטיים. לצד היתרונות הברורים הקיימים בשימוש בכללים, הרי שהדבקות בהם לוקה בפגם אינהרנטי של תחולת חסר או יתר, כך שייתכנו מקרים שבהם הכלל יחטיא את מטרותיו, יצור תוצאות לא רצויות או שיגרום עוול קשה לפרט (ראו: יואב דותן הנחיות מינהליות 415 (1996)). כך עלול לקרות במקרה שלפנינו. הרי אין חולק כי בבסיסו של נוהל הורה קשיש טמונה תכלית אנושית לשמה, והיא לאפשר לאדם בודד המצוי בשלהי חייו להתאחד עם שארי בשרו הנמצאים בישראל, אשר רק ביכולתם לספק לו את התמיכה והסעד שלו הוא עשוי להיזקק בפרק זה בחייו. כפי שיפורט להלן, המערערת שלפניי היא בת דמותו של ההורה מושא הנוהל, הגם שיש לה בת נוספת המתגוררת בחו"ל. לפיכך ראוי להפעיל בעניינה את המנגנון המאפשר סטייה מהוראותיו הפורמאליות של נוהל הורה קשיש – באמצעות הוועדה הבינמשרדית – ובכך להגשים את תכליתו ומהותו של הנוהל.

    14. המערערת צירפה מספר ראיות התומכות בטענתה כי אינה מקיימת כל קשר עם בתה מזה שנים ארוכות, ובראשן תצהירהּ ותצהירי קרובי משפחתה המאשרים עובדה זו. המערערת מוסרת בתצהירה כי בשנת 1974 עזבה בתה את בית המשפחה שבקזאן, כשהיא בת 15, לרגל לימודים באקדמיה לאמנות בעיר לנינגרד (כיום סנט פטרבורג), וחזרה לבקר את משפחתה רק בחופשות. כך למעשה החלה הבת לנהל חיים עצמאיים ונפרדים ממשפחתה. בשנת 1982 נישאה הבת ועברה להתגורר עם בן-זוגה במוסקבה, שם נולדה בתם. הבת ביקרה את המערערת עם בן-זוגה מספר פעמים אך לאחר הולדת הבת חדלה מלבקר. המערערת מסבירה כי בשלב זה החלה בתה להתרחק ממנה עד ניתוק מוחלט, שכן "יש לה את המשפחה שלה והבעיות והצרכים שלה". לעומת זאת, מצהירה המערערת על מערכת יחסים חמה והדוקה עם בנה, גם לאחר שהיגר לישראל בשנת 1999, ועל התמיכה הנפשית והכלכלית שהלה מספק לה לאורך השנים. המערער מאשר את הדברים בתצהירו ומוסיף כי אחותו מעולם לא תמכה במערערת, מעולם לא הזמינה אותה לבקר במקום מגוריה ואף אין ביניהן קשר טלפוני. הוא מוסר כי הוא והמערערת ניסו בעבר ליצור קשר עם הבת אך לא זכו למענה. הוא מאשר כי בינו לבין אמו שוררת מערכת יחסים קרובה, הם נוהגים להתראות כמעט מדי שנה, וכן מציין כי דירתה מצויה בבעלות משותפת שלו ושלה (ועל כך הוגשה אסמכתה). גרושתו של המערער, שנישאה לו עוד בקזאן בשנת 1990, מסרה כי ידוע לה שיש למערער אחות אך במשך 14 שנות נישואיה למערער מעולם לא ראתה אותה, וכן האחות מעולם לא התקשרה למערער או לאמו. בת-זוגו הנוכחית של המערער, אשר חיה עימו משנת 2004, מוסרת אף היא כי ידוע לה שלמערער יש אחות המתגוררת במוסקבה אך אין לה כל קשר עם המערערת, אף לא קשר טלפוני. גב' אלכסנדרה גיינוטדינוב, המתגוררת בסמוך למערערת משנת 1964, הצהירה כי ילדיה של המערערת גדלו לנגד עיניה. היא מאשרת כי הבת עזבה ללימודים בשנת 1974. לדבריה, היא פגשה במערער מספר פעמים לאורך השנים שעה שביקר את אמו בקזאן, אך זה שנים ארוכות לא ראתה את הבת. היא מוסרת כי שמעה מפי המערערת שהקשר ביניהן נותק וכי הבת לא תומכת בה כלל. עוד מסרה כי למערערת אין קרובים נוספים, כי היא חוגגת את החגים לבדה וכאשר נזקקת היא לעזרה, היא פונה לשכניה – נתונים שמסרו גם מצהירים נוספים.

    15. בית המשפט המחוזי התרשם כי הקשר בין המערערת לבתה לא נותק לחלוטין לכאורה וכי המערערת יודעת את מקום מגוריה ומעשיה של הבת. עוד הוא התרשם כי היעדר הקשר ביניהן מקורו במרחק הפיזי בין השתיים וכי אין כל מניעה לחדשו. בחנתי את הטענות ואת הראיות אך לא מצאתי בפרטים שנמסרו יסוד למסקנות אלה. כל התצהירים כולם מלמדים כי הקשר בין המערערת לבתה נותק לחלוטין לפני שנים ארוכות. על-פי המידע שנמסר, השתיים אינן מתראות, אינן משוחחות בטלפון ואינן חוגגות חגים במשותף. נמסר כי המערערת מעולם לא ביקרה את בתה במקום מגוריה וכי זו אינה מספקת לה כל תמיכה. המערער מסר כי הוא וגם אמו ניסו ליצור קשר עם הבת במוסקבה אך זאת ללא הועיל. על רקע זה, לא ברורה הקביעה כי מקום מגוריה ומעשיה של הבת (נכון להיום) ידועים למי מהם. אשר למרחק הפיזי, הרי שבנה של המערערת מתגורר במקום רחוק יותר ממקום הימצאה לכאורה של הבת, וחרף המרחק שמרו המערערים על קשר קרוב והדוק; ללמדנו, כי לא המרחק הפיזי הוא שבמוקד הריחוק בין המערערת לבתה ודומה כי דבר מה עמוק ומשמעותי יותר עומד בלב ניתוק היחסים. משאלה הם פני הדברים, לא מצאתי ביסוס למסקנה כי אין כל מניעה לחדש ביניהן את הקשר.

    16. זאת ועוד, בתגובת המשיב לא ניכר כל ניסיון להתמודד עם הראיות שהוצגו. עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מלמד כי גם בערכאה מטה לא הועלו טענות ממשיות לגופן של הראיות (למעט בהתייחס לאישור מטעם יו"ר הקואופרטיב בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 20.10.2009). למעשה, המשיב אינו משיג על מהימנות תצהירי המערערת ובני משפחתה או על משקלם הראייתי. טענתו מתמצית בכך שאין הצדקה להתערב בממצאי העובדה שקבע בית המשפט המחוזי, לפיהם לא עלה בידי המערערת להוכיח שהקשר עם בתה נותק (או נותק לחלוטין). טענה זו הועלתה בעלמא ובצורה כללית בלבד ללא התייחסות לגוף התצהירים שהוגשו, כאמור.

    17. ודוק: אמנם ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב כעניין שבשגרה בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. ואולם גם להלכה מושרשת זו חריגים, אשר בהתקיימם אין מניעה להתערב בממצאים כגון אלה (ראו: ע"פ 3396/09 אלהיב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 21 (5.9.2011)). למשל, כאשר לערכאה הדיונית אין כל יתרון בהערכת הראיות לעומת ערכאת הערעור. כך הוא כאשר מדובר בראיות שבכתב בלבד, שאינן טעונות התרשמות בלתי-אמצעית מן העדים, כדוגמת התיק שלפנינו. שהרי, "הכלל החל על הדיון בעתירות מנהליות הוא כי הליך זה יוכרע על סמך תצהירים ועל סמך מסמכים שצורפו לכתבי הטענות, ולא על סמך חקירת מצהירים ועדים" (אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי ספר שישי 124 (2011)). מכאן, שאין מניעה לסטות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בענייננו. הטעמים המצדיקים סטייה פורטו לעיל.

    18. אם כן, טענת המערערת כי היא ובתה אינן מקיימות כל קשר הוכחה על-פניו בראיות שהובאו, ולא נסתרה באורח ממשי בתגובתו של המשיב. משאלה הם פני הדברים, סבורתני כי החלטתה של הוועדה הבינמשרדית בעניינה של המערערת אינה סבירה ועושה עימה עוול, ובשל כך טעונה התערבות. מעבר לכך שההחלטה אינה מנומקת, הרי שמסקנתה כי "אין להחיל על המערערת את נוהל הורה קשיש" מעוררת תמיהה, בהתחשב בכך שהיה על הוועדה לבחון את האפשרות להושיט למערערת סעד למרות שאינה עומדת בתנאי הנוהל מלכתחילה. במקום אחר ציינתי כי:

    "הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים הוקמה על מנת לאפשר שיקול דעת במקרים אנושיים ייחודיים לסטות מהנהלים הקיימים. הוועדה עוסקת במקרים הכרוכים בדיני נפשות ואשר יש בהם השפעה מכרעת על חייהם של פרטים, של משפחות ושל ילדים. דומה לעיתים כי הוועדה מעניקה משקל מרבי בשיקוליה לנהלים הקיימים, בעוד שמעצם טבעה נועדה היא לבחון מקרים אשר נופלים מחוץ למסגרת הנהלים הקיימים, ולקבוע אלו מהם מצדיקים מטעמים הומניטאריים חריגה מהנהלים.

    ראוי כי הוועדה תפרט עד כמה שניתן לגבי החומר שהובא בפניה ותנמק באופן מפורט את הטעמים שהובילו אותה להחלטתה. נוסף על כך יש חשיבות להנמקה אשר תאפשר בחינת המקרים המובאים בהתאם לקריטריונים אחידים ושוויוניים, על מנת שלא תיווצר שרירותיות בהחלטות הוועדה במקרים דומים." (עע"מ 9890/09 נוואה נ' משרד הפנים, [פורסם בנבו] פסקה 4 (11.7.2013)).

    דברים אלה יפים גם לענייננו ודומה כי אינם מהדהדים מספיק בפעולת הוועדה. על כל פנים, לטעמי, אף שהמערערת אינה עומדת בכללים הפורמאליים שבנוהל, יש להעניק לה מעמד בישראל מכוח החריג לחריג ומאותם טעמים הומניטאריים העומדים למעשה ביסודו של נוהל הורה קשיש. הלכה למעשה, המערערת עומדת בנעלי ההורה שבו מדבר הנוהל, ועל כן הסדרת מעמדה בישראל מממשת את תכליתו.

    19. אעיר לפני סיום כי לא התעלמתי מכך שהיה באפשרותי להורות על מחיקת הערעור ולאפשר למערערת להשיג על החלטת הוועדה הבינמשרדית, שהיא החלטה נפרדת מזו שעליה הוגש הערעור דנן. כזכור, המעבר למסלול של הוועדה הבינמשרדית הוסכם על-ידי הצדדים בדיון שנערך בערעור. לכאורה מרגע שהחזרנו את התיק לבחינה מחודשת של הרשות, וזו החליטה לדחות את בקשת המערערת בשנית, היה מקום להורות על מחיקת הערעור, כאשר למערערת עומדת האפשרות להשיג על ההחלטה החדשה בדרך המקובלת (לחילופין, עמדה לפניי האפשרות להציע לצדדים להחזיר את הדיון לוועדה הבינמשרדית, שתשקול מחדש את החלטתה, בזמן שהערעור בבית משפט זה יישאר תלוי ועומד). עם זאת, אני סבורה כי במקרה הנוכחי קיימת הצדקה לסטות ממתווה זה ולהכריע בשאלה שבמחלוקת כבר עתה, במסגרת הערעור דנא (ראו והשוו: עע"מ 7082/12 מדינת ישראל נ' זיגאי, [פורסם בנבו] פסקה 9 (31.10.2013)). המערערים החלו בהליכים להסדרת מעמדה של המערערת בתחילת שנת 2009. מאז ועד היום הם מנהלים הליכים בעניין זה. לוועדה הבינמשרדית לקח קרוב לשנה להחליט בבקשתה של המערערת, אף שהבקשה הוגשה בהתאם ללוח הזמנים שהוסכם בדיון. כיום המערערת בת 78. מחיקת הערעור והפניית המערערת לדרכי ההשגה הרגילות ולחילופין החזרת הדיון לוועדה הבינמשרדית שתשקול מחדש את החלטתה, משמען כי עניינה של המערערת יוכרע בעוד זמן רב. תוצאה זו נראית לי לא הוגנת ולא יעילה בנסיבות המיוחדות של המקרה, כפי שפורטו. לפיכך דומני כי זהו מקרה מתאים להביא את המחלוקת לסופה בשלב זה.

    על יסוד כל האמור, הייתי מציעה לחבריי לקבל את הערעור ולהורות למשיב להעניק למערערת רישיון לישיבת קבע בישראל לפי סעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, וזאת מבלי לעשות צו להוצאות.

    ש ו פ ט ת

    השופט ח' מלצר:

    אני מסכים לפסק דינה המדוד והרגיש של חברתי השופטת ע' ארבל.

    ש ו פ ט

    השופט א' שהם:

    אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי, השופטת ע' ארבל, הן משום שהוכח כי אין למערערת קשר של ממש עם בתה, המתגוררת ברוסיה, והן בשל גילה המתקדם, בהיותה כיום כבת 78 שנים.

    ש ו פ ט

    הוחלט אמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.

    ניתן היום, כ"ח בכסלו תשע"ד (1.12.13).


    שיתוף: