משרדנו: התקשורת 5, אשדוד | טלפון. 054-5227808  | מייל. alina.k.adv@gmail.com
כל הזכויות שמורות © איציק איתן משרד עורכי דין | בניית אתרים | תחזוקת אתר

פניה לעורכי דין

    נושא

    שם מלא *

    טלפון *

    דוא"ל *

    הודעה *

    בית משפט לענייני משפחה בירושלים

     

    31 מרץ 2014

    ת”ע 50221-05-11 מ.ב נ’   ל.ר

    לפני

    השופט  שלמה אלבז

     

    התובע

     

     מ.ב

    ע”י ב”כ עו”ד אדוארד משה דביר

     

    נגד

     

     

    הנתבעת

     

    ל.ר

    ע”י ב”כ עו”ד עילי אביאל

     

     

     

    פסק דין

    המנוח ציווה בצוואתו שלאחר מותו ומות רעייתו יהיה ביתם בישראל לרכושו הבלעדי של בנם, התובע ושל אשתו ל.ר, הנתבעת. לאחר מות המנוח ועוד בחיי רעייתו, נפרדו התובע והנתבעת בגירושין. השאלה העומדת לדיון היא האם זכאית הנתבעת לרשת עם התובע את חלקו של המנוח בבית המגורים?

    לאחר הגשת התצהירים ויתרו הצדדים על חקירת העדים תוך הסכמה שהמדובר במחלוקת משפטית ביחס לפרשנות צוואת המנוח.

    החלטתי לקבל את עמדת התובע ביחס לפרשנות הצוואה ולקבוע שהתובע הוא הזוכה היחיד בזכויותיו של המנוח בבית.

     

    רקע עובדתי

    1. המנוח נפטר ביום 2003.. ..  בהותירו אחריו צוואה בעדים מיום 2001 .. .. .
    2. בצוואתו, אשר נכתבה בשפה האנגלית ואשר תרגום החלקים הרלבנטיים בה לשפה העברית יובא להלן, הורה המנוח כדלהלן:

    א.      כל הכספים, הרכוש או ביטוח שיהיו ברשותי בעת מותי יהיו לרעייתי, ע.ב.

    ב.       במקרה שמות אשתי יקדים את מותי, יחולק הרכוש כקבוע בפוליסות.

    ג.        במות שנינו, רעייתי ואני, ביתנו כאן בישראל יהיה לרכושו הבלעדי של בננו, מ.ב ואשתו ל’, ללא הגבלות.

    ד.       בננו, ג.ב יהיה מנהל עיזבוננו.

    הואיל ופסה”ד סובב סביב פרשנות ס”ק ג’ הנ”ל להלן נוסחו המקורי בשפה האנגלית:

    “Upon the deaths of both my wife and myself our house here in Israel shall be the sole property of our son M.B and his wife L, with no restrictions.”

    1. התובע מבקש לקבוע שהוא הזוכה היחיד על פי צוואת המנוח ואילו הנתבעת מתנגדת לכך ומבקשת לקבוע שהיא זוכה במחצית מחלקו של המנוח בבית, כפי שקבע המנוח בצוואתו. עוד ביקשה מביהמ”ש להוסיף בצו קיום הצוואה את שם משפחתה ומספר תעודת הזהות שלה.
    2. מהעובדה שהמנוח השתמש בצוואתו בלשון רבים, “בננו”, “ביתנו”, ומתצהיריהם של התובע ושל ג.ב ניתן לקבוע שהמנוח ואשתו, ע.ב, (להלן: “הרעיה” או “האם”) ערכו צוואות הדדיות. נוסח הצוואה המקורית של האם, לא הובא לידיעתי
      ואני יוצא מן ההנחה שהוראות הצוואה דומות לצוואת המנוח.
    3. לאחר מות המנוח ערכה האם את הצוואה מיום 2004 .. .. , ובה עדכנה את צוואתה הקודמת. בצוואתה כתבה האם שהואיל ובעלה, המנוח, נפטר והיא הייתה הזוכה היחידה ברכושו, היא מבקשת לאשר בשנית את רצון המנוח ורצונה שלה כי “בננו הצעיר, מ.ב, יהיה הזוכה היחיד של כל הנכסים אשר יישארו בעת פטירתי”.
    4. האם הלכה לעולמה ביום 2006 .. ..וצוואתה מיום 2004 .. .. קוימה ע”י כב’ הרשם לענייני ירושה ביום 2007 .. .. .
    5. אין חולק שבמילים: “ביתנו כאן בישראל”, התכוון המנוח לבית במושב *******, אשר המנוח ואשתו נמנו על מייסדיו ובו התגוררו בתקופה בה חיו בישראל (להלן: “בית המגורים”).
    6. התובע הוא בנם המשותף היחיד של המנוחים והיחיד המתגורר בישראל. המנוח הותיר אחריו ילדים מנישואים קודמים אשר לא הוזכרו בצוואות ואינם צד להליך. ילדים אלה מתגוררים בחו”ל. ג.ב, אשר מונה על ידי כל אחד מהמנוחים כמנהל עיזבון, הוא בנה של אשת המנוח מנישואיה הקודמים. ג.ב מתגורר כיום בארה”ב וכפי שעולה מצוואת המנוח ומתצהירו של ג.ב, המנוח התייחס אליו כאל בנו שלו.
    7. התובע נשא את הנתבעת לאישה ביום 2000 .. .. , כשנה לפני מועד כתיבת צוואת המנוח, והצדדים נפרדו בגירושין ביום 2004 .. .. , כשנה לאחר פטירת המנוח ועוד בחיי המנוחה.
    8. משנותק קשר הנישואין בין הצדדים ומשנפטרה המנוחה, מבקש התובע לפרש את צוואת המנוח כך שהוא יקבע כזוכה היחיד בבית המגורים. כאמור, הנתבעת מתנגדת לפרשנות זו.
    9. ביום 13.2.10, עוד בטרם החלו ההליכים בבימ”ש זה, חתמה הנתבעת, לבקשת התובע על כתב הסתלקות מעיזבון המנוח לטובת התובע. בשלב מאוחר יותר טענה הנתבעת כי חתמה על המסמך מבלי שראתה את הצוואה ומבלי שהתובע גילה לה דבר הגשת הבקשה לקיומה.
    10. ב”כ היועמ”ש לא הסתפק בכתב ההסתלקות ועמד על כך שההסתלקות תוגש בתצהיר. משפנה התובע אל הנתבעת בבקשה שתחתום על תצהיר הסתלקות, קיבלה הנתבעת ייעוץ משפטי שלא לעשות כן. לפי הוראת ב”כ היועמ”ש הוגשה ההתנגדות לבקשת קיום הצוואה כפי שהוגשה והדיון הועבר לביהמ”ש.
    11. חלק מעדי התובע שוהים בחו”ל ועל כן התרתי לתובע להגיש מטעמם את נוסח עדותם במסמך שנחתם על ידם מבלי שהוזהרו כדין, תוך קביעה שבבואם ארצה יחתמו על התצהירים לפני עו”ד בטרם יחקרו. ראו החלטתי מיום 11.11.12. בסיכומיו (בסעיף 27) אישר ב”כ הנתבעת כי ויתר על חקירת עדי הנתבע ולטענתו עשה כן משום שעדויותיהם אינן רלבנטיות לפלוגתא העיקרית בתיק דנן.

    טענות התובע 

    1. התובע טען שתחילה ציווה המנוח את כל רכושו למנוחה. לאחר מות המנוח נהגה המנוחה ברכוש מנהג בעלים וציוותה את כל רכושה לתובע בלבד, תוך שהדגישה שבציוויה זה מיושם רצונה ורצון המנוח. לפיכך התובע הוא היורש היחיד של עיזבון המנוח ש”נבלע” בעיזבון המנוחה.
    2. הואיל ובמועד בו נכנסה הוראת הצוואה בעניין בית המגורים לתוקפה, לאחר מות המנוחה, נותק קשר הנישואין בינו לבין הנתבעת והיא לא הייתה אשתו, אין הנתבעת נכללת בין היורשים והוא הזוכה היחיד בזכויות בבית. לטענתו, המנוח טעה במצב הדברים שנוצר במועד קיום הצוואה, שכן אז כבר לא הייתה הנתבעת אשתו של התובע. על כן יש לבטל את ההוראה ביחס לנתבעת.
    3. עוד נטען שלא היה בכוונת המנוח להוריש מרכושו לגרושתו של בנו. אופן כתיבת שמה של הנתבעת “אשתו ל’ “, מבלי שצוין שם משפחתה, מעיד על כך. המנוח יכול היה לציין את שם משפחתה, כפי שעשה ביחס לכל יתר המוזכרים בצוואה או לכתוב “כלתי” במקום “אשתו” ולהדגיש את הקשר של המנוח אל הנתבעת, אך הוא לא כך עשה. המנוח צרף את הנתבעת לציווי אך ורק מכוח היותה אשתו של התובע בעת כתיבת הצוואה.
    4. בכתב ההסתלקות עליו חתמה ביום 13.2.10 הסתלקה הנתבעת מחלקה בעיזבון המנוח, לו היא טוענת.כתב זה אמנם לא סיפק את דרישת ב”כ היוהמ”ש אך הנתבעת חתמה עליו בהבינה את משמעותו ועל פי תצהירה אף ידעה דבר קיום צוואת המנוח ותוכנה. דרישת התצהיר היא דרישה פרוצדוראלית שנועדה לוודא את אוטנטיות החתימה ומשלא התכחשה לחתימתה, אין זה ברור על מה סומכת הנתבעת את יכולתה לחזור בה מן ההסתלקות.
    5. קבלת פרשנות הנתבעת לצוואה איננה מוסרית ונוגדת את תחושת הצדק, שכן התפיסה החברתית המקובלת, אשר באה לידי ביטוי בדיני הירושה על פי דין, היא שעיזבון המנוח יהיה למשפחתו הקרובה על פי סדר עדיפויות מסוים.
    6. בתחילת ההליך העלה התובע טענה נוספת על פיה, מאחר ובית המגורים נמצא במושב *** ****, הוא לא היה כלל בבעלות המנוח ועל כן לא יכול היה כלל לצוותו לאיש. לא אדרש לטענה זו שכן לא הובאו לפני ראיות בעניינה (כדוגמת חוזה מול האגודה השיתופית) ונראה כי התובע נטש אותה בסיכומיו. לשם הצגת התמונה המלאה אציין שהנתבעת השיבה שהמדובר בטענת סרק, שהרי התובע מבקש לרשת את בית המגורים על סמך אותה צוואה בדיוק.

     

    טענות הנתבעת

    1. יש לקיים את צוואת המנוח כלשונה ולקבוע שהנתבעת זוכה על פי צוואת המנוח במחצית מחלקו בבית המגורים.
    2. על פי לשון הצוואה הוריש המנוח את חלקו בנכס היחיד שלו בישראל לתובע ולנתבעת ללא הגבלות. אין כל הוראה בצוואה המתנה את זכותה של הנתבעת לחלקה בעיזבון המנוח, בהיותה עדיין נשואה לתובע בעת מות המנוחה אלא להפך, המנוח ציין כי יורשים הם ללא הגבלות. לו היה ברצון המנוח לכלול תנאי זה בצוואתו חזקה עליו שהיה מציין זאת במפורש, שהרי גירושין אינם מהווים אירוע נדיר או בלתי צפוי.
    3. משצוין שמה של הנתבעת בצוואה, ואין כל ספק בדבר זהותה, הרי שהוספת התואר “אשתו”, לפני שמה, אינה מסייגת את זכותה. יש לדחות את טענת התובע ביחס לציון שמה של הנתבעת בלבד, ללא שם משפחתה. תיאור זה של הנתבעת מתיישב עם היות הצוואה כתובה בצורה לקונית ואין ליחס לנתבעת בשל כך “מעמד נחות”. כך לדוגמה, המנוח לא ציין את פרטי הבית במדויק אלא כתב “ביתנו בישראל” בלבד.
    4. בנסיבות בהן תוכן הצוואה ברור אין צורך להיזקק לנסיבות חיצוניות ואין מדובר בסוג המקרים החריגים בהם יש לנקוט בפרשנות במובן הרחב. למעלה מן הצורך הוסיפה הנתבעת שבעת היכרותה עם התובע היה התובע מכור לאלכוהול וסמים ולא היה בקשר עם בתו מנישואיו הראשונים, המתגוררת בלונדון. בזכות הנתבעת השתפר מצבו – הוא נגמל מסמים, החל לצרוך פחות אלכוהול וחידש את הקשר עם בתו. המנוח אהב והעריך את הנתבעת על תרומתה זו לתובע והוקיר לה תודה על השפעתה החיובית על חייו והייתה ביניהם מערכת יחסים עצמאית של אהבה וכבוד הדדי.
    5. עוד הוסיפה הנתבעת שהתובע ציין לפניה, באופן מפורש, לאחר עריכת הצוואה, כי המנוח הזכיר אותה בצוואתו בכדי לבטא את הוקרת תודתו באופן ממשי.
    6. בהשיבה לטענת התובע ביחס לכתב ההסתלקות עליו חתמה, טענה הנתבעת כי חתמה עליו מבלי שהבינה את זכויותיה ומבלי שפנתה לייעוץ משפטי. עוד טענה כי כתב הסתלקות זה חסר כל תוקף משפטי מאחר ואינו עומד בדרישות הדין.

    דיון והכרעה 

    1. טענת התובע לפיה המנוח הוריש את כל רכושו למנוחה, והיא עשתה בעיזבונו מעשה בעלים וציוותה את רכוש זה לתובע בלבד, דינה להידחות. יש לראות את הוראות הצוואה ביחס לבית המגורים כהוראת יורש אחר יורש. הזוכה הראשונה בחלקו של המנוח בבית המגורים הייתה המנוחה ולאחריה יורש הזוכה השני – שזהותו שנויה במחלקות – “בננו מ.ב ואשתו ל’ “. על פי סעיף 42(ב) לחוק הירושה הזוכה הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, אך אין בכוחו לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה. משכך, לו הייתה הנתבעת זוכה על פי צוואת המנוח, לא היה בכוח המנוחה לנשלה מעיזבון המנוח, באמצעות צוואתה שלה. על כן נידחת טענה זו של התובע.
    2. עוד אני דוחה את טענת התובע לעניין היותה של צוואת המנוח בלתי מוסרית על פי פרשנותה של הנתבעת. כבר נקבע בפסיקה כי הורשה למי שבעת פטירת המנוח היא גרושתו אין בה כדי להצביע על היותה של הצוואה בלתי חוקית או בלתי מוסרית. ראו ת”ע (אי’) 1072/07 פלונית נ’ אלמונית [פורסם בנבו] (ניתן ביום 5.9.11).
    3. איני מקבל את הטענה לפיה תוכן הצוואה ברור ועל פי לשונה מובן שהנתבעת יורשת את חלקו של המנוח בבית המגורים. קיים קושי בפרשנות הביטוי “אשתו ל’ ” בו עשה המנוח שימוש בצוואתו, כשבאותה העת התובע אכן היה נשוי לה. אין כל ודאות שהמנוח התכוון להוריש את חלקו בבית המגורים לנתבעת גם במצב בו תהיה הנתבעת גרושתו של בנו.
    4. השאלה הנשאלת היא אם ציון המילה “אשתו”, לפני ציון שמה של הנתבעת, נועד להדגיש את קיום קשר הנישואין שבין הנתבע לבין התובעת ואם קשר הנישואין היווה תנאי לקבלת חלק בבית המגורים, או שמילה זו נועדה לזיהוי הנתבעת בלבד. במילים אחרות השאלה היא אם המושג “אשתו ל’ ” מתייחס לעובדת היות הנתבעת כלתו של המנוח בעת עריכת הצוואה או בעת מימוש ההוראה ביחס לבית המגורים שהוא מועד פטירת המנוחה.
    5. ניתן לראות את הקושי גם כחסר בצוואת המנוח – המנוח לא התייחס בצוואתו למצב בו הנתבעת תחדל מלהיות עוד אשתו של בנו בעת מימוש הוראת הצוואה.
    6. על מנת ליישב קושי זה יש לנסות ולברר את תכליתה של צוואת המנוח ולשאול מה היה אומד דעתו של המנוח בעת עריכתה. האם היה בכוונתו להוריש את חלקו בבית המגורים גם אם במותו ינותק קשר הנישואין בין הנתבעת לבין בנו. המדובר בשאלה פרשנית.

    ראו ניתוח משפטי לסוגיה דומה בספרו של אהרן ברק, פרשנות במשפט, כרך חמישי, פרשנות הצוואה, נבו הוצאה לאור, תשס”א-2001 (להלן: “ספרו של ברק”) שם בעמ’ 341 ובפסק דינו של כב’ השופט בן-ציון גרינברגר תמ”ש (י-ם) 26220/09 עיזבון המנוח ד. ז”ל נ’ י.ד [פורסם בנבו] (ניתן ביום 4.9.11).

    1. בסעיף 54(א) לחוק הירושה העוסק בפרשנות צוואה נקבע:

    “מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”.

    המדובר אם כן בפרשנות דו-שלבית. תחילה על פרשן הצוואה לנסות ולאמוד את דעתו של המצווה מתוך הצוואה. רק במידה ואין ביכולתו לעשות כן, יזקק הוא לנסיבות חיצוניות על מנת לאמוד את דעתו של המצווה.

    1. בע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכללי, פ”ד נג(2) 817 (1999) (להלן: “פס”ד טלמצ’יו”) הבחין הנשיא (כתוארו אז) ברק בין פרשנות במובן הצר לפרשנות במובן הרחב.

    הפרשנות במובן הצר נשארת בגבולות לשון הצוואה ובמסגרתה לא יכול הפרשן ליתן ללשון הצוואה מובן שהלשון אינה יכולה לשאת. תחילה יש לנקוט בפרשנות מסוג זה ורק לאחר מכן יש לבחון האם חל אחד מ”המצבים המיוחדים”, אשר יצדיק הפעלת פרשנות במובן הרחב והתחקות אחר אומד דעתו של המצווה גם מחוץ ללשון הצוואה. באותם מצבים מיוחדים אין להסתפק בפרשנות דו שלבית, ואין להסתפק בלימוד אומד דעתו של המצווה רק מתוך לשון הצוואה, אלא יש לפנות גם לנסיבות חיצוניות. (ראו פסק דינו של כב’ הש’ הנדל בבע”מ 8300/11 פלוני נ’ פלוני [פורסם בנבו] (ניתן ביום 2.8.12)).

    1. המלומד שמואל שילה הביא בספרו, פירוש לחוק הירושה, תשכ”ה-1965, סעיפים 1-55, נבו הוצאה לאור, התשנ”ב-1992, מקרים בהם ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות צוואה. אחד המקרים הוא כשהצוואה ניתנת לפירושים שונים. לרוב השאלות המתעוררות כשמדובר בפירושים אפשריים שונים אינן מעמידות פירוש מקיים מול פירוש שאינו פוסל, שהרי אז הפירוש המקיים עדיף, אלא פירוש מקיים לטובת פלוני מול פירוש מקיים לטובת אלמוני. במקרה זה מדובר בחיפוש אחר אומד דעתו של המצווה ולכן אפשר להביא ראיות נסיבתיות חיצוניות לצוואה. (ראו בעמ’ 456 דוגמה בדבר הוראה בצוואה לזוכה ולרעייתו, בזמן שבעת כתיבת הצוואה ובעת קיומה היה הזוכה נשוי לנשים שונות).
    2. בחינת צוואת המנוח במקרה דנן מעלה שהמנוח לא הוריש לנתבעת כספים או כל רכוש בנפרד מן התובע. כל שציווה המנוח לנתבעת, ולא לה בלבד, אלא לה ולתובע ביחד, הוא בית המגורים. נוסיף על כך כי למנוח ולמנוחה, לכל אחד מהם, היו ילדים נוספים מנישואים קודמים, וביניהם ג.ב, שהוזכר בצוואה, עליו סמכו המנוחים להוציא את צוואותיהם לפועל. לילדיהם אלה לא הוריש המנוח דבר.
    3. ברק הביא בספרו בעמ’ 308-309 חזקות לפרשנות צוואה הניתנות לסתירה וביניהן:

    “כביטוי לחזקה כי המצווה נוהג כאדם סביר ומחלק את רכושו כנהוג וכמקובל בקהילייה שלו, ניתן להכיר בחזקה כי תכליתה האובייקטיבית של הצוואה הינה להעדיף בני משפחה על פני זרים… בגדריה של חזקה זו יש להעדיף קרובי משפחה “קרובים” על פני קרובי משפחה “רחוקים”… חזקה זו נסתרת אם מוכח אומד דעת (ריאלי) נוגד”.

    עוד התייחס ברק בספרו למצב בו פרשנות הצוואה על פי תכליתה ומנקודת מבטו של המצווה תביא לתוצאה אבסורדית:

    “אם פירושה של הצוואה על פי תכליתה מביא לתוצאה אבסורדית, ניתן לשנות מלשון הצוואה כדי להסיר את האבסורד. לעניין זה יש לזכור כי מצווה רשאי לבקש להשיג תוצאות שלשופט נראות כאבסורדיות. אבסורד “מתוכנן” אינו מאפשר אפוא שינוי בלשון הצוואה. האבסורד אשר יש בכוחו להביא לתוצאת השינוי הוא אבסורד מנקודת מבטו של הסובייקטיבית של המצווה. השאלה הינה, אם לאור רצונו שלו, התוצאה שהוא השיג – בעקבות פירוש הצוואה על פי תכליתה – היא אבסורדית. אם התשובה היא בחיוב, רשאי בית המשפט לשנות הצוואה כדי הצורך להסיר את האבסורד”.

    1. מקריאת הצוואה ומעצם העובדה שהמנוח ייחד חלק נפרד בצוואה לבית המגורים ולא ציווה אותו לכל צאצאיו, ניתן להסיק שהיה לשני המנוחים יחס מיוחד לבית שהיה “ביתם בישראל”. כוונת המנוח הייתה להוריש את בית המגורים לתובע ולאשתו יחד על מנת שהם יתגוררו בו כיחידה משפחתית. המנוח לא התכוון לצוות לנתבעת לבדה חלק נפרד כלשהו בבית. אין זה מתקבל על הדעת שהמנוח התכוון להוריש לנתבעת, בהיותה גרושתו של בנו, את מחצית חלקו בבית המגורים (רבע מבית המגורים) בעוד ליתר ילדיו לא הוריש דבר. קבלת פרשנותה של הנתבעת תגרום בהכרח לצורך במכירת בית המגורים שכן אין כל אפשרות שהתובע והנתבעת יתגוררו באותו בית לאחר גירושיהם. ייחוס אומד דעת שכזה למנוח אינו אפשרי.
    2. המנוח לא ציין בצוואתו איזה חלק יקבל התובע בבית המגורים ואיזה חלק הנתבעת. מכאן ברורה כוונתו כי שני בני הזוג יירשו את הבית יחדיו למטרה משותפת אחת. משהתגרשו הצדדים ותכלית זו אינה מתקיימת עוד, אין לראות בנתבעת כזכאית לחלק בבית המגורים על פי הצוואה.
    3. על פי אומד דעת זה של המנוח ברור כי התכוון בדיבור “אשתו ל’ ” לתנאי שעליו להתקיים בעת מימוש הוראת הצוואה. מאחר וקשר הנישואין בין הנתבעת לבין התובע נותק עוד לפני מות רעיית המנוח יש לדחות את בקשת הנתבעת להימנות על הזוכים בצוואתו.
    4. בטרם אסקור מספר דוגמאות לפסיקת ביהמ”ש במחלוקות דומות, אציין שאינני מקבל את פרשנותה של הנתבעת למילים “with no restrictions” “ללא הגבלות”, המופיעות לאחר ציון שמו של הנתבע ושמה היא. הנתבעת טענה שהמנוח הדגיש במילים אלה  את רצונו שהיא תזכה בירושה ללא תנאים. עמדתי היא שמילים אלה מתייחסות לכל מי שהמנוח היה מצווה לו את בית המגורים ולא לנתבעת לבדה. נראה שהמנוח הוסיף מילים אלה לצוואתו הואיל והמדובר בבית מגורים הנמצא בשטח המושב *******. סביר שהמנוח התכוון כי רצונו הוא להוריש את הנכס בלי הגבלות שיכולות היו להיגרם ביחסים שבין הזוכה לבין המושב.
    5. בת.עז. י-ם 4/69 קצבורג נ’ קצבורג [פורסם בנבו] פסקים (מחוזיים) ס”ט, קבעה כב’ השופט מרים בן פורת שאין להסיק ביטול צוואה מכללא מסכסוכים או מיחסים מתוחים בין המצווה לבין המוטב או משינויים החלים אחרי עשיית הצוואה. עם זאת ביהמ”ש לא הוציא מכלל אפשרות שהדבר יהיה אפשרי כאשר תוכן הצוואה או פירושה מורים אחרת. אני מפנה בעניין זה להסתמכות ביהמ”ש על דברי ההסבר להצעת חוק הירושה (עמ’ 56 לפסה”ד). באותו מקרה לא שם המצווה את הדגש על היות המוטבת אשתו בשעת מותו אלא רק תיארה כאשתו, בין שאר פרטי הזיהוי. מעצם תיאורה כאשתו בשעת עריכת הצוואה לא מצאה השופטת שאומד דעתו הייתה שהצוואה תבוטל במקרה של גירושין. באותו מקרה היה המנוח נשוי לרעייתו במשך כ-20 שנה. את הצוואה לזכותה ערך כ-8 שנים לפני שהתגרש ממנה. אחרי גירושיו המשיך המנוח להתגורר בדירתה כשבועיים עד כניסתו למושב זקנים, שם נפטר כחודש ומחצה לאחר הגירושין. הצוואה הייתה בארון שאליו הייתה למנוח גישה חופשית והוא לא עשה דבר כדי להשמידה או לבטלה. לא היו למנוח ילדים והיחסים בינו לבין גרושתו היו תקינים, קבלת פרשנות המתנגדים באותו מקרה הייתה גורמת לכך שהצוואה הייתה מתבטלת ואחיו היה היורש היחיד של כל רכושו, שכן הגרושה נקבעה בצוואה כזוכה הבלעדית, מה שאין כן במקרה שלפני.
    6. פסה”ד בע”א 138/74 חסקין נ’ חסקין, פ”ד ל(2) 365 (1976) עסק אמנם בקביעת נהנים בביטוח חיים אך ניתן ללמוד ממנו על ענייננו. באותו מקרה דובר בחלל מלחמת יום הכיפורים, אשר נפל כשהוא נשוי לאשתו השנייה ואב לילדה מאשתו הראשונה ולשלושה ילדים מאשתו השנייה. בפוליסת הביטוח קבע המנוח את הנהנה באופן הבא: “אשת המבוטח דינה חסקין לבית סלומון אם היא בחיים, אחרת בת – שבע חסקין”. (בת שבע הייתה בתו).

    לאחר ציון הנהנים בפוליסה נפרד המנוח מאשתו בגירושין, התחתן עם אישה אחרת ונולדו לו ממנה 3 ילדים. עם נפילתו התעוררה השאלה מי זכאי לכספי ביטוח החיים. הואיל והמנוח ציין במפורש את שם אשתו לשעבר, דינה, לא ניתן היה לזכות את אשתו השנייה ועל כן ביקש בית המשפט לבחון את כוונת המנוח בעשיית הביטוח. נקבע שנקיבת שמה של דינה הייתה עניין מקרי. דינה הייתה אשתו של המנוח בעת עשיית הביטוח ואליה התכוון, מפני שלא העלה על דעתו שיגרש אותה ויישא אחרת תחתיה. בית המשפט הציב שאלה שניתן היה להציב למנוח במעמד כתיבת שמות הנהנים: “נניח שפלונית תהא אשתך בהגיע זמן הפרעון, התחפוץ לזכות אותה או שמא תזכה דינה גרושתך”. למרות שתשובת המנוח הייתה ברורה לא מצא ביהמ”ש דרך להחליף את שמה של הגרושה בשמה של האלמנה וכספי הביטוח נכללו בעיזבון המנוח ובסופו של דבר הנהנים מסכום הביטוח היו אלמנתו וארבעת ילדיו. הצמדות דווקנית לשם הנהנית בפוליסה הייתה גורמת לכך שסכום הביטוח היה נופל לידי גרושתו, ממנה נפרד שלוש שנים לפני נפילתו.

    1. בפסה”ד בת”ע (ת”א) 7355/89 אילנה בורשטיין נ’ ליאור מסר, [פורסם בנבו] פ”מ תשנ”ג(1) 164 (1992) ביקש המנוח למנוע בעד אשתו, שתהא בתוך זמן קצר גרושתו, את האפשרות ליהנות מרכושו, אם ילך לעולמו, בעוד בנם הנמצא בהחזקתה ובשליטתה הינו תינוק או ילד. רצונו של המנוח למנוע בעד גרושתו להשתלט על עיזבונו הייתה באותה עת קריטית הואיל ואמו התגוררה בדירתו והפיכת בנו התינוק לבעלים של הדירה, בהיותו נתון בידי אמו, הייתה מסכנת את מגורי אמו של המנוח בדירה. על מנת למנוע מצב שכזה ציווה לבנו רבע מהדירה, מחצית לאמו ורבע לאחיו. עוד נקבע שבמות האם יעבור חלקה לאח ואילו במות האח יעבור חלקו לאם. כ-22 שנים לאחר חתימת הצוואה עמד הבן מול בנותיו של האח, אשר תבעו 3/4 מהעיזבון. ביהמ”ש קבע בוודאות שעל פי הראיות שבפניו לא העלה המנוח על דעתו ביום פטירתו שבנו לא יירש את כל עיזבונו. נקבע שהצוואה אשר נועדה להבטחת שליטת אמו או אחיו של המנוח בדירה איבדה את טעמה ותכליתה, היא אינה משקפת את רצונו האחרון של המנוח ואינה תקפה עוד.

    גם במקרה זה הציב ביהמ”ש שאלה שניתן היה להציב למנוח בעת כתיבת הצוואה: “בהגיע זמן קיומה בהיות בנך בגיר, התחפוץ לזכות בעיזבונך את בנות אחיך או שמא יזכה בו בנך?” והשיב כב’ השופט שטרוזמן “אין לי ספק שהוא היה אומר: “את בני ובלבד שליבו לא ירחק ממני”.

    1. במקרה שלפני אומד דעתו של המנוח ברור מתוך הצוואה ואינו מאפשר קביעה כי גירושי הצדדים אינם מביאים לביטול הוראת הצוואה, ככל שהדבר מתייחס לנתבעת בעניין בית המגורים. הרי אומד דעתו של המצווה הוא החשוב מכל בפרשנות הצוואה. ראו לעניין זה דבריו של הנשיא ברק בפס”ד טלמצ’יו, בעמ’ 826:

    “במתח הפנימי שבין ה”גוף” (הטקסט של הצוואה) לבין ה”נשמה” (אומד-דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל”נשמה”. הטעם לכך הוא זה: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים על-פי הצוואה, או שלכל אדם אחר

    “למשקל מיוחד זה של אומד-דעת המצווה בדיני הצוואה, ביטוי בדיני הפרשנות. לא הרי פרשנותה של צוואה כהרי פרשנותם של חוקה, חוק או חוזה. בפרשנות הצוואה על השופט ליתן מעמד מיוחד לאומד-דעת המצווה. עליו לעשות כל מאמץ פרשני כדי להגשים את כוונתו האמיתית של המצווה.”

    1. עד כה התבססתי על תוכן הצוואה בלבד וכפי שאומד דעתו של המנוח משתמע ממנה, מבלי שפניתי לנסיבות חיצוניות לצוואה. כלומר, מלאכת הפרשנות עד כה נעשתה כפרשנות במובן הצר. פנייה לראיות חיצוניות מחזקת את מסקנתי כי יש לדחות את התנגדותה של הנתבעת ולקבל את בקשת התובע לקיום הצוואה ולהורות כי הוא היורש הבלעדי על פיה.
    2. בצוואתה ביקשה המנוחה לעדכן צוואה קודמת היות ובעלה, המנוח, נפטר והיא הייתה הזוכה היחידה ברכושו, ומבקשת לאשר בשנית את רצון המנוח ורצונה שלה כי “בננו הצעיר, מ.ב, יהיה הזוכה היחיד של כל הנכסים אשר יישארו בעת פטירתי”.
    3. ג.ב הצהיר כי המנוחים דיברו עמו טרם ערכו את צוואותיהם וסיפרו לו כי בכוונתם להוריש את בית המגורים לתובע, שהוא בנם היחיד אשר התגורר בישראל. בצוואתם זו ביקשו לספק לתובע מקום מגורים, להקל עליו כלכלית ולאפשר לו להשתקע בישראל ולהקים משפחה. עוד הצהיר ג.ב כי המנוחים לא הכירו את הנתבעת היטב.
    4. התובע הצהיר כי לאחר שנישואיו הראשונים כשלו, קיוו הוריו כי יצליח להקים בית ומשפחה בישראל. לאחר שהתחתן עם הנתבעת ביקשו להבטיח לתובע מקום מגורים משותף לו ולאשתו, בתקווה שיקימו משפחה בישראל. מתוך תקווה זו בלבד הוזכרה גם הנתבעת בצוואת המנוח.
    5. צוואת המנוחה והצהרות אלה של התובע ושל ג.ב, עליהן לא נחקרו על פי ההסכמה הדיונית שהושגה, מתיישבות עם אומד דעת המנוח אשר עולה מתוך הצוואה ומחזקות אותו.
    6. כאמור, לבקשת התובע חתמה הנתבעת על כתב הסתלקות מעיזבון המנוח לטובת התובע, נספח ו’ לסיכומי התובע. תוכן המסמך מדבר בעד עצמו וקשה לקבל את טענת הנתבעת כי חתמה עליו מבלי שהבינה את תוכנו. הנתבעת אישרה בחתימתה שהיא מסתלקת מכל זכות שהייתה לה בעיזבון המנוח לטובת התובע וחזרה על כך פעמיים במילה “מוותרת”. גם אם לא גילה התובע  לנתבעת דבר הגשת הצוואה לקיום, כטעת הנתבעת, אין לדבר השפעה על עצם הודעת ההסתלקות.  צודקת הנתבעת בטענתה שלא היה די בכתב ההסתלקות כדי להעביר את זכויות הנתבעת. עם זאת, כתב ההסתלקות יכול לשמש ראיה להבנתה הפנימית של הנתבעת את מצב הדברים בטרם פנתה לייעוץ משפטי.
    7. הנתבעת הצהירה שזמן קצר לאחר מועד כתיבת הצוואה סיפר לה התובע שהמנוח הזכיר אותה בצוואתו כיורשת כאות הוקרת תודה. מכאן שחתמה על כתב ההסתלקות ביודעה שהמנוח זיכה אותה בצוואתו.
    8. בנסותה להצביע על נסיבות חיצוניות לצוואה, ביקשה הנתבעת להצביע על מניע עצמאי שהיה למנוח כשציווה  לה חלק מבית המגורים. לטענתה מניע זה לא היה קשור לעצם היותה אשתו של התובע. לדבריה המנוח העריך אותה על שעזרה לבנו התובע להיגמל מסמים, להפחית בשתיית אלכוהול ולחדש את הקשר עם בתו מנישואיו הקודמים.

    כזכור, אין כל זכר לנימוק זה לא בצוואת המנוח ולא בצוואת המנוחה ולא הובאה מאת הנתבעת כל ראיה לתמוך בטענותיה אלה.

    1. התובע הכחיש מכל וכל את טענות הנתבעת בעניין זה והוגשו לביהמ”ש עדויות בתצהיר מטעם שלושה אנשים אשר עבדו עם התובע במקום עבודתו ועובדים עמו עד היום. עדים אלה הצהירו שבמהלך כל התקופה הרלוונטית בה היה להם קשר ישיר וצמוד עם התובע לא חשו שהתובע השתמש בסמים או צרך אלכוהול במידה שאינה סבירה. לדבריהם התובע עבד תחת פיקוחם של שניים מהם ואלה אף הצהירו כי בתקופה הרלוונטית קידמו אותו בתפקיד.
    2. גם מתצהירי בתו של התובע מנישואיו הקודמים ואמה – גרושתו עולה שהתובע לא ניתק מעולם קשר עם בתו ותמיד היה בקשר טוב עמה. עוד הצהירו שלנתבעת לא הייתה כל השפעה חיובית על הקשר בין התובע לבתו אלא להפך.
    3. הנתבעת הבהירה בתצהירה כי מעולם לא טענה שהתובע לא תיפקד או לא עבד בתקופת היכרותם או ששתה בשעות העבודה, אך טענה שבעת היכרותם כללה שגרת חיי התובע  צריכת סמים קשים ואלכוהול. לעניין הקשר עם בתו הבהירה כי אכן נהג התובע לפגוש את בתו אולם היא ששכנעה אותו לחידוש הקשר הטלפוני הרציף ביניהם, ממנו נמנע התובע בגלל יחסיו עם אמה.
    4. גרסתה של הנתבעת מתערערת אל מול עדי התובע. מכל מקום גם אם אקבל את גרסת הנתבעת כי הביאה לחידוש הקשר הטלפוני בין הנתבע לבין בתו והביאה לשיפור מצבו, אין בכך להוכיח כי תכלית צוואת המנוח ואומד דעתו, כאשר הורה שבית המגורים יהיה לתובע ו”לאשתו ל’ ” היה להוקיר לה תודה על אלה. לו היה מדובר בציווי סכום כסף לנתבעת יתכן שהדבר היה מתיישב עם טיעונה של הנתבעת באשר לתכלית הצוואה עם תוכנה. עוד יש להוסיף שטענת התובעת אינה מתיישבת גם עם העובדה שהמנוח לא הוריש דבר לבתו של התובע.
    5. לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את בקשת התובע לקיום צוואת המנוח, כפי שהוגשה ודוחה את התנגדותה של הנתבעת.

    אני קובע כי אומד דעתו של המצווה היה להוריש את בית המגורים לתובע, ולאשתו ל’ במידה ותהיה אשתו בעת מימוש הוראת הצוואה בעניין בית המגורים. משהתגרשו הצדדים אין הנתבעת זוכה על פי הצוואה.

    1. התובע יגיש נוסח צו קיום צוואה פורמאלי בו יצוינו פרטי הבית והעובדה ששם הנתבעת הוסר. הואיל והתובע הוא היורש היחידי ניתן להוסיף הערה בדבר אי מינוי מנהל עיזבון.
    2. הואיל והנתבעת הסכימה לוותר על שלב ההוכחות ובכך לחסוך עלויות וזמן שיפוטי יקר, מצאתי לנכון לחייבה בהשתתפות בהוצאות המשפטיות של התובע בסך 5,000 ₪ בלבד בתוספת מע”מ.

    המזכירות תואיל לסגור את התיק.

    ניתן היום,  כ”ט אדר ב תשע”ד, 31 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.

     


    שיתוף: