משרדנו: התקשורת 5, אשדוד | טלפון. 054-5227808  | מייל. alina.k.adv@gmail.com
כל הזכויות שמורות © איציק איתן משרד עורכי דין | בניית אתרים | תחזוקת אתר

פניה לעורכי דין

    נושא

    שם מלא *

    טלפון *

    דוא"ל *

    הודעה *

    בפני כב’ השופט אלדד נבו

    התובעת
    פלונית

    נ ג ד

    הנתבעות
    המודיעה לצדדי ג’

    צדדי ג’ 1. ישיר, אי.די.אי. חברה לביטוח בע”מ – הסכם פשרה
    2. גל ביט רחל כ. קריב סוכנות ביטוח – הסכם פשרה
    3. מדינת ישראל- משרד החינוך
    4. מועצה מקומית ג’לג’וליה

    נ ג ד

    1. כלל חברה לביטוח בע”מ
    2. ביטוח ישיר המעיין סוכנויות לביטוח (1979) בע”מ

     

    פסק דין

    רקע עובדתי וטענות הצדדים:

    1. התובעת, ילידת 20.1.1988, תלמידת בית הספר חטיבת ביניים “אלראזי” ביישוב ג’לג’וליה, נפגעה ביום 13.1.03 בתאונה שארעה במהלך שיעור חינוך גופני.
    בעת שהתובעת ובנות כיתתה שהו באולם הספורט שבמתנ”ס שבבעלות הנתבעת 4, טיפסה התובעת אל היציעים הממוקמים בצד מגרש הכדורסל ובשלב מסוים, נפלה מגובה היציע אל הרצפה הממוקמת מתחתיו- למרות קיומו של מעקה האמור למנוע נפילה כזו.
    לתובעת נגרמו נזקי גוף משמעותיים ועל כן הגישה תביעתה זו, הן כנגד מדינת ישראל- משרד החינוך, והן כנגד המועצה המקומית כבעלים של אולם הספורט בו ארעה התאונה.
    המועצה המקומית ג’לג’וליה הגישה הודעה לצד שלישי כנגד צדדי ג’, אשר לטענתה ביטחו אותה בביטוח המכסה את התאונה נשוא התביעה.
    תביעת התובעת כנגד הנתבעות 1-2 אשר ביטחו אותה בביטוח תלמידים הסתיימה בפשרה.
    2. התובעת טוענת כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותן של הנתבעות 3-4, בכך שהפרו את חובתן לדאוג לביטחונה ושלומה כתלמידת בית ספר ואת חובתן לפקח על מעשי התלמידים ובכללם התובעת בעצמה במהלך הלימודים.
    הנתבעת 4, גם התרשלה בכך שהפרה את חובתה לשמור על בטיחות אולם הספורט, לרבות היציע והמעקה הן בהיעדר גידור מתאים והן בשל בניית המעקה בניגוד לתקן.
    3. לגרסת התובעת, ביום האירוע, המורה לחינוך גופני נעדר ולכן המורה להיסטוריה ליווה את הכיתה אל אולם הספורט.
    בעת שהגיעו לשטח המתנ”ס, התפצלה הכיתה לקבוצת הבנים ששיחקו במגרש הכדורגל ולקבוצת הבנות אשר שיחקו באולם הספורט במגרש הכדורסל.
    המורה להיסטוריה עזב עם קבוצת הבנים והותיר את קבוצת הבנות ללא השגחה.
    היעדר הפיקוח, כך לשיטת התובעת- גרם לתאונה.
    4. הנתבעות מכחישות את חבותן ומכחישות כי התרשלו באופן כלשהו כלפי התובעת.
    5. לטענת הנתבעת 3, סיבת הנפילה לא הוכחה, נסיבות התאונה אינן מצביעות על רשלנות מצידה והנתבעת, אשר הייתה כבת 15 במועד התאונה, אחראית למעשיה הפזיזים.
    6. הנתבעת 3 אף טוענת, כי בניגוד לגרסת התובעת, המורה נוכח באולם הספורט בעת התאונה.
    7. אף הנתבעת 4 מכחישה כי התרשלה וטענה כי המתנ”ס נבנה בהתאם לתקן וכי אין בו כל ליקוי בטיחות.

     

    הראיות:
    8. התובעת העידה בעצמה ומטעמה העידה אמה, הגב’ ראבי בסאמה, חברתה לכיתה, הגב’ סוהא חאג’ יחיא, ומומחה בטיחות מטעמה, מר ביקלס.
    9. מטעם נתבעת 3 העידו מר חוסיין חמדאן – מנהל בית הספר, מר עיסא חטיב – המורה להיסטוריה, וכן העיד מומחה בטיחות מטעמה- מר דוד אופיר.
    10. מטעם נתבעת 4 העיד מר ג’אבר ג’אבר, ראש המועצה המקומית ג’לג’וליה בעבר.
    11. כמו כן, העיד המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי, ד”ר אילן בלט.

     

    השאלות הדורשות הכרעה:
    12. על מנת להכריע בשאלת אחריותם של נתבעות 3-4, יש להשיב על השאלות הבאות:
    א. מה היקף האחריות של כל אחת מהנתבעות כלפי התובעת?
    ב. האם מי מהנתבעות הפרו את חובתן להשגיח על הנתבעת?
    ג. האם היה ליקוי בטיחותי כלשהו במבנה המתנ”ס?
    ד. האם הוכח קשר סיבתי לאירוע התאונה?

     

    העובדות שהתבררו:
    13. משמיעת הראיות ועיון במסמכים שהוגשו, התבררה התמונה העובדתית הבאה:
    א. ביום 13.1.03, בעת שהייתה בשיעור ספורט בבית הספר, עלתה התובעת ליציע המתנ”ס בו שהתה יחד עם חברותיה ולאחר פרק זמן מסוים – נפלה מן היציע ונפצעה.
    ב. סיבת הנפילה המדויקת לא התבררה. התובעת לא ידעה לספר מדוע נפלה מן היציע (עמ’ 8 שורות 27-28 וכן עמ’ 17 שורות 8-11). גם העדה, הגב’ סוהא חאג’ יחיא לא ידעה לספר מדוע נפלה התובעת (עמ’ 33 שורות 23-29).
    ג. המורה, אשר אמור היה להשגיח על התלמידים היה המורה להיסטוריה, מר עיסא חטיב, אשר החליף את המורה להתעמלות. (עמ’ 41 שורה 6).
    ד. בזמן התאונה, מר עיסא חטיב לא היה נוכח באולם הספורט.
    1) אמנם מר חטיב טען בעדותו, כי היה באולם הספורט בזמן התאונה, אולם בעדותו נתגלו סתירות משמעותיות אשר מערערות את אמינות גרסתו. כך למשל בסעיף 4 לתצהירו, מתאר מר חטיב כיצד שמע את צעקתה של התובעת תוך כדי הנפילה.
    לעומת זאת, בעדותו כאשר נשאל על כך, השיב כך:
    “ש.ב. את התובעת שנפלה שמעת צועקת?
    ת. לא.
    ש. אני מפנה אותך לסעיף 4 סיפא לתצהירך- שם אתה כותב ששמעת
    צעקתה של התובעת תוך כדי הנפילה- מה יש לך להגיד על זה?
    ת. שכן.. אני לא זוכר. אני באמת לא זוכר, הייתה צעקה”.
    2) אף באמור בסעיף 4 לתצהירו של מר חטיב, יש סתירה פנימית כאשר מחד הוא טוען כי הנפילה אירעה לפני שהוא הבחין שהתובעת נמצאת ביציע, ומאידך טען באותו סעיף כי:
    “התובעת עלתה לפתע ליציע שבאולם המתנ”ס, ביוזמתה, בלי ידיעתי ובלי אישורי, והיא עמדה ליד המעקה, התובעת הייתה שם לבדה”.
    נשאלת השאלה – אם העד לא ראה את התובעת ביציע עד לנפילה- כיצד הוא יודע להגיד היכן עמדה ועם מי הייתה שם?
    3) בעדותו בעמ’ 49 שורה 25, סתר את האמור בתצהירו וטען כי:
    “איך עלתה ליציע אני לא יודע עד היום”.
    4) על כך שמר חטיב לא נוכח באולם הספורט בעת התאונה ניתן ללמוד גם מעדותו של מנהל בית הספר אשר תיאר כיצד מתנהלים הדברים.
    לדבריו, בעמ’ 41 שורות 20-23:
    “כאשר יש מתנ”ס קרוב לבית הספר ויש בו אולם מסודר לכדורסל, בדר”כ כדורסל, אז הוא היה מחלק, המורה לוקח את כל הכיתה, ברגע שמגיעים למתנ”ס היה מכניס את הבנות לאולם בפנים, מסדר אותן, נותן להן הוראות ויוצא מהדלת בחצר בדיוק על יד, לא מקום רחוק, כאילו שהוא נמצא בשני המקומות ביחד, כלומר אם יש צעקה מבפנים הוא שומע אותה מבחוץ ולהפך”.
    5) הן התובעת והן העדה, הגב’ חאג’ יחיא העידו כי המורה לא נכח באולם הספורט בזמן התאונה (עמ’ 9 שורות 27-28, וכן עמ’ 32 שורות 13-14). אינני מוצא סיבה לפקפק בעדותן ובחקירתן הנגדית לא הצליחו הנתבעים לערער אותה.
    6) מבין הגרסאות עדיפה בעיני גרסת התובעת, כי המורה לא היה נוכח באולם הספורט בעת התאונה.
    ה. למרות שהמורה היה מודע לסכנה הטמונה בעלייה ליציע, ללא השגחה, הוא לא הזהיר את התלמידות לבל יעלו ליציע ולא השגיח כי הן אכן לא עולות לשם.
    על כך שבעליה ליציע טמון סיכון שהוא מעבר לסיכונים הרגילים הקיימים בשיעור ספורט, ניתן ללמוד מכך שהן מנהל בית הספר והן מר חטיב הדגישו בתצהירים, כי התובעת עלתה ליציע ללא רשותם וללא ידיעתם.
    מר חטיב אף טען כי אמר לתלמידות במפורט שלא יעלו ליציע:
    “ש. זאת אומרת אמרת להן לא לעלות ליציע, אתה זוכר את הדבר הזה?
    ת. כן.”
    (עמ’ 52 שורות 21-22 לפרוטוקול).
    בהמשך דבריו חזר בו באופן חלקי וטען כי אינו זוכר זאת בוודאות (עמ’ 52 שורות 27-
    28).
    אינני נותן אמון בגרסתו של מר חטיב אשר סתר את עצמו גם בעניין זה ואינני מקבל את גרסתו כי הזהיר את התלמידות לבל יעלו ליציע, אולם מעדותו ומעדות מנהל בית הספר ניתן ללמוד כי לשיטתם, העלייה ליציע מסוכנת ואסורה.
    לעניין זה משמעות רבה כפי שיובהר בהמשך.
    ו. המעקה הבנוי במתנ”ס אינו עומד בדרישות התקן המעודכן.
    1) התובעת הגישה לצורך הוכחת ליקויי בטיחות את חוות דעתו של הד”ר אליעזר איל – ביקלס, מומחה בטיחות.
    2) על פי חוות דעת המומחה הנ”ל, אילו היה נבנה המעקה בהתאם לתקן ישראלי 1142, הרי שהתובעת לא יכולה הייתה לטפס על אזני המעקה, להתכופף וליפול אל רצפת האולם (עמ’ 4 פסקה ראשונה לחוות הדעת).
    3) משמעות התקן אליו הפנה המומחה היא בנייתם של מוטות אנכיים במעקה, או בנייתו מזכוכית או חומר אחר, אשר אינם מאפשרים טיפוס כפי שמאפשרות מוטות אופקיים דמוי סולם.
    4) המומחה, ד”ר ביקלס הפנה בחוות דעתו (בעמ’ 2) אל כללי הבטיחות לבניית אולמות ספורט אשר לדבריו עודנו בשנת 1989 בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש”ל – 1970. אותן תקנות מפנות אל תקן ישראלי 1142 שהוזכר לעיל.
    5) אין מחלוקת, כי מעקה הבטיחות באולם הספורט לא נבנה על פי התקן הנ”ל והוא מורכב ממוטות אופקיים המאפשרים טיפוס (ראה תמונות שצורפו לחוות דעתו של ד”ר ביקלס).
    6) אולם, מועד בנייתו של אותם הספורט (1980) קדם בשנים רבות לתיקון תקנות התכנון והבנייה (1989), ולמועד פרסומו של ת”י 1142 (1993), כך שלא ניתן לומר שהמתנ”ס או המעקה נבנו בניגוד לתקן או בניגוד לתקנות התכנון והבנייה.
    אך לטעמי, לא זו השאלה שתקבע האם המעקה בנוי כדין.
    7) המהנדס דוד אופיר, אשר נתן חוות דעת והעיד מטעם הנתבעת 3, צירף לחוות דעתו את נוסח תקן 1142 על גרסאותיו השונות, וזאת בניגוד למומחה מטעם התובעת אשר לא טרח לעשות זאת.
    מנוסח התקן הנ”ל עולה, כי הוא חל על בנייתם של מבנים המשמשים ילדים.
    אינני מקבל את פרשנותו של המומחה מטעם נתבעת 3, לפיה התקן אינו חל על חטיבות ביניים הואיל ולא צוינו בו במפורש. די בכך שצוין בתקן כי הוא חל על מבנים המשמשים ילדים, כדי לקבוע שהוא חל על המתנ”ס.
    8) המסקנה מן האמור לעיל היא כי מבחינה עובדתית, המעקה באולם הספורט לא נבנה במקור בניגוד לתקן, אולם במועד התאונה- לא היה בנוי בהתאם לתקן.
    על משמעות הדבר נעמוד בפרק הדן במסקנות המשפטיות.

     

    המצב המשפטי – אחריות כלפי תלמידים:
    14. חובת הפיקוח וההשגחה על התלמידים בזמן שהותם במסגרת בית הספר מעוגנת בפסיקה ענפה אשר מקבילה את חובת הפיקוח וההשגחה של המורה לזו של הורה (דנ”א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז”ל נ’ חפצדי) [פורסם בנבו].
    היקפה של חובת הפיקוח וההשגחה היא תלוית נסיבות.
    בנסיבות מסוימות ניתן לקבל סיטואציה בה מורה מותיר כיתה לפרק זמן מוגדר ללא השגחה- כגון בשעת מבחן בה התלמידים עוסקים בפתרונו.
    בנסיבות אחרות, כגון בשעת טיול שנתי, תיחשב הותרת קבוצת תלמידים ללא השגחה כרשלנות רבתי.
    לעניין זה ראה ע”א 715-79 דניאלי נ’ אורט ישראל נתניה פ”ד לה(2) 764.
    15. החובה לשמור על ביטחונם ושלומם של התלמידים אינה מצטמצמת אך להשגחה עליהם בשעת הפעילות, אלא משתרעת גם על עניינים נוספים.
    אחד מהם, הוא שמירה על סביבת לימודים וסביבת פעילות בטיחותית.
    החובה לשמור על סביבה בטיחותית מהווה חלק בלתי נפרד מהחובה להשגיח על שלומם של התלמידים.
    המשמעות האופרטיבית של חובה זו היא כי על מבנה ומתקני בית הספר ויתר המקומות בהם מתבצעת פעילות התלמידים להיות בנויים בצורה בטיחותית על פי תקני הבטיחות המעודכנים.
    תקני הבטיחות משתנים ומשתכללים כל העת, כאשר מבנה או מתקן אשר היה נחשב תקין ובטיחותי לפני שנים רבות בעת שנבנה, אינו נחשב ככזה לאחר שינוי התקן החל עליו.
    מוסד חינוכי אשר אינו דואג להתאמת מתקניו לתקנים המעודכנים – הרי הוא מתרשל כלפי תלמידיו.
    אולם – האחריות להתאמת המתקנים לתקני הבטיחות המעודכנים אינה חלה רק על בית הספר אלא גם על הבעלים של אותו מתקן בו התלמידים עושים שימוש. הדבר מתחדד במיוחד במקרים בהם עסקינן במתקן אשר מטרתו העיקרית, המטרה לשמה נבנה, היא שימוש הילדים.

    במקרה דנן, האחריות להתאמת מעקה המתנ”ס לתקן המעודכן היא הן על הנתבעת 3 והן על הנתבעת 4. האחת לא יכולה לסמוך על השנייה כי תבצע עבורה את המלאכה.

     

    מסקנות לעניין האחריות:
    16. המעקה ממנו נפלה התובעת אינו בטיחותי. הוא אינו עומד בתקן הקיים לבניית מעקות. הוא מאפשר טיפוס על המוטות האופקיים המרכיבים אותו.
    17. היציע בו נמצאה התובעת, בו מותקן המעקה, הינו מקום אשר טמון בו סיכון לו היו מודעים מנהל בית הספר והמורה שאמור היה להשגיח על התלמידים. אין המדובר בסיכון רגיל ויום יומי אלא סיכון מיוחד אשר חייב התייחסות מיוחדת.
    18. אף לשיטת מנהל בית הספר והמורה – מר חטיב, הנפילה מן היציע הינה סיכון הנמצא במתחם הצפיות ועל מר חטיב היה לוודא כי התלמידות לא עולות ליציע ללא השגחה.
    19. בהשאירו את קבוצת הבנות לבדן בזמן התאונה – הפר מר חטיב את חובת הזהירות כלפי התובעת ובכך התרשל.
    20. בהתרשלותו, אפשר מר חטיב את התקיימות הנסיבות אשר הביאו בסופו של דבר לנפילת התובעת מן היציע – ואין משמעות לסיבתה המדויקת של הנפילה.
    בין אם הדבר היה בעקבות טיפוס על המעקה או איבוד שיווי משקל – לולא ההתרשלות לא הייתה מתרחשת התאונה.
    21. מסקנת ביניים – הנתבעת 3 התרשלה כלפי התובעת בהפרתה את חובת ההשגחה בזמן התאונה ובכך גרמה להתרחשותה.
    22. הנתבעות 3-4 התרשלו כלפי התובעת בכך שלא דאגו כי מתקן המתנ”ס בו התלמידים עושים שימוש יהיה בטיחותי ויעמוד בתקני הבטיחות העדכניים.
    הנתבעות 3-4 אפשרו קיומו של מעקה מסוכן ושימוש של התלמידות ביציע בו מצוי המעקה המסוכן.
    גם ביחס לפרט רשלנות זה, אין בעובדה שלא הוכחה סיבת הנפילה המדויקת כדי לשחרר את הנתבעות 3-4 מאחריותן לתאונה.
    הסיבה לכך היא כי נסיבות המקרה הן כאלה אשר מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנתבעות 3 ו- 4 הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהן, התאונה נגרמה עקב שימוש בנכס אשר לנתבעות 3-4 שליטה מלאה עליו והתובעת לא יכולה לדעת מה נסיבותיה המדויקות של התאונה.
    משמעות הדבר היא כי הנטל להוכיח היעדר רשלנות עבר אל כתפי הנתבעות 3-4. הן לא הרימו אותו.
    תפקידו של המעקה אמור להיות – מניעת הנפילה. על מנת שימלא את תפקידו עליו להיות בנוי על פי התקן. צירוף הנסיבות – הנפילה ואי התאמה לתקן – מצביעות על קיומה של התרשלות אשר לא נסתרה על ידי הנתבעות 3-4.

    23. אינני מוצא כי במקרה דנן מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר יש בהן כדי לשחרר מי מהנתבעות מחובת הזהירות כלפי התובעת. היחסים בין הצדדים הם כאלה אשר במסגרתם מתקיימת חובת זהירות מוגברת כמתואר לעיל.
    24. לפיכך, המסקנה היא כי הנתבעות 3-4 גרמו ברשלנותן לתאונה שאירעה לתובעת.

     

    אשם תורם:
    25. אינני מוצא לנכון לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו.
    הנתבעות 3-4 לא הוכיחו כי התובעת הייתה מודעת באופן כלשהו לסכנה הטמונה בעלייה ליציע.
    אמנם ניתן לומר על כל אדם סביר, ובכלל זה נערה בת 14, כי עיניו בראשו ומובן מאליו כי בעלייה למקום מוגבה טמונה סכנת נפילה אם לא תיזהר.
    אולם, בהינתן כי המעקה אינו בטיחותי ומסוכן, כי המורה לא הזהיר את התובעת מפני הסכנה והותיר אותה לעשות כרצונה – בהיעדר ראיה לכך כי התובעת התנהגה בצורה מסוכנת וכתוצאה מהתנהגותה המסוכנת נפלה- אין בסיס עובדתי ומשפטי לייחס לה אשם תורם כלשהו.
    יש לזכור, כי התובעת היתה נערה צעירה בעת התרחשות התאונה וייחוס אשם תורם לנערה בגילה צריך להיעשות באופן זהיר ובמקרים ברורים המצדיקים זאת. אין זה המקרה שלפני.
    לעניין זה ראה גם ע”א 2061/90 מרצלי נ’ מדינת ישראל פ”ד מז(1) 802.

     

    חלוקת האחריות בין הנתבעות 3-4:
    26. מסקנתי מכל האמור לעיל היא כי הנתבעות 3-4, אחראיות לפיצוי התובעת על כל נזקיה בגין התאונה, אולם יש לחלק את האחריות ביניהן.
    27. לאור מעמדה של הנתבעת 3 כמפעילת בית הספר ואחריותה הראשונה במעלה לבטיחות תלמידיה וכן לאור תרומתה המשמעותית לגרימת התאונה בהיעדר פיקוח כאמור לעיל, אני סבור כי יש להטיל עליה את מירב האחריות. יש לזכור כי נקבעה אחריותה של הנתבעת 3 גם ביחס לליקוי הבטיחות במתנ”ס, אחריות אשר אינה נופלת מאחריותה של נתבעת 4 ואולי אף עולה עליה. בכוחה של נתבעת 3 למנוע שימוש במתנ”ס כל עוד אינו עומד בתקני הבטיחות.
    28. לפיכך האחריות לנזקי התובעת כתוצאה מהתאונה תחולק בין הנתבעת 3 – 80% לבין הנתבעת 4 – 20%.

     

    הנזק:
    29. התובעת ילידת 20.1.1988, הייתה קטינה בעת התאונה.
    30. פגיעתה הפיסית של התובעת הייתה קשה והותירה בה נכות משמעותית.
    התובעת נמצאה על רצפת אולם הספורט כשהיא חבולה וחסרת הכרה.
    ממקום האירוע הובהלה לבית החולים שניידר כשהיא חסרת הכרה, ובבית החולים נמצא כי היא סובלת בין היתר משברים בגולגולת, באף ומדימום מוחי.
    התובעת עברה הליך שיקום בבית החולים לווינשטיין ואשפוזה שם נמשך עד ליום 10.4.03, הליך השיקום לא הסתיים במועד זה והתובעת המשיכה בטיפולים אשר לעיתים היו מלווים באשפוזים נוספים.
    31. הצדדים הגישו חוות דעת רפואית להוכחת נכותה של התובעת, אף בית המשפט מינה מומחים מטעמו לבדיקת התובעת ולקביעת נכותה בתחומים: נוירולוגיה, פסיכאטריה, עיניים ופה ולסת. בדיון מיום 8.10.13 הוסכם כי מומחי הצדדים לא ייחקרו והצדדים יהיו רשאים להסתמך על האמור בחוות דעתם.
    32. המומחים מטעם בית המשפט קבעו את נכותה של התובעת בשיעורים הבאים:
    א. בתחום הנוירולוגי- 30%.
    ב. בתחום הפסיכיאטרי- 30% בחופף לנכות בתחום הנוירולוגי.
    ג. בתחום העיניים- לא נותרה נכות.
    ד. בתחום פה ולסת- 5%.
    33. הכלל הוא, כי נטיית בית המשפט תהיה לאמץ את קביעת המומחים אשר מונו מטעמו, אלא במקרים בהם הוכח כי חוות הדעת נגועה בטעות חמורה המצדיקה סטיה מהאמור בה.
    34. המומחה היחיד שנחקר היה ד”ר בלט, הנוירולוג אשר עמד על האמור בחוות דעתו והסביר כי הנכות הנוירולוגית והפסיכיאטרית הן נכויות חופפות הואיל ובעיותיה הנפשיות של התובעת נובעות מהפגיעה האורגנית המוחית.
    35. כל הצדדים זנחו למעשה את טענותיהם בתחום הנכות הרפואית ולא הראו בסיכומיהם כל טעות בחוות דעתם של מומחי בית המשפט ולא טענו כי יש להעדיף את חוות דעת המומחים מטעמם על פני מומחי בית המשפט.
    36. לפיכך, הבסיס לדיון יהיה חוות דעת מומחי בית המשפט ואינני נזקק לפירוט האמור בחוות הדעת מטעם הצדדים.

     

    הנכות התפקודית:
    37. ד”ר בלט, אשר היה כאמור המומחה היחיד שנחקר בחקירה נגדית הבהיר משמעות הפגיעה המוחית ממנה סובלת התובעת:
    “… התרשמתי שהייתה חבלת ראש משמעותית שהותירה נזק שיש לו משמעות תפקודית ניכרת ושמתבטא במישור הקוגנטיבי/התנהגותי בראש ובראשונה…” (עמ’ 5 שורות 4-5).
    38. המומחה בתחום הפסיכיאטרי, ד”ר גיא אור, קבע בחוות דעתו, כי התובעת סובלת מ:
    א. לקות קוגנטיבית על רקע הפגיעה המוחית.
    ב. הפרעה נפשית משולבת מהפרעה ראשית והתנהגותית עם הפרעת הסתגלות על רקע מגבלותיה הגופניות.
    39. התובעת העידה כי:
    “ת: אני עבדתי כמה ו.. עבדתי בכל מיני מקומות, אף פעם לא עבדתי במקום אחד. אני עכשיו בבית, אני לא עובדת, כי כל הזמן אני עובדת או מתפטרת או שמפטרים אותי”. (עמ’ 7 שורות 22-23).
    40. אבחון נוירופסיכולוגי שנערך לתובעת ופורט בחוות דעתו של ד”ר גיא אור מצא כי התובעת סובלת מליקויים קוגניטיביים בתחומי הקשר, הריכוז והזיכרון ובתפקוד האקזקיוטיבי. בנוסף נמצאה איטיות פסיכו-מוטורית רבה.
    41. לא פלא אם כך, שהתובעת אינה מצליחה להשתלב במקומות עבודה או להתמיד במקום עבודה כלשהו.
    42. נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת הינה בשיעור 33.5% (30% נוירולוגית ופסיכיאטרית + 5% בתחום הפה והלסת). מתוכה, לנכות הקשורה בפגיעה המוחית יש משמעות תפקודית.
    43. התובעת במצבה, נפגעה פגיעה של ממש ביכולתה להשתכר למחייתה ככל אדם בגילה, כמתואר לעיל.
    44. לפיכך, אני קובע כי נכותה התפקודית של התובעת היא בשיעור נכותה הנוירולוגית והפסיכיאטרית – קרי 30%.
    45. בסיס שכרה של התובעת לצורך חישוב נזקיה הוא השכר הממוצע במשק בהיותה קטינה בעת התאונה והיעדר כל ראיה לסתור הנחת מוצא זו.
    46. על בסיס האמור לעיל, נזקיה של התובעת הם כמפורט להלן:
    א. כאב וסבל – לנוכח פגיעתה הקשה של התובעת, הליך ההחלמה הארוך שעברה והנכויות המשמעויות שנותרו לה המשפיעות באופן משמעותי על אורח חייה, אני סבור כי יש לפצות את התובעת בגין ראש נזק זה בסך- 250,000 ₪.

     

    ב. הפסד השתכרות לעבר-
    הואיל והתובעת לא תבעה הפסד השתכרות לעבר, הרי שניתן לפסוק רק הפסדים לעתיד, כלומר – מיום הגשת התביעה ואילך.
    לפיכך, החישוב יהיה מיום הגשת התביעה (אפריל 2007) ועד היום (89 חודשים) לפי שכר ממוצע במשק נכון להיום, 8,955 ₪, והפסד חודשי של 30% מהשכר הממוצע, סה”כ הפסד השכר לעבר הוא 239,098 ₪.

     

    ג. הפסד השתכרות לעתיד –
    לאור פגיעתה המשמעותית של התובעת וקביעתי בנוגע לנכותה התפקודית, יש מקום לבצע חישוב אקטוארי מלא מחושב לגיל פרישה 65 לפי מקדם היוון 272.85 והפסד חודשי של 2,686 ₪ [30% מהשכר הממוצע במשק], הינו – 732,875 ₪.

    ד. הפסדי פנסיה – הצדדים לא טענו דבר לעניין הפסדי זכויות פנסיה. התובעת לא תבעה רכיב זה בכתב התביעה ואך לא התייחסה לכך בסיכומיה. לפיכך, אין מקום לפסוק כל פיצוי בגין ראש נזק זה.

    ה. עזרת צד ג’ לעבר ולעתיד, לרבות אובדן הכנסות הוריה של התובעת:
    לנוכח תקופת ההחלמה הממושכת של התובעת, והצורך בסיעוד צמוד בתקופה זו ולנוכח העובדה כי לא הוכחו הוצאות או הפסדים ספציפיים שהוצאו במסגרת זאת. יש לפסוק פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד.
    אמה של התובעת העידה על הליוו הצמוד שליוותה את בתה בעת שהיתה מאושפזת בבית החולים ובמהלך השיקום.
    העדה אף העידה כי עד היום היא מסייעת לתובעת להתקלח בשל הסחרחורות מן היא סובלת. כך גם אחותה של התובעת ובעלה בעת שהיא נמצאת איתם.
    לאור עדותה של האם, עדות שלא נסתרה, אני קובע את הפיצוי בגין ראש נזק בסך 80,000 ₪ לעבר ולעתיד.

    ו. הוצאות- לא הוצגו ראיות אולם ניתן להניח כי לצורך החלמתה, הוציאו בני משפחתה הוצאות כספיות משמעותיות אותן אני קובע באופן גלובאלי בסך – 7,500 ₪.

    47. סך כל נזקיה של התובעת בגין התאונה נשוא התביעה – 1,309,473 ₪.

    48. לעניין ניכויי מל”ל – אינני סבור כי יש מקום לניכוי סכום כלשהו.
    הנתבעת 4 צירפה לתיק המוצגים מטעמה אישור על תשלום בסך – 19,359 ₪ נכון ליום 1.1.04 אשר שולם לאמה של התובעת כקצבה עבור ילד נכה.
    אף אחת מהנתבעות לא הביאה ראיה לכך שהמוסד לביטוח לאומי פנה בדרישה להשבת הכספים ששולמו ומכל מקום, כיום אין מל”ל זכות חזרה לנתבעות.
    ניכוי הסכומים הנ”ל יגרום לכך שהמזיק יצא נשכר וישלם סכום נמוך מהנזק לו גרם.
    לפיכך, דרישת הנתבעים לניכוי תגמולי מל”ל נדחית.

    49. על הנתבעות 3-4, לפצות את התובעת בגין נזקיה הנ”ל על פי החלוקה כאמור לעיל.

    ההודעה לצד ג’ – כיסוי ביטוחי לנתבעת 4:
    50. הנתבעת 4 צירפה לתיק המוצגים מטעמה העתק הרשימה של פוליסת “ביטוח מטריה בתי עסק” שמספרה 2-4174183-6 אשר היתה בתוקף בזמן התאונה [תקופת הפוליסה 15.7.2002 – 31.7.2003].
    הנתבעת 4 לא הגישה כראיה כל מסמך נוסף, לרבות לא את התנאים הכללים של הפוליסה.
    51. מעיון בעמוד השני לרשימה תחת “פרק 9: ביטוח החבות החוקית של בעל העסק כלפי צד שלישי” מתברר כי לנתבעת 4 כיסוי ביטוחי למקרה בו תימצא אחראית בנזיקין וגבולות האחריות הם – 2,000,000 ₪ למקרה (גוף ורכוש) ו – 2,000,000 ₪ לסה”כ הפיצויים בתקופת הביטוח.
    52. התובעת 4 אמנם לא הביאה כל עד לעניין תוקפה של הפוליסה ואף לא הציגה את התנאים הכלליים, אולם לדעתי, די במסמך שהוגש על מנת להוכיח קיומו של כיסוי ביטוחי למקרה הנדון ולהעברת הנטל אל כתפי צד ג’ 1, אם ברצונה לסתור את קיומו.
    מסמך זה הינו מסמך רשמי שהופק על ידי צד ג’ 1 בעצמה וממנו ניתן ללמוד למעשה את הפרטים הדרושים לצורך הוכחת קיומו של כיסוי ביטוחי דהיינו:
    א. קיומה של הפוליסה ומספרה.
    ב. פרטי המבוטח.
    ג. תקופת הפוליסה.
    ד. הסיכונים המבוטחים.
    ה. גבולות האחריות.
    ו. החרגות ככל שקיימות ביחס לסיכונים השונים.
    ז. גובה ההשתתפות העצמית.
    53. הנתבעת 4 עמדה למעשה בנטל להוכיח קיומו של כיסוי ביטוחי לאירוע נשוא התביעה ואינה זקוקה לכל עדות נוספת מלבד הרשימה שצורפה.
    54. צד ג’ 1, ככל שהיתה מעוניינת להביא ראיות לסתור את תוקפה של הפוליסה, כפי שלעיתים נעשה במקרים של ביטול כדין, או ראיות לעניין ניצול חלקי של גבולות האחריות לתקופה – יכולה היתה לעשות זאת.
    55. צד ג’ 1, לא טענה בכתב ההגנה מטעמה כי הפוליסה בוטלה או כי מתקיים אחד החריגים לפוליסה הפוטרים אותה מחבותה.
    טענת ההגנה של צד ג’ 1 היא כי לנוכח ההודעה המאוחרת על מקרה הביטוח ואי הדיווח בזמן אמת, נגרם לה נזק ראייתי ונפגעה יכולה להתגונן מפני התביעה.
    צד ג’ 1 אף טוענת כי יש לראות בהתנהגות הנתבעת 4 כמבוטחת אשר הכשילה את בירור החבות ובהתאם לסעיף 24 לחוק חוזה הביטוח, תשמ”א – 1981 – היא פטורה מחבותה.
    56. אולם, צד ג’ 1 לא הביאה כל ראיה או עדות על מנת לתמוך בטענותיה כי נגרם לה נזק ראייתי כלשהו או כי נגרם לה קושי בבירור החבות. היא אף לא הביאה כל ראיה לסתור את קיומה או תוקפה של הפוליסה.
    57. צד ג’ 1 הסבירה זאת בסיכומיה בכך שלטענתה, הנתבעת 4 לא צירפה לתיק המוצגים מטעמה כל מסמך להוכיח קיומה של הפוליסה ולפיכך היא ראתה עצמה פטורה מלהביא ראיות כלשהן [סעיף 7 לסיכומי צד ג’ 1].
    58. כאמור לעיל, הרשימה של הפוליסה צורפה לתיק המוצגים מטעם הנתבעת 4 [החל מעמ’ 11 לתיק המוצגים] וההחלטות הדיוניות אותן קיבלה צד ג’ 1 עומדות כעת בעוכריה מבחינה ראייתית.
    צד ג’ 1 נותרה למעשה ללא כל ראיה לסתירת חבותה.
    59. מסקנתי מהאמור לעיל היא כי הנתבעת 4, היא המודיעה בהודעה לצד ג’, הוכיחה קיומו של כיסוי ביטוחי על ידי צד ג’ 1, בכפוף לקיומה של השתתפות עצמית כמפורט ברשימה – 65,000 ₪ נכון ליום תחילת הפוליסה – 15.7.2002.
    60. לעומת האמור ביחס לצד ג’ 1, דין ההודעה לצד שלישי כנגד צד ג’ 2 להידחות. צד ג’ 2 אינה המבטחת של הנתבעת 4 אלא היתה לכל היותר סוכן הביטוח אשר אין לחייבו בתשלום למבוטח. צד ג’ 2 אף לא היתה צד להליכים שהתנהלו ולא הגישה כתב הגנה מטעמה.

     

    התוצאה:
    61. התוצאה היא כי התביעה כנגד נתבעות 3 ו – 4 מתקבלת.
    62. הנתבעות 3-4, תשלמנה לתובעת, סך של 1,309,473 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 40,000 ₪ ושכר טרחת עו”ד בסך 309,035 ₪ [כולל מע”מ]. הנתבעת 3 תישא ב – 80% מהסכומים שנפסקו ואילו הנתבעת 4 תישא ב – 20% מהם. החיובים הינם לחוד.
    63. ההודעה לצד ג’ מתקבלת אף היא ביחס לצד ג 1 אשר תשלם למודיעה כל סכום בו היא חויבה במסגרת פסק דין זה, בניכוי השתתפות עצמית בסך 80,147 ₪.
    לאור היקפם הדל של ההליכים בכל הנוגע להודעה לצד ג’, והתנהגות הנתבעת 4 בכל הנוגע למועד ההודעה על מקרה הביטוח, אינני מוצא מקום לפסוק הוצאות ושכ”ט לחובת צד ג’ 1.
    64. ההודעה לצד שלישי כנגד צד ג’ 2 נדחית ללא צו להוצאות.

    ניתן היום, כ”ז אלול תשע”ד, 22 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.

     


    שיתוף: